על מי מותר לכתוב כל מה שרוצים?

התופעה הרדודה והילדותית של הכללת ציבור שלם, עליה הצבענו לפני מספר ימים, ממשיכה במלא עוזה בטור של דב הלברטל מלפני יומיים ב'הארץ' ("רובים במקום ספרים", 9.9.11).

טורו ניתן לתמצות במשפט אותו רשם בפסקה הראשונה:

אני מאשים את הציבור הדתי באוזלת יד בהתייחסותו הסלחנית והמבינה במשך שנים רבות כלפי המתנחלים.

מכאן עד לסוף הטור, מסביר לנו הכותב מי הם "המתנחלים", כיצד הם חיים את חייהם ומגדלים את ילדיהם, ובמה הם אשמים. לדוגמא:

אני מאשים בעוול בן עשרות שנים, שבהן גידלו דורות של ילדים, שבמקום להתפתח באופן נורמלי, עם זיכרונות ילדות קסומים, הנושאים את יצירות הפאר של האדם, העושר התרבותי, הספרות, המוסיקה, מרחבי הנוף ועוצמת הערים הגדולות, הם נשאבים לתוך שנאה יוקדת: במקום ספרים, רובים. במקום מנגינות, יריות. במקום תחושת נעימות, הפיכת דוכנים, עקירת עצים וזריקת אבנים. זה עולמו של ילד מתנחל, הגדל בלא שמחת חיים ואהבת חיים טבעית, אלא בטראומה דכאונית רוויית פחד ושנאה.

שימו לב, שוב, למילה המכלילה "מתנחל" ולקביעה החד-משמעית "זהו עולמו של ילד מתנחל". הלברטל הכפיף את תיאורו המפורט על 300,000 אנשים.

או למשל:

אני מאשים את הציבור הלאומני בסגנון לבוש והופעה מרושלים, שמפאת הכבוד לא אפרטם, החפים מכל זיק של מכובדות ושיק חרדי או חילוני.

מסתבר ש-300,000 אנשים גם לא יודעים להתלבש על פי הסטנדרטים המקובלים על הכותב חובב האופנה.

כמו שכל ישראלי שפוי ובר דעת מסוגל להפעיל חוש ביקורת בסיסי ויודע לזהות כתיבה רדודה וסטריאוטיפית הבאה לידי ביטוי בהגדרה מכלילה של חרדים ("כל החרדים הם פרזיטים"), או חילונים ("כל החילונים אוהבים מסיבות, אלכוהול וסמים"), או שמאלנים ("כל השמאלנים הם עוכרי ישראל"), או ערבים ("כל הערבים תומכים בטרור"), מדוע עורכי טורי דעה לא מסוגלים להפעיל את אותו חוש הביקורת?

בהנחה שעיתון שמכבד את עצמו לא היה מעז לפרסם טור אינפנטילי הכולל את המשפטים שהבאנו בסוגריים, מדוע זה בסדר לפרסם טור כזה על מתנחלים?