סיקור מחאת המכתבים הוא שיעור בהנדסת תודעה

בשבוע שעבר הציפה התקשורת את סדר היום בסיקור אינטנסיבי של מכתבים נגד המלחמה.

מכתב קציני משטרה ושוטרים בדימוס, מכתב יוצאי היחידות המיוחדות, מכתב אנשי המילואים בחיל האוויר, מכתב לוחמי השריון וחיל הים ועוד ועוד.

המכתבים, שעל כל אחד מהם חתומים מאות בודדות של אנשים, רובם המוחלט כלל אינם בשירות פעיל, השתלטו על סדר היום והתקשורת עסקה בהם ללא הרף, במטרה ליצור את התחושה הציבורית שהציבור מתנגד להמשך המלחמה.

ואכן, במאמר ב'הארץ', כתב רוגל אלפר בפירוש:

תופעת מחאת המכתבים מעידה שרבים בציבור חשים שהשלב הנוכחי בלחימה לא לגיטימי ולא מוסרי

עזות המצח האנטי עיתונאית לטעון את הטענה הנ"ל, נשענה כמובן על הסיקור האינטנסיבי של המכתבים, אבל כמובן לא יכולה היתה להתרחש, כשברקע הדברים פורסם מכתב נגדי, עם התחייבות להמשיך לשרת ללא תנאי ועליו חתמו עד כה קרוב ל 30 אלף חותמים שהזדהו אף הם כמשרתים, שהם למעלה מפי 20 מכל חותמי מכתבי ההתנגדות גם יחד.

איך ניתן לטעון ש"תופעת מחאת המכתבים מעידה שרבים בציבור חשים שהשלב הנוכחי בלחימה לא לגיטימי ולא מוסרי"?

פשוט מאד: ככל שיישמע הדבר מוזר, אותה התקשורת שהבליטה כל מכתב נגד המלחמה בן 200 חתימות, התעלמה באופן גורף מקיומו של המכתב ההמוני הנגדי, והסתירה מהציבור את עצם קיומו.

התקשורת הישראלית איבדה כידוע את אמון הציבור. רק אחד מכל ארבעה ישראלים נותן בה אמון. העיתונאים נוהגים להתלונן שהסיבה לאובדן אמון הציבור בהם היא ההסתה של הפוליטיקאים נגדם. ביצוע עז מצח כמו זה, הכולל הסתרה מכוונת של מידע מאומת, רלוונטי, מעניין וחשוב, במטרה להציג באמצעות ההסתרה תמונת מציאות כוזבת, היא דוגמה טובה לתרומתה שלה לאובדן האמון בה.