ארגון Human Rights Watch מאבד את האמון אפילו של מייסדו

Human Rights Watch, ארגון לא ממשלתי לזכויות אדם שהתפרסם יותר בזכות ניסיונותיו האובססיביים להכפיש את ישראל מאשר בזכות מטרתו המוצהרת של קידום זכויות אדם בעולם, הופך פחות ופחות אמין. כעת, אפילו רוברט ברנשטיין, מקים הארגון ויושב ראשו לשעבר, הרחיק עצמו פומבית מהארגון והאג'נדה שלו. הסטייה הקיצונית ממטרתו המקורית, עד כדי הפיכתו לארגון אנטי ישראלי קיצוני, מוסברת בטור הדעות של ברנשטיין מהניו יורק טיימס, שכותרתו: “ארגון זכויות אדם, אבוד במזרח התיכון" (19/10/10). מר ברנשטיין מסביר למה החליט להרחיק עצמו מהארגון שהוא עצמו הקים:

כמקים HRW ויושב ראשו במשך 20 שנה, וכעת היו"ר המקים בדימוס, אני נאלץ לעשות מעשה שלא צפיתי: עליי להצטרף לביקורת הפומבית על הארגון. מטרתו המקורית של HRW היתה לפתוח לציבור תרבויות סגורות, להגן על חירויות בסיסיות ולתמוך באלו המשמיעים ביקורות. אולם לאחרונה, הארגון מפרסם דו"חות אודות הסיכסוך הערבי-ישראלי שעוזרים לאלו הרוצים להפוך את ישראל למדינה מצורעת.

[…] המזרח התיכון מאוכלס על ידי משטרים טוטליטריים בעלי נתונים מזעזעים בכל הקשור לזכויות אדם. למרות זאת, בשנים האחרונות HRW כתב יותר גינויים על ישראל בנושא הפרת החוק הבין-לאומי מאשר על כל מדינה אחרת באזור.

ישראל, עם אוכלוסיה של 7.4 מיליון נפש, היא בית ל-80 ארגוני זכויות אדם, עיתונאות חופשית ופעלתנית, ממשלה הנבחרת באופן דמוקרטי, מערכת משפט אשר לעיתים קרובות פוסקת נגד הממשלה, אקדמיה אקטיבית מבחינה פוליטית, מפלגות מרובות […] וכמות של עיתונאים אולי הגדולה ביותר בעולם, לנפש.

בינתיים, המשטרים הערביים והאיראני שולטים על כ-350 מליון איש, רובם נותרים אכזריים, סגורים ואוטוקרטים, המתירים רק מעט חילוקי דעות, אם בכלל. המצוקה של אזרחיהם – אשר תשומת לב מהסוג שארגון לזכויות אדם בין-לאומי גדול וממומן היטב יכול לספק, יכולה להועיל להם ביותר – זוכה להתעלמות שעה שמחלקת המזרח התיכון של HRW מכינה דו"ח אחר דו"ח על ישראל.

HRW איבדה פרספקטיבה קריטית בעימות בו ישראל הותקפה שוב ושוב על ידי חמאס וחיזבאללה – ארגונים אשר תוקפים אזרחים ישראלים ומשתמשים באנשיהם כמגינים אנושיים. ארגונים אלה נתמכים על ידי ממשלת איראן אשר הכריזה קבל עם ועולם על כוונתה לא רק להשמיד את ישראל, אלא לרצוח יהודים בכל מקום.

[…] ראשי HRW יודעים שחמאס וחיזבאללה בחרו להלחם מתוך אזורים מאוכלסים בצפיפות, ובכך להפוך שכונות לאזורי קרב בכוונה תחילה. הם יודעים שכלי נשק נוספים ומשובחים יותר זורמים הן לעזה והן ללבנון ולבטח יכנסו לשימוש שוב. והם יודעים שהמיליטנטיות הזאת ממשיכה לנשל את הפלסטינים מכל סיכוי לחיים שקטים ויצרניים המגיעים להם. ברם, ישראל, הקרבן הסובל שוב שוב מתוקפנות, היא זו המתמודדת עם המחץ של HRW.

לארגון אכפת במיוחד מהאופן בו מלחמות מתנהלות ולא ממוטיבציות. ולמען הסר ספק, גם קרבנות של תוקפנות צריכות להישמע לחוקי המלחמה וחייבות לעשות כל שניתן על מנת להקטין פגיעה באזרחים. אף על פי כן, ישנו הבדל בין פגיעות הנגרמות כתוצאה מהגנה עצמית לבין אלה המבוצעות בכוונה תחילה.

