מה מסתיר 'הארץ' מקוראיו בנושא אמנת איסטנבול?

'הארץ' לא אוהב את ממשלת ישראל ה 37 שהושבעה בסוף השבוע. לגיטימי. מה שאיננו לגיטימי, הוא לתארה בתיאור כוזב, באמצעות חצאי אמיתות ושקרים גמורים, במטרה להשמיץ שלא בצדק את החברה הישראלית וממשלת ישראל.

וזה מה שעשתה העיתונאית רוית הכט במאמר קינה היסטרי וחסר שחר שפרסמה בעיתון בסוף השבוע.

לפי המאמר, ישראל מונהגת על ידי "תפיסת עולמם, (של מרכיבי הקואליציה, ח"ע) שבאה לכפות על החברה בישראל בכללה חזרה לחשכת ימי הביניים תוך דיכוי מיעוטים ונשים".

להכט יש גם הוכחה לכך שישראל "חוזרת לחשכת ימי הביניים", והיא באה מיד בהמשך הפסקה:

בהסכם הקואליציוני עם המפלגה הכהניסטית, המכונה "הציונות הדתית", יש סעיף המונע מישראל להצטרף לאמנת איסטנבול למניעת אלימות נגד נשים. איזה הישג נאצל ואיזו גבורה אמיצה — להתנגד למלחמה באלימות נגד נשים

הטענה מופיעה כמובן גם במהדורה באנגלית, ובכך מוציאה לישראל שם רע של מדינה מדכאת נשים ברמת חשכת ימי הביניים.

אבל האמנם ההחלטה הישראלית המסתמנת להתנגד לחתימה על אמנת איסטנבול, פירושה שישראל החליטה "להתנגד למלחמה באלימות נגד נשים"?

לא. ראשית בניגוד לטענת הכט ו'הארץ', כלל לא מדובר במהלך חדש הנובע מ"ההסכם הקואליציוני עם המפלגה הכהניסטית", אלא במדיניות עליה החליטה דווקא הממשלה הקודמת.

שנית, ישראל לא מתנגדת למלחמה באלימות נגד נשים. למעשה, האמת הפוכה לגמרי לטענה. ישראל היא אחת המדינות הבטוחות ביותר בעולם לנשים, ואלמלא בעיית רצח הנשים בחברה הערבית, אותה חובה על המדינה למגר, אף היתה מתמודדת רצינית על תואר המדינה הבטוחה ביותר בעולם לנשים.  

רוית הכט ועורכי 'הארץ' יודעים היטב שהסיבות בגינן נמנעת ישראל מלחתום על אמנת איסטנבול, אחרות לגמרי ואין להן שום קשר לטענתם השקרית כלפי ישראל. ידעו נא קוראי 'הארץ' את מה שמסתיר מהם העיתון:

אמנת איסטנבול אינה אמנה ככל האמנות, אלא שרשרת התחייבויות דקדקנית שחובה על המדינה החותמת למלא, והיא נתונה לפיקוח מחמיר של מועצת אירופה אחר מילוי ההתחייבויות.

ההתחייבויות כוללות השתלטות של מועצת אירופה על מדיניות ההגירה של ישראל וכפיית פתיחת שעריה להגירה כמעט חופשית אל תוכה.

לפי האמנה, ישראל מחויבת להיענות לכל בקשת מקלט של כל אישה הטוענת לאלימות על רקע מגדרי. כלומר אם תחתום ישראל על האמנה, היא תהיה מחויבת לקלוט כל אישה שטוענת לאלימות כלפיה מצד בן זוגה או בשל היותה אישה (למשל רוב הנשים הפלסטיניות, או כמעט כל הנשים המצריות) ולפיקוח אירופי הדוק אחר מילוי המחויבות, גם אם היא מנוגדת לחקיקה ואף לחוקה של המדינה החותמת.

פולין למשל, חתמה על האמנה, הבינה לאיזו תסבוכת נקלעה, הוסיפה "הערה פרשנית" לגבי אופן הבנתה את האמנה, נדחתה ע"י מועצת אירופה, וכעת מנסה ללא הצלחה להשתחרר מחתימתה ולשוב לשלוט במדיניות ההגירה שלה.

את כל זה מסתירים הכט ומערכת 'הארץ' מהקוראים, במטרה להציג את ישראל כמדינה ה"חוזרת אל חשכת ימי הביניים", וביודעם היטב שישראל דווקא מובילה את העולם כולו ברמת האלימות הנמוכה כלפי נשים החיות בה.

וכמובן גם באנגלית, כדי שגם מעבר לים יתקבל הרושם הכוזב כאילו ישראל היא מדינה מדכאת נשים ימי ביניימית, ולא מדינה שלביטחון האישי שחשות נשותיה, היו מייחלות כמעט כל נשות העולם.