מעריב: הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב קיימים מלפני הקמת המדינה

במאמר שפורסם השבוע ב'מעריב', התפלמס חבר הכנסת מוסי רז עם פרופ' אריה אלדד על עמדתו בנוגע להתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. אלדד, בטורו האחרון, כינה את רז בכינויים חמורים ("שונא ישראל", "רשע" ו"נבל") והצביע על סתירה לכאורה בעמדתו: מצד אחד, הוא מתנגד לכל הסדרה של ההתיישבות הצעירה, בעודו מקדם את הסדרם של הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב.

על כך ענה לו מוסי רז, כי להשוואה בין המאחזים בשטחים לכפרים הלא-מוכרים "אין כל שחר":

ראשית, רבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב היו קיימים עוד לפני הקמת המדינה ב־1948. שנית, לתושבי הנגב פעמים רבות אין אלטרנטיבה ראויה, ושלישית, ממשלות ישראל פועלות זה שנים כדי למרר את חייהם של תושבי הכפרים, שחיים שם מרגע שנולדו ואף דורות מוקדם יותר. D9 נשלח לבצע הריסות כדבר שבשגרה, במקביל להעלמת עין ממאחזים שקמים בקצב מסחרר על כל גבעה פנויה.

נניח בצד את הוויכוח האידאולוגי בין השניים על ההתיישבות הצעירה. הבעיה בפסקה שלעיל היא שהיא פשוט אינה נכונה מבחינה עובדתית. וכידוע, עובדות מדויקות הן הבסיס לכל דיון פורה וענייני.

נתחיל בטענתו של רז ש"רבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב היו קיימים עוד לפני הקמת המדינה". אין לה כל בסיס במציאות. כפי שנכתב לפני למעלה מעשור בדוח ועדת גולדברג בעניין הסדרת ההתיישבות הבדואית,

כבר בשנות ה-50 למאה הקודמת החלו להיווצר ריכוזים ספונטניים של בדואים, שכונו מאוחר יותר ה"פזורה". מאות מבנים, בהם מבני קבע, ריכוזי פחים ואוהלים החלו לקום בלי אישור ובלי תכנון…

אין חולק על כך שהבדואים שכנו בנגב לפני 1948. אך מכך לא נובע שהכפרים בהם הם יושבים היום עמדו על תילם כבר אז. הכפר אל-עראקיב, שנהרס כבר עשרות פעמים והמאבק עליו הגיע עד לבית המשפט העליון, מהווה דוגמא מייצגת. אנשי הכפר טענו בבית המשפט כי על אדמות המדינה אליהן הם פלשו התקיים כפר עתיק בן מאות שנים, והם פונו מהן על ידי צה"ל לאחר מלחמת השחרור. הראיות שהציגו לכך נדחו לחלוטין. תצלומי אוויר שהוצגו הוכיחו, כי לכפר לא היה כל זכר בשנים שלפני קום המדינה.

באופן דומה, תצלומי אוויר משנות הארבעים מוכיחים כי רבות מהקרקעות עליהן יושבים כיום כפרים הטוענים להמשכיות היסטורית עתיקה – כגון אום אל חירן, אום ראתם, ביר אל משאש, כרכור וחירבת מדבח' – היו למעשה שממה לפני קום המדינה.

בנוסף, חשוב לציין כי למעשה, בפועל אין באמת "45 כפרים לא מוכרים" אלא, כפי שמתחוור לכל הנוסע בכבישי הנגב, אלפי מקבצי מבנים הפרושים ברחבי הנגב. נקודה זו חשובה לא רק לצורך הבנת היקפי ההתפשטות והבניה הלא חוקית של הפזורה הבדואית, כי אם גם לסוגיית ההמשכיות ההיסטורית: בשום אופן לא ניתן לטעון כי רובם של אותם מקבצים עמדו במקומם לפני קום המדינה.

נמשיך. מוסי רז טוען כי הממשלה ממררת את יושבי הכפרים הלא-מוכרים באמצעות הריסות מבנים תכופות. טענה זו מתקשרת לאמירתו כי "פעמים רבות" אין להם "אלטרנטיבה ראויה". אם אין להם אלטרנטיבה למגורים, ההריסות נראות כהתעללות מצידה של המדינה.

