ב'ידיעות אחרונות' מאוכזבים מאיימן עודה

"עודה הולך לאיבוד", כותבת אריאלה רינגל הופמן ב'ידיעות אחרונות' (13.4) בעקבות דבריו המקוממים של חבר הכנסת איימן עודה, שקרא לערבים המשרתים בכוחות הביטחון:

אסור לכל צעיר להצטרף לכוחות הכיבוש ההשפלה והשנאה. אני קורא לצעירים שכבר הצטרפו: תזרקו להם את הנשק בפרצוף, ותגידו להם: המקום שלנו לא איתכם, לא נהיה חלק מעוול ופשע.

ניכר שרינגל-הופמן מאוכזבת קשות מדבריו של עודה. היא כותבת:

בחורף 2015, קצת לפני הבחירות לכנסת ה-20, איימן עודה, יושב ראש הרשימה המשותפת, היה תקווה גדולה: איש בשורה שדיבר על מפלגה משותפת, ערבית-יהודית.

בראיון שקיימה איתו אז, היא מספרת,

עודה הבטיח שהדרך שלהם היא דרך המאבק האזרחי, הדמוקרטי, הלא-אלים. אמר שהוא לא מסכים עם הסגנון של חנין זועבי, וכן – שהוא בעד התנדבות לשירות לאומי.

אלא שלאחרונה, אולי משום היחלשות מפלגתו בסקרים, עודה מנפק אמירות "רעות ומקוממות" והפך למעשה ל"סוג של איתמר בן גביר, רק מהצד השני של המפה".

אלא שאריאלה רינגל-הופמן לא הייתה צריכה להתפלא, וגם לא להתאכזב. דבריו של איימן עודה בתקופה האחרונה עומדים בקנה אחד עם דבריו ומעשיו לאורך שנים – הוא מעולם לא היה "קול מתון" כפי שהיא הייתה רוצה שיהיה, וכבר לפני שנים היא הייתה יכולה לדעת שמדובר בלאומן ערבי קיצוני.

נתחיל בסוגיית השירות הלאומי. שנים לפני שנבחר לכנסת, עודה עמד בראש 'הוועדה להתנגדות לשירות הלאומי ולכל סוגי הגיוס', הכפופה לוועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית בישראל. בין השאר, היא ניהלה קמפיינים בקרב בני נוער ערבים נגד שירות "המדינה הגזענית שמכנה את עצמה 'מדינת היהודים'". פעולותיה הובילו לדיווחים אודות "הורים מודאגים שסיפרו כי קיבלו איומים על חייהם אם לא יוציאו את בניהם ובנותיהם מהשירות האזרחי".

לפני כשנתיים חשף עיתונאי 'מקור ראשון', ישי פרידמן, כי ב-2013 פרסם עודה מאמר שהעלה על נס את מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. הוא רואה בו "מופת של נאמנות והקרבה", אשר "הציג מודל התנגדות ייחודי" והיה "ראש התנועה נגד הכיבוש הישראלי ומי שניצח אותו בשנת 2000 והוכיח את עצמו במקצועיות ובהקרבה בשנת 2006". במרץ 2016, גינתה מפלגתו של עודה את החלטת מדינות המפרץ להכריז על חיזבאללה כארגון טרור: "זו הוכחה לכך שהמדינות הערביות עומדות לצד הקולוניאליזם והציונות".

ערב הבחירות במרץ 2015, סירבה הרשימה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מפלגת מרצ, בנימוק שמדובר במפלגה המגדירה עצמה ציונית ועל כן אין לשתף עמה פעולה.

בדצמבר 2015 עודה השתתף בכנס ב'מרכז פלסטין' בוושינגטון, בו שיבח את תנועת החרם על ישראל:

ראשית כל אני מעוניין להצדיע לאנשים שעובדים בתנועת ה-BDS. אני סבור כי זה שם את ישראל במוקד של דעת הקהל העולמית.

אחד מתחביביו של איימן עודה הוא ביקור טרוריסטים רוצחי יהודים בכלא. כך למשל, את מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, אחמד סעדאת, העומד מאחורי רצח השר רחבעם זאבי, הוא ביקר "כמה וכמה פעמים".

באוקטובר 2016 פרץ ויכוח מתוקשר בין עודה לשר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן, שתקף אותו לאחר שביקר בכלא את רב המחבלים מרואן ברגותי. על הביקור כתב עודה כי "יצאתי משיחה עם מנהיג הדומה לי בדעותיו הפוליטיות". הוא השיב לארדן כי הוא זה שאישר את הביקור: "השר ארדן הוא זה שמאשר באופן אישי כל פגישה של ח"כ עם אסיר פוליטי". לא ניכנס לפרטי הוויכוח בין השניים (רק נציין שעודה שיקר), ונפנה את תשומת לבכם לנונשלנטיות בה עודה מכנה "אסיר פוליטי" את מי שהורשע בחמישה מעשי רצח של ישראלים, ועמד בראש 'גדודי חללי אל אקצא' בעת שהארגון הוציא פעולות טרור שרצחו עשרות ישראלים.

באותו חודש עודה עשה כותרות בגלל אירוע נוסף – סירובו להשתתף בהלווייתו של שמעון פרס ז"ל, כיוון שמדובר ב"אירוע אבל לאומי".

נמשיך. ביוני 2018 השתתף עודה בכנס של ארגוני הטרור החזית הדמוקרטית והחזית העממית לשחרור פלשתין בירושלים. כשכוח משטרה הגיע למקום ומנע את קיום הכנס, הוא התעמת עם השוטרים והכריז כי "הם יובסו וירושלים תישאר לעם שלה, עומדת איתנה, מנצחת ובירת פלשתין".

ביולי 2020 שוב השתתף עודה בכנס של ארגוני טרור, החמאס והפתח, בתור "נציג ערביי 48". בכיר החמאס מחמוד א-זהאר אמר שהשתתפותו של עודה היא הוכחה כי "ערביי ישראל מוכנים לפעול למען שחרור פלסטין".

מה ניתן ללמוד מהרשימה (החלקית למדי) לעיל של מעשיו ודבריו של חבר הכנסת עודה? שאין כל חדש בהתבטאויותיו האחרונות, גם אם בחורף 2015 הוא אמר כמה דברים שיותר ערבים לאוזן. הוא לא עבר "הקצנה" שהובילה לדבריו מעוררי המחלