אמנסטי וישראל: היסטוריה של אובססיה

מנכ"ל Amnesty International (ולהלן, 'אמנסטי') בארצות הברית, פול אובריין, חטף לאחרונה עקיצות מרובות בטוויטר. זאת לאחר שהעלה ציוץ שהבהיר כי אין להשתמש בדוח החדש של הארגון – המאשים את ישראל באפרטהייד וקורא למעשה לחיסולה כמדינה יהודית – כהצדקה לאנטישמיות או לכל יחס מבזה כלפי יהודים.

We want to be very clear – it is unacceptable and inappropriate for this report to be used as justification for any recrimination against the Jewish people. We condemn antisemitism in the strongest possible terms. https://t.co/fYxHLdCTOQ

— Paul O'Brien (@dpaulobrien) February 1, 2022

אפשר להבין את הצייצנים שפקפקו בכך שהארגון, שמאשים את ישראל כדרך קבע בפשעי מלחמה, משתתף קבוע בקריאות לחרם על ישראל, וככלל מעניק תחמושת לשונאי יהודים – אכן מודאג בנוגע לשלומם וביטחונם של יהודים. לכל אלה ניתן להזכיר מקרה אחד מהעבר, שעשוי ללמד על סדר העדיפויות של הארגון.

באפריל 2015, אמנסטי דחה הצעה להעלות "קמפיין נגד האנטישמיות בבריטניה ולעתור לממשלה לפעול נגד תקיפות אנטישמיות". ההצעה עלתה לאחר שבאותה שנה הגיעו המקרים האנטישמיים בבריטניה לשיא של כל הזמנים. הארגון הסביר את ההחלטה לדחות את ההצעה בכך שהוא מתנגד לפעולה המתמקדת באפליה וגזענות נגד קבוצה מסוימת, ומעדיף לפעול נגד דעות קדומות בכללותן.

@caasecoalition We condemn all forms of hate crime and discrimination. Unfortunately we can't campaign on everything.

— Amnesty UK (@AmnestyUK) April 21, 2015

ההסבר הזה היה שקר: רק שלוש שנים קודם לכן פרסם אמנסטי דוח נרחב העוסק באסלאמופוביה באירופה.

נחזור לדוח שפרסם הארגון בשבוע שעבר. בתגובה לפרסום, משרד החוץ האשים אותו באנטישמיות. ראוי לציין כי כשעמדה בפניו ההזדמנות לערער על האשמות שכאלה, ולהוכיח כי גם יהודים מעניינים אותו, אמנסטי בחר להסתכל לכיוון השני. ובכל זאת, כלי תקשורת שונים מציירים את ההאשמה באנטישמיות כתגובה אוטומטית של הישראלים לכל אישום המופנה נגדם. אחרי הכל מדובר בארגון זכויות אדם ותיק ורב זכויות, אשר מעסיק עובדים ישרי-לבב החוקרים את האמת לאשורה ומציגים את ממצאיהם לעולם.

הבעיה היא שמדובר בתמונה שגויה לחלוטין. למעשה, מי שיבדוק לעומק את התהליכים העוברים על אמנסטי בעשורים האחרונים ייאלץ להגיע למסקנה, שלארגון אין ברירה אלא להיות מפעל המייצר כמויות של תשפוכת אנטי-ישראלית; ושמסקנות ה"מחקרים" והדוחות של ה"חוקרים" שהוא מעסיק, נכתבות מראש.

אמנסטי: מארגון זכויות אדם לארגון תעמולה

אחד המקורות המקיפים ביותר המסכמים את האובססיה האנטי-ישראלית של אמנסטי הוא דוח שכתב דייוויד קולייר, חוקר בריטי-יהודי המתמחה במעקב אחרי פעילות אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית, בארצו ומחוצה לה. קולייר כותב על הדרך שעבר אמנסטי מאז הוקם בלונדון ב-1961ף כארגון שנמנע מהמהפכנות האידאולוגית שאפיינה את ארגוני זכויות האדם באותה תקופה, והשתדל לשמור על ניטרליות כשהוא ניגש לחקור מדינות וסוגיות.

כך, לאורך שנים הארגון נמנע מלהעסיק את מי שהיו "פעילים למען מטרה אחת" ודאג שעובדיו לא יעסקו בעבודתם בארץ המולדת שלהם – כל זאת כדי למנוע הטיה אידאולוגית או לאומית וניגוד עניינים.

ככל שאמנסטי גדל – עד לארגון המונה מיליוני מתנדבים ואלפי עובדים – והיה מעוניין להמשיך ולגדול, כך גבר התמריץ לפרוץ את הכללים הישנים. כללי ההעסקה שלעיל נזנחו לפני כשני עשורים. יותר ויותר אקטיביסטים אידיאולוגיים בעלי עבר עשיר של פעילות רדיקלית נכנסו לשורות הארגון. בעיה זו לא נוגעת ליחס הארגון כלפי ישראל בלבד – אך בכל הקשור לישראל היא בולטת במיוחד. המצב כיום הוא שכאן בישראל, בשטחי הרשות הפלסטינית וברצועת עזה, התשתית שאמנסטי בנה אינה ניתנת להבחנה ממערך התעמולה הפלסטיני ה"רגיל".