אך הטענה מתעלמת לחלוטין מכך שמזה עשורים המדינה אכן מציעה אלטרנטיבה ראויה לתושבי הכפרים שפשוט אינם מסוגלים להוכיח בעלות על הקרקעות עליהן הם תובעים חזקה. תנועת רגבים מספקת פרטים מתוך מסמך של רשות מקרקעי ישראל, המפרט מה מוכנה המדינה להעניק למשפחה בדואית בתמורה לפינויה מביתה בפזורה לטובת מעבר ליישוב קבע. הדברים ניתנים ללא קשר למצבה הכלכלי של המשפחה או הסטטוס של זכאותה לקרקע:

• מגרש למגורים בחינם בגודל ממוצע של כ-800 מ"ר. המגרש מפותח וכולל כביש, ניקוז, ביוב, מים, חשמל ועוד.
• פיצוי כספי גבוה במיוחד בגין הבנייה הלא-חוקית שנבנתה בפזורה.
• "מענק מעבר" של 7,500 שקלים למשפחה ו-1,500 שקלים נוספים עבור כל ילד.

כידוע, אין רבים מקרב יושבי הפזורה הקופצים על המציאה, ואלפי מגרשים שפיתחה המדינה עומדים מיותמים. ביולי 2010 כתב העיתונאי קלמן ליבסקינד:

בשבע העיירות גם יחד ישנם היום לא פחות מ-7,300 מגרשים שהכינה המדינה לקליטת כל מי שירצה לעבור לגור בהם. בחלק גדול מהיישובים מדובר במגרשים בגודל שאף אזרח שאינו בדואי לא יכול לקבל בשום יישוב בארץ, ודאי לא בחינם. ב-3,000 מתוכם השקיעה המדינה סכומי ענק גם בפיתוח.

כעשור לאחר מכן, ליבסקינד חזר אל הסוגיה ומצא כי כיום ישנם 4,538 מגרשים מפותחים (לעומת 3,000 ב-2010), שהמדינה השקיעה 150- 200 אלף שקל בפיתוח כל אחד מהם. הם עומדים שוממים וממתינים למשפחות הבדואים שיתיישבו עליהם. כל מגרש יכול להכיל 2- 4 יחידות דיור, וחלקם יותר מכך.

סיבות שונות ניתנו להיעדר ההיענות מצידם של הבדואים בפזורה להצעות המדינה, מה שהוביל אותנו ואותם למצב הנוכחי: רבות מהן קשורות לקודים חברתיים ומאבקים פנימיים בין הבדואים לבין עצמם, כגון חוסר המוכנות להתיישב על קרקע שבדואי אחר תובע עליה חזקה, משפחות ושבטים מסוכסכים שלא מוכנים לחיות האחד ליד השני, איומים וגביית פרוטקשן ממי שכן הגיע להסדר עם המדינה, ועוד. לכך יש להוסיף שלאורך זמן, ככל שהבדואים נאחזים בקרקע, כך מוכנה המדינה להעלות את המחיר בתמורה לפינויים.

בנוסף, במקרים רבים הבדואים תובעים כי גם אם יעברו, תישמרנה זכויותיהם על הקרקעות אותן פינו. ד"ר יוסף בן דוד מסביר בספרו, "הבדואים בישראל – היבטים חברתיים וקרקעיים" (הוצאת קק"ל ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2004, ע' 275):

הבדואים מעוניינים להפריד בין שתי הסוגיות (הקרקע והיישוב): הם רוצים לקבל יישוב כפרי בלי למסור את אדמותיהם. לטענתם הם זקוקים לכל האדמות שבהן הם מחזיקים, לשם הקמת היישובים הכפריים, הן לצורך מגורים והן לחקלאות, כולל הגידול בעתיד.

על מנת להגיע לפתרון בעיית הכפרים הלא-מוכרים, המדינה תיאלץ מן הסתם למצוא את הדרך להתמודד עם הסיבות שלעיל. עד אז, לומר כי לתושביהם "אין אלטרנטיבה ראויה" – זה פשוט שקר.

תודה מיוחדת לתנועת רגבים על הסיוע בליקוט העובדות.