שקרנים מאשימים את צה"ל בירי מכוון לראשי ילדים, ה'ניו יורק טיימס' רץ לפרסם

בחינת הרקורד של הרופאים המאשימים את ישראל בירי מכוון לראשי ילדים פלסטינים מראה: אין להם שום בעיה לשקר על מנת להכפיש את ישראל, ואין סיבה להאמין להם

מאת גלעד עיני

במאמר ארוך שכתב ביולי 2024 לאתר 'פוליטיקו', מארק פרלמוטר, רופא אמריקני שהתנדב בעזה, שיתף את חוויותיו מזוועות המלחמה.

הוא הגיע לרצועת עזה יחד עם מתנדבים נוספים במרץ 2004, במהלך חודש הרמדאן, ועזב אותה באפריל. יחד עם רופאה מתנדבת נוספת, פרלמוטר תיאר התגברות בהפצצות צה"ל לאחר שקיעת השמש. "הבחנו בכך שנראה שההפצצות הגיעו לשיא במהלך ה'איפטר', כשמשפחות התכנסו יחדיו כדי לשבור את הצום במהלך הרמדאן עם המזון שהיה זמין לרשותן", הם כתבו. "רוב ההפצצות כוונו לבניינים ריקים, אך כשבניין מאוכלס נפגע חזינו בהצפה של נפגעים".

נפגעים לא מכוונים מהתקיפות בעזה, היכן שמבצעי הטבח בשבעה באוקטובר מהחמאס מתחפרים תחת תשתיות אזרחיות, הם טראגיים מספיק. אך נראה שפרלמוטר רצה עוד. בריאיון לטלוויזיה התורכית שלושה חודשים לאחר מכן, הרופא סיפק תיאור מרושע יותר של התקיפות האוויריות:

…הייתי שם במהלך הרמדאן. הארוחה בסיום הרמדאן, האיפטר – בדיוק לפני האיפטר, הרחפנים נעשו רועשים יותר, והיה ברור שהם תיעדו היכן אנשים מתכנסים. והפצצות היו מתרכזות באזורים הללו.

האפקטיביות של פצצות חסרות הבחנה אמריקניות בנות 2,000 פאונד [בערך טון, המתרגם] על קבוצה של נשים וילדים היא בעלת השפעה רבה יותר אם אתה יודע היכן האנשים מתכנסים. ועשר דקות לאחר שהפצצות שוחררו במרחק, האמבולנסים הבודדים שעדיין תפקדו, ומכוניות רבות ואפילו עגלות הקשורות לחמורים וסוסים, היו מתחילים להופיע עמוסים באנשים פצועים.

ולעתים קרובות, בחדר קטן יותר מזה שאנו יושבים בו כעת, מספיק בקושי לארבע מיטות, היו מגיעות ארבע מיטות על גלגלים, ועל כל אחת מהן היו 3 עד 5 ילדים, כמעט כולם ילדים. תשעים אחוזים מהפצועים החדשים היו ילדים. והיו 15- 20 ילדים שמגיעים לאחר כל הפצצה.

הסביבה והזמן בשני תיאורי האירועים הם זהים, אבל הם לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה. במקום פצצות שנופלות על בניינים ריקים, כמו שהוא סיפר ל'פוליטיקו' ביולי, באוקטובר הוא סיפר על כך ש"כל" (כל!) הפצצה לא רק פגעה בנשים וילדים, אלא כוונה במיוחד כדי לפגוע בעיקר בהם.

פרלמוטר בריאיון לטלוויזיה הציבורית התורכית

פרלמוטר הוא אחד הרופאים המצוטטים במאמר הדעה ב'ניו יורק טיימס', שנכתב על ידי רופא עמית, מתנדב גם הוא, שהאשים את ישראל בירי בילדים כמדיניות מכוונת. הסתירות בין התיאורים שלו מראות שהוא לא רק אדם קיצוני – מישהו שמקדם עלילות אודות הכוח המשחית של הכסף היהודי ומתעקש שהמלחמה נגד חמאס "היא לא יותר מהשתלטות מזוינת על אדמות" – אלא גם מעליל עלילות. כמובן שהמאמר גם תורגם לעברית ופורסם בעיתון 'הארץ'.

והסיפור שלו לטלוויזיה התורכית עונה על כל הגדרה של עלילה. לרופא מתנדב, לא משנה עד כמה הוא בטוח בעצמו, אין כל דרך לדעת מה משימתם של הרחפנים, מה משקל הפצצות המשוגרות, ובמיוחד מה המיקום או המטרה של ההפצצות.

