שאלה לוושינגטון פוסט: לאין היהודים שייכים?

מאת אלכס ספיאן

ב-21 במאי, לאחר אירוע למען השלום במוזיאון היהודי שבוושינגטון די.סי, פעיל אנטי-ישראלי ירה והרג שני עובדי צעירים של שגרירות ישראל, ירון לישצ'ינסקי ושרה מילגרם. דווח שהיורה, אליאס רודריגז, אמר לעוברים ושבים ולמשטרה: "עשיתי זאת למען עזה!" וקרא "פלסטין חופשית". פוסט שיוחס לרודריגז נקרא "הסלמה למען עזה, הביאו את המלחמה הביתה", והאשים את ישראל ברצח עם.

הבעיה הראשונה ברוב הסיקור התקשורתי של הרצח הכפול היא שרודריגז מכונה לעיתים קרובות "פרו-פלסטיני", כאשר למעשה הוא אנטי-ישראלי וכנראה גם אנטי-יהודי. השקפתו המעוותת והמסוכנת על הסכסוך, שככל הנראה לובתה על ידי סיקור תקשורתי מוטה ושקרי, תגזור על הפלסטינים אלימות אינסופית וחסרת תועלת נגד ישראלים ויהודים, ותגרום לעוד מוות חסר טעם משני צדדי הסכסוך.

רודריגז ואלה שחולקים עימו את אמונותיו נחושים להילחם עד הפלסטיני האחרון. פעילים אלה – והכתבים שמספקים להם מידע שגוי, בין אם מאל-ג'זירה או מהוושינגטון פוסט – אינם מודעים כלל לעובדה ש"פלסטין חופשית" הוצעה פעמים רבות, כולל ב-1947 כאשר האו"ם העביר את החלטה 181 (החלטת החלוקה), ב-2000 בקמפ דייוויד במסגרת מתווה קלינטון, וב-2008 בהצעת אולמרט לראיס מחמוד עבאס. בכל אחד מהמקרים, הפלסטינים סירבו לקבל מדינה אם הדבר היה כרוך בקבלת מדינת ישראל.

בהתחשב בקורבנות הצעירים, הנאים והמתקדמים מבחינה פוליטית, אין זה מפתיע שחלק מהסיקור התקשורתי היה חסר פניות ואף אוהד. דוגמה לכך היא הדיווח של הניו יורק טיימס, שהזכיר אפילו את "מחבלי חמאס" וציטט מספר מומחים על העלייה באנטישמיות מאז טבח השבעה באוקטובר.

אך היו גם מקרים חמורים יותר של סיקור מוטה. אולי המזעזע ביותר היה ציוץ של הוושינגטון פוסט, שמאז נמחק, שקרא: "הרציחות של שני עובדי שגרירות ישראל מגבירות את הבלבול המורגש מאז מתקפות 7 באוקטובר 2023 לגבי המקום שבו יהודים שייכים".

הציוץ ספג ביקורת חריפה על שהעז להעלות את השאלה היכן יהודים שייכים, ותגובות רבות ציינו כי יהודים שייכים בכל מקום שבו כל אחד אחר שייך. אף שהציוץ נמחק והוחלף, המאמר אליו הוא קישר עדיין מכיל את אותה הצהרה בכותרת המשנה: "הרציחות של שני עובדי שגרירות ישראל מגבירות את הבלבול המורגש מאז מתקפות 7 באוקטובר 2023 לגבי המקום שבו יהודים שייכים."

הדיווח של ה'פוסט' לא היה יוצא דופן, ואולי אף אוהד, למעט העובדה שנראה שהכותבים חיפשו יהודים שיביעו חרדה, כמו רבה מאזור דאלאס ו"פעילה בין-דתית", שאמרה כי היא דואגת שמא הפוליטיקאים ינצלו את הרצח להגבלת חופש הביטוי:

"אני לא רואה שהשיטות הללו עבדו בעבר, ואיני רואה סיבה לחשוב שהן יכולות לפעול כדי לשמור על יהודים, ישראלים או כל אחד אחר בטוח יותר בעתיד," היא אמרה.

לעת עתה, היא התמקדה באירוע שהיא מתכננת, שכותרתו: "שני עמים, ארץ אחת: מה אמריקאים יכולים לעשות כדי לקדם שלום בישראל ובפלסטין."

במילים אחרות, היא הייתה המרואיינת המושלמת עבור ה'וושינגטון פוסט' וכלי תקשורת דומים. התקשורת – בין אם זה ה'פוסט', ה'ניו יורק טיימס', NPR, ה-BBC, ה'גרדיאן' וכו' – נראית לחלוטין לא מוכנה להביט במראה ולקבל את האחריות שלה עצמה להסתה לשנאה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית על ידי הפצת תעמולה בלתי פוסקת, כמו התייחסות ברצינות למספרי הנפגעים של חמאס בעזה, או טענות שקריות שבתוך ימים ספורים 14,000 תינוקות בעזה ימותו מרעב בגלל ישראל.

העובדה שאותה תקשורת יכולה לאחר מכן לדווח באהדה מסוימת על רציחות אכזריות בוושינגטון די.סי. בשום אופן אינה פוטרת אותה מאחריותה לחלקה ביצירת הסביבה שבה אלימות כזו יכולה לשגשג.

המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA. תרגם לעברית: שלומי בן מאיר