אמנסטי טוען כי הוא נוקט במדיניות של "אי משוא פנים ועצמאות", שמטרתה לחקור את העובדות באופן שיטתי ואובייקטיבי ככל הניתן. עם זאת, לפחות כשזה נוגע לישראל (אך לא רק), מבט על האנשים שהארגון מעסיק כדי "לחקור" אותה מעלה כי יומרתו לאי-משוא פנים היא מן השפה ולחוץ בלבד.

השמות שמאחורי אמנסטי

קולייר ערך בדיקה אחר עשרות עובדים של אמנסטי העוסקים בישראל ובמזרח התיכון. התוצאות מאלפות: גם אצל אלו שישראל אינה המוקד המקצועי שלהם, התגלה עיסוק אובססיבי בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית ברשתות החברתיות. חשוב יותר מכך הוא העובדה שאמנסטי מעסיקים באופן עקבי את מי שהיו עד לא מכבר פעילים אנטי-ישראלים קיצוניים. להלן כמה דוגמות מייצגות.

הינד חודרי עבדה עד לא מכבר כיועצת מחקר של אמנסטי בעזה. כשפרצו מהומות על גדר הגבול, אמנסטי דחף אותה לקדמת הבמה כעיתונאית צעירה, נועזת ורהוטה הפועלת ללא חת למען זכויות אדם ושלום באזור. את כל זה היא עשתה באנגלית, כמובן.

במקביל, הפעילות שלה ברשתות החברתיות (בעיקר בשפה הערבית) נראתה אחרת. שירי הלל וערגה לטרוריסטים מהג'יהאד האסלאמי הנלחמים בישראל וממטירים עליה רקטות, וייחולים להיעלמותה של ישראל מהמפה. החלק המרשיע ביותר: קריאה לאנשי התקשורת בעזה להפעיל צנזורה-עצמית ולשקול היטב את הידיעות שהם מפרסמים לעולם, כדי שאלו לא ייפגעו ב"אינטרס הלאומי" הפלסטיני, ב"התנגדות" ובלכידות הפנימית. נזכיר שוב: אמנסטי העסיק אותה כחוקרת, על מנת לבחון ללא משוא פנים את העובדות בשטח.

עלי ג'ראר היא פעילה אנטי-ישראלית שהחלה לעבוד באמנסטי ב-2017. עד אז היא עבדה ב- Codepink, ארגון רדיקלי אנטי-ישראלי, אנטי-אמריקני ופרו-איראני. אז היא התמקדה בין השאר בקמפיין שקרא להחרים את Airbnb, על שהיא מאפשרת השכרת בתים בהתנחלויות. זמן קצר לאחר קבלתה לאמנסטי, אמנסטי עצמו יצא בקמפיין דומה ורב-רושם להחרמת Airbnb.

סלאח חיג'אזי עובד כסגן המנהל האזורי של אמנסטי במזה"ת ובצפון-אפריקה. בעבר, תמונת הפרופיל שלו הייתה תמונה של ליילה חאלד, טרוריסטית מהחזית העממית שהתמחתה בחטיפת מטוסים. מאוחר יותר הוא החליף אותה בתמונתו של בכיר הג'יהאד האסלאמי חאדר עדנאן.

לפני שעבד באמנסטי, היה חיג'אזי ממקימיו של ארגון בשם Another Voice ('קול אחר') שהוקם במחאה כנגד תמועת 'קול אחד' – שקראה לשלום באמצעות שיתוף פעולה בין קולות מתונים משני צידי הסכסוך. ארגונו של חיג'אזי קרא לחרם על ישראל תחת הסיסמא: "אנחנו האינתיפאדה!". מאז ועד שהתקבל לאמנסטי, היה חיג'אזי פעיל בולט ועקבי לחיסול המדינה היהודית.

מוחמד עלי אבונג'לא הוא מנהל המדיה של אמנסטי במזה"ת וצפון-אפריקה. מעבר לקידום תעמולה אנטי-ישראלית בלתי פוסקת ברשתות, בולטת במיוחד קריאתו במהלך "צעדות השיבה" בגבול עזה ב-2018 לפלגים הפלסטינים שלא לפרסם את שייכותם הארגונית של ההרוגים העזתים בשורותיהם. הסיבה ברורה: פרסום הנפגעים הפלסטיניים ככאלה ששייכים לארגוני טרור תפגע בסיקור התקשורתי החיובי של האירוע, ומן הסתם תקשה על אמנסטי לטפול על ישראל האשמות בדבר טבח שרירותי באזרחים.

דבורה היימס הועסקה באמנסטי החל מ-2010 כחוקרת של ישראל והשטחים. שנתיים לפני כן היא פרסמה ב'גרדיאן' הבריטי מכתב המאשים את ישראל ב"טיהור אתני" ומאשים כי המדינה "נוסדה על ברכי הטרור". ב-2001, בזמן האינתיפאדה השנייה, היא הפכה עצמה למגן אנושי כדי למנוע מישראל לפגוע בבתים בבית-ג'אלה, מהם נורתה אש על תושבי ירושלים. ב-2002 היא פרסמה מאמר בו היא הבהירה כי היא אינה מוכנה לגנות פיגועי התאבדות.