כיצד HRW יודע שחוקי המלחמה הופרו? בעזה ובכל מקום אחר בו אין גישה לשדה הקרב או למנהיגי הלוחמים והמנהיגים פוליטיים המחליטים החלטות אסטרטגיות, קשה מאד להגיע למסקנה וודאית לגבי פשעי מלחמה. הדיווחים מסתמכים בדרך כלל על עדים אשר את סיפוריהם אי אפשר לאמת ושעלולים להעיד למען תועלת פוליטית או פחד מנקמה של מנהיגיהם. משמעותי בעניין זה אמירתו של אלוף משנה ריצ'רד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ומומחה ללוחמה, כי "צה"ל עשה יותר כדי לשמור על זכויותיהם של אזרחים באזור לחימה, מאשר כל צבא אחר בהיסטוריה של מלחמות". […]

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים אחר האשמות השווא והאג'נדה הקיצונית של הנהגת HRW הנוכחית. בפברואר 2009, אלכס ספיאן מקאמרה הראה כמה קיצוניים היו חברי הצוות המזרח תיכוני של הארגון. ג'ו סטורק, לשעבר מנהל הסניגוריה בארגון, וכעת סגן ראש חטיבות המזרח התיכון וצפון אפריקה, חשף את נטיותיו האנטי ישראליות הקיצוניות כבר ב-1970, כשהוא ורבים נוספים הקימו את MERIP – פרוייקט המידע למחקר במזרח התיכון – מפני שהביקורת שהושמעה באותה עת בחוגי השמאל כנגד תמיכה אמריקנית בישראל היתה "בלתי מספיקה" בעיניהם. סטורק כתב אודות "הפוטנציאל המהפכני" של אלימות פלסטינית ועל "שחרור פלסטין" באמצעות "מאבק נגד אימפריאליזם (ציוני)". הוא השתתף בועידת "ציונות וגזענות" בעירק של סדאם חוסיין, וניסה פעמים רבות לבצע דה-לגיטימציה של ישראל בכתביו והצהרותיו, תוך שימוש בהאשמות ותיאורים שקריים (ראו "ג'ו סטורק, חבר צוות בכיר ב-HRW, תמך באלימות נגד יהודים ובהשמדת ישראל”).

ג'רלד סטיינברג מהארגון NGO Monitor לא רק תיעד את משוא הפנים האנטי ישראלי של ראש חטיבת המזרח התיכון ב-HRW, שרה ליה וויטסון – אשר כיהנה במועצת המנהלים של הארגון נגד השמצת ערבים-אמריקנים (הידוע בנטיותיו הפרו ערביות והאנטי-ישראליות), ועבדה במרכז לזכויות כלכליות-חברתיות (CESR) המתאר את ישראל כמדינת "אפרטהייד,” לפני שנשכרה ע"י HRW – אלא גם הראה כיצד היא ממשיכה לקדם את האג'נדה האנטי-ישראלית הפוליטית שלה ע"י תמיכה בתנועות החרם, המניעה והסנקציות (BDS – Boycott, Divestment, Sanctions) נגד ישראל.

דיוויד ברנשטיין מהבלוג "Volokh Conspiracy" חשף כיצד וויטסון ניסתה לאסוף כספים בתוך ערב הסעודית במאי 2009 ע"י הדגשה של מאמצי HRW להכפיש את ישראל דרך האשמות בדבר פשעי מלחמה, כמו גם מלחמתם כנגד מה שהיא מכנה "קבוצות לחץ פרו-ישראליות".

בינתיים, המומחה הצבאי הראשי ב-HRW– שעדותו מספקת את ה"ראיות" לרבות מההאשמות האנטי ישראליות של הארגון – נחשף ע"י עומרי קרן מהבלוג "Mere Rhetoric" כאספן להוט של פריטים נאצים, בין אם הדבר רלוונטי או לאו.

NGO Monitor פרסם לאחרונה מחקר מקיף הבוחן את "הפעילויות" של HRW הקשורות לישראל, הכולל פרופילים של חברי צוות, מחקרים על קמפיינים אנטי ישראלים ספציפיים של הארגון, ואין ספור הדגמות של הפוקוס חסר הפרופורציה במעשים פסולים לכאורה של ישראל.

כעת, כשרוברט ברנשטיין פרסם התחכשות פומבית מ-HRWבשל הפרות של עקרונותיהם שלהם, האם הארגון ימשיך לקדם את דו"ח גולדסטון המוטה וחדור הטעויות ולתקוף את ישראל באמצעות ביקורת חד-צדדית, או האם הוא יחזור למטרתו המקורית, וישוב לנסות להקל על מצוקתם של אנשים החיים תחת משטרים טוטאליטריים מדכאים?