מה גרם לירידת אמון הציבור בבג"ץ?

בסוף השבוע פורסם במוסף 'הארץ' מאמר מאת אליעזר מלכיאל, דתי מתנחל כהגדרתו את עצמו, שטען טענה נפוצה.

לפי מלכיאל, אובדן אמון הציבור בבג"ץ, הוא תוצאת ה"הסתה" של בנימין נתניהו נגדו, לאחר פתיחת החקירות נגדו ב 2016 ומשם ואילך.

ובלשונו של מלכיאל:

נתניהו הוא שחולל סנטימנט עממי רחב־היקף נגד בית המשפט והפרקליטות, שיסה בהם את תומכיו, וסימן אותם כמי שמונעים ממניעים פוליטיים שמאלניים. בכישרונו הרב גייס טינות ואיבות עמוקות, מסוגים שונים, והצליח להכתים את מי שיצאו להגנת מערכת הצדק באליטיזם מתנשא, ואפילו בבוגדנות. רבים מקהל מצביעיו, שלא הביעו כל התנגדות לנאומים הנלהבים שנשא בעבר בשבח עצמאותה של מערכת המשפט, התפתו עתה לתמונת העולם הקוטבית שהציג בפניהם. כעת זה "אנחנו" מול "הם", רודפיו.

נוח למערכת המשפט להציג את הדברים כך, שכן אם כך, המצב העגום של אובדן אמון הציבור – הנכס היחידי והחיוני שבידיה – אינו באשמתה.

אבל הנתונים מראים אחרת. מחקר מקיף שפרסמו פרופ' יהונתן גבעתי ועו"ד אהרן גרבר, מוכיח קשר סיבתי מובהק בין אובדן האמון לבין המהפכה החוקתית שחולל אהרן ברק בראשית שנות ה 90'.

לפי המחקר, אמון הציבור הישראלי במערכת המשפט החל להתכרסם בראשית שנות ה 90' והמשיך להתכרסם בעשרות אחוזים, למרות התייצבות נתניהו לצד מערכת המשפט עד לשנת 2016, בגלל המהלך של אהרן ברק ולא בגלל נתניהו.

אכן, מאז 2016 הוסיפה מערכת המשפט לאבד גם את האמון הציבורי המועט שעוד ניתן בה, אבל כשנשאלים הישראלים בשנים האחרונות מה גורם להם לאבד את אמונם במערכת המשפט, הם מציינים סיבות אחרות לירידה באמון, למשל חשיפת מידע אישי על בכירי המערכת, או סחבת הליכים משפטיים, אקטיביזם שיפוטי והכרעה בשאלות שנויות במחלוקת ציבורית-פוליטית הנוגעות לביטחון ולזהות החברה הישראלית.