כמובן, האובססיה האנטי-ישראלית מגיעה באמנסטי לדרגים הגבוהים ביותר, והיא לא נחלתם הבלעדית של ה"חוקרים" ומי שעוסקים במזרח התיכון. מדי פעם מבליחים סיפורים כאלה לתקשורת, למשל כשראש אמנסטי בפינלנד כינה את ישראל "מדינת חלאות" או כשמנהל הקמפיין של הארגון בבריטניה השווה בין ישראל לדאעש.

Israeli regimes response to our Gaza report: Amnesty is "a propaganda tool for Hamas & other terror groups” (#JSIL?) http://t.co/gqwN9O2JrK

— kristyan benedict (@KreaseChan) November 5, 2014

או למשל, מי שעומדת בראש הארגון, אגנס קלמרד. כבר ב-2013 היא טענה ששמעון פרס ז"ל, בריאיון ל'ניו יורק טיימס' הודה שישראל התנקשה בחייו של יאסר ערפאת. פרס, כמובן, לא אמר שום דבר כזה – מה שמלמד על יכול הסקת המסקנות שלה.

NYT Interview of Shimon Perres where he admits that Yasser Arafat was murdered. #Israel http://t.co/zdjdrjdN

— Agnes Callamard (@AgnesCallamard) January 12, 2013

כשחמאס הוציא לפועל את "צעדות השיבה" ב-2018 במטרה "להיאבק על שחרור פלשין מהנהר ועד לים", קלמרד (אז כנציגה מיוחדת של הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, הידועה לשמצה) ראתה בהן "צורת ביטוי לגיטימית של הזכות לחופש הביטוי".

תוצאת ההטיה האידאולוגית האנטי-ישראלית החריפה של הארגון, מעבר לתוכן של פרסומיו, היא הכמות העצומה שלהם.

עד כמה אמנסטי מתמקד בישראל?

חיפוש באתר האינטרנט של אמנסטי מעלה יותר אזכורים ביקורתיים על ישראל, מאשר כל מקום אחר. תוצאה זאת אולי לא מפתיעה, לאור כל המסופר לעיל. ההתעסקות הבלתי פרופורציונאלית בישראל עולה שוב ושוב, מכל כיוון ובכל דרך שבודקים זאת. למשל, חיפוש בחשבון הטוויטר של אמנסטי בבריטניה מעלה כי בשנתיים האחרונות הוא הזכיר את ישראל עשרות פעמים. את פקיסטן, לעומת זאת, הוא הזכיר פעמיים – פעם אחת בציוץ שעוסק בכלל בקנדה, ופעם שנייה בהקשר של ההתמודדות עם נגיף הקורונה. כשדייוויד קולייר השווה בדוח שלו את היחס בין כמות האזכורים של ישראל לעומת פקיסטן בכלל פרסומי הארגון, התברר כי העיסוק של הארגון בישראל נרחב פי כמה וכמה. פקיסטן, נזכיר, היא מדינה העוסקת בדיכוי שיטתי של נשים (ואלפי נשים נרצחות בה על רקע "כבוד"), המרת דת בכפייה לילדים, עונש מוות על ביטויי כפירה, שיעבוד של מיליונים והרג עשרות אלפים בסכסוך בצפון-מערב המדינה. למותר לציין כי פקיסטן מעולם לא הוכרזה כ"מדינת אפרטהייד" על ידי אמנסטי.

עובדה מעניינת נוספת שגילה הבלוגר Elder of Ziyon היא שבכל האתר של אמנסטי על ארכיונו רב-השנים, ניתן למצוא רק שני סוגי "עליונות" (Supremacism): עליונות לבנה – מושג שהפך נפוץ בשנים האחרונות לגינוי הימין הקיצוני בעולם המערבי; ו"עליונות יהודית" – מושג שנהגה על ידי ניאו-נאצים ואומץ לאחרונה על ידי ארגוני שמאל קיצוני ותנועת ה-BDS לצורך גינוי מדינת ישראל.

100% true. Check it out yourself. @Amnesty is institutionally antisemitic. pic.twitter.com/Xj6yhRbQa4

— Elder of Ziyon 🇮🇱 (@elderofziyon) February 6, 2022

עליונות ערבית, מוסלמית, הינדית, סינית או בודהיסטית – כל אלה לא קיימים בעולמנו, אליבא דאמנסטי. עליונות יהודית, לעומת זאת, היא איום בוער שיש להילחם בו.

כך יצא שמנהל המחקר במזה"ת של אמנסטי, פיליפ לותר, הסביר בריאיון לאחרונה שזה בסדר גמור שאמנסטי מצא כי ישראל היא מדינת האפרטהייד היחידה בעולם. הוא לא רואה בכך כל בעיה. אך כל אדם עם מעט שכל ישר צריך להבין שהיקף העיסוק של אמנסטי בישראל צריך לעמוד ביחס הפוך למידת הרצינות בה יש לקחת את ה"מחקרים" של הארגון אודותיה.