גם נראה שהוא לא מצליח להחליט איזה פצצות הוא מדמיין. בציטוט לעיל, הוא מסווג כל נשק שצה"ל משגר כפצצה במשקל טון. עם זאת, במקום אחר הוא מתעקש שהפצצות שהופלו על עזה הן ברובן פצצות מצרר. אך שתי הטענות לא יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת. פצצות ה- MK-84/GBU-31s במשקל טון המצויות בארסנל הישראלי הן אינן פצצות מצרר.

האמת היא ששתי הטענות אינן נכונות. לפי כל האינדיקציות, הרוב המכריע של הפצצות שישראל משתמשת בהן הן קטנות מפצצות MK-84/GBU-31 במשקל טון שברשותה. וכפי שה'וושינגטון פוסט' דיווח בדצמבר, "אין תיעוד לכך שישראל השתמשה בפצצות מצרר".

הרעיון שההתכנסות הקהילתית ברמדאן אפשרה לישראלים הסדיסטיים לחגוג בטבח אזרחים תמימים אינו עובר את מבחן הריח, וגם לא את מבחן המספרים. לפי הנתונים הפגומים של ממשלת החמאס עצמה, כ-2,000 פלסטינים נהרגו בין תחילת הרמדאן לסופורבים מהם בקרבות בין חמושי חמאס לצה"ל, אחרים בהפצצות על בכירי הטרור של חמאס. הממוצע של 75 מקרי מוות ביום הוא ירידה משמעותית מהחודש הקודם. מדובר בקצב אבדות נמוך יותר באופן דרמטי לעומת החודשים הראשונים של המלחמה. ומדובר בחלק זעיר מקצב האבדות במלחמתה של ארצות הברית להפלת המשטר העיראקי ב-2003.

פרלמוטר הוא איננו איש הצוות הרפואי היחיד שה'ניו יורק טיימס' מציין שיש לו בעיות אמינות קשות. אסמאא טהא, אחות מתנדבת שמצוטטת במאמר, טענה בעבר שבכל יום היא ראתה תינוקות ש"נולדו בריאים" מתים מרעב בבית החולים שלה בדרום עזה.

זה פשוט שקר. כפי שהראה מארק זלוצ'ין, בתי חולים בעזה דיווחו על 10 ילדים שמתו מרעב באותה נקודת זמן, ואף אחד מהם לא היה מדרום עזה. ילדים נוספים "דווחו כמתים", כלשון הודעת יוניצ"ף, מתת-תזונה או התייבשות בצפון עזה, אך שוב, לא בדרום, היכן שטהא עבדה. רופא ממחלקת טיפול נמרץ בתינוקות בבית החולים שלה דיווח על מוות של פגים שנולדו עם סיבוכים רפואיים, עובדת חיים מצערת באזור שלא קשורה למלחמה, אך זה לא מה שהאחות טענה. שוב, רעב ומוות באזור מלחמה הם תופעות קשות גם כך. אבל שוב, נראה שהמקור של ה'ניו יורק טיימס' נחוש להעצימן פי כמה.

קהאווג'א איכרם, רופא נוסף המצוטט על ידי ה'טיימס', סיפר שטיפל בשני ילדים שאבא שלהם אמר שהם נורו על ידי צלפים. אך באופן מוזר, בגרסה של הסיפור שאיכרם שיתף כמה חודשים קודם לכן עם חדשות NBC, היה שם רק ילד אחד.

דוקטור נהרין אחמד, שמצוטטת שם גם היא, חתמה לאחרונה על מכתב המטיל ספק בטענות הישראליות והאמריקניות לפיהן ארגוני טרור פלסטינים משתמשים בבתי חולים בפעולותיהם. "אנחנו מעוניינים להיות ברורים לחלוטין: אף לא פעם אחת מי מאיתנו ראה פעילות של חמושים פלסטינים באיזשהו מבתי החולים בעזה או בכל מתקן רפואי אחר", נכתב שם.

אך כמה חודשים קודם לכן, כשהיא נשאלה על ידי רשת NPR על התופעה, במקום לענות על השאלה היא השיבה באופן מתחמק:

המראיין סקוט סיימון: ביום שני השבוע, הייתה פשיטה על בית החולים שיפא, ודווח ש-20 אנשים נהרגו שם. הצבא הישראלי טוען שהיו לוחמי חמאס שעבדו בבית החולים. האם ראית ראיות כלשהן לכך, היכן שהיית, שחמאס משתמש בבתי חולים בפעילותו?

נהרין אחמד: אני יכולה לדבר רק על מה שאני ראיתי, ומה שאני ראיתי היה בתי חולים שהיו נתונים בהרס מוחלט ובהיעדר אספקה, היעדר משאבים, חוסר באנשי צוות המסוגלים לטפל בכמות הפציינטים. וזו הייתה התמונה הכוללת שראינו על בסיס יומי. וזה מה שבאמת היה – אתה יודע, זו האמת.

ייתכן שזו האמת, אבל ברור שאין כאן הכחשה. ראוי לציין שאחמד העבירה שבועיים בהתנדבות בבית החולים נאצר – אותו מתקן רפואי בו הוחזקו שרון אלוני קוניו, עדה שגיא, וחטופים רבים נוספים.

פירוז סידהווה, מי שכתב את המאמר ב'טיימס', גם כן סיפק סיבות לפקפק באמינותו. כשהוא טען (כלומר, שיקר) שרמות הרעב בעזה דומות למחנות הריכוז הנאציים,  סידהווה הציג תמונה של פלסטיני גרום שהוא אמר שהוא צילם בבית חולים בחאן יונס – "וזה היה כשחאן יונס הייתה החלק הבטוח יותר בעזה", הוא סיכם.

 זה לא נכון. כפי שסידהווה יודע, הנער בתמונה, ראפיק דוגמוש, לא סבל מתת-תזונה בחאן יונס ה"בטוחה יותר", אלא בעיר עזה, בצד השני של הרצועה, היכן שהוא היה לכוד שבועיים בבית החולים שיפא במהלך קרבות עזים בין חמושים פלסטינים וחיילים ישראלים. במילים אחרות, דוגמוש אינו מהווה הוכחה לכך שחאן יונס, או אפילו העיר עזה, היא מוכת רעב. בוודאי שהוא אינו מוכיח שהעזתים סובלים כמו קורבנות השואה ומתים ברעב בהמוניהם. הוא מקרה טראגי וחריג- וסידהווה שיקר אליו ביודעין.

למרות שהוא טוען שהוא "אינו אוהד את חמאס", סידהווה העלה שאלות נוספות בנוגע לאמינותו כשהוא הפיץ תעמולה בהגנה על ארגון הטרור. ברשת החברתית, הוא טען שחמאס ייתן לצלב האדום גישה לחטופים הישראלים אילו רק ישראל תעשה אותו הדבר עבור אסירים פלסטינים הכלואים בישראל (ישראל מונעת גישה לצלב האדום מאז השבעה באוקטובר). זו טענה מגוחכת. שיטת הפעולה של חמאס הייתה ידועה שנים לפני השבת השחורה, כשהוא מנע מהצלב האדום גישה לחטופים כגון אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד וגלעד שליט.

על מנת לרמוז שתושבי עזה סובלים מתת-תזונה מזה שנים ארוכות, סידהווה ופרלמוטר כתבו שעם הגעתם לעזה, הם "התקבלו על ידי ים של ילדים, כולם נמוכים ורזים יותר מכפי שהם אמורים להיות". המסמך שהם מקשרים אליו טוען כי תשעה אחוזים מילדי עזה מתחת לגיל חמש סובלים מהפרעה בגדילה, נתון שאינו חריג בהשוואה עולמית. למעשה, מדובר במחצית השיעור במצריים השכנה, כמעט אותו שיעור כמו בירדן, ונמוך יותר מעשרות מדינות אחרות, ביניהן ארמניה, אלג'יריה, ערב הסעודית, אלבניה, עומאן, קולומביה, מרוקו ודרום אפריקה.

במקום אחר, סידהווה, פרלמוטר, אחמד ואנשי מקצוע רפואיים נוספים המצוטטים ב'ניו יורק טיימס' ביקשו לטעון שנתוני ההרוגים שחמאס מפרסם הם נמוכים בהרבה ממספרי ההרוגים האמיתיים, וגורסים כי "משרד הבריאות העזתי מדווח רק על מקרי מוות שנגרמו באופן ישיר מהאלימות ושהגיעו לחדרי המתים בבתי החולים. כפי שציינו לעיל, אלו הם בדרך כלל המספרים הקטנים ביותר של מקרי המוות בכל סכסוך גדול ומתמשך". אבל מה לעשות, הטענה שלהם היא פשוט שקרית.

בהתחשב בהאשמות הפרועות שהוטחו במאמר ב'ניו יורק טיימס', עולות שאלות רבות בנוגע לאתיקה הגלומה בו, והעובדה שרוב הטענות במאמר הן תיאורים אישיים ובלתי ניתנים להפרכה התלויים באמונם של הקוראים, יש חשיבות עצומה לאמינות של אנשי המקצוע המצוטטים בו.

כפי שאנו רואים, יש לנו סיבות מצוינות רבות לפקפק באמינות שלהם.

המאמר המקורי פורסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA. תרגם לעברית: שלומי בן מאיר.

להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.

למאמר זה התפרסמו 0 תגובות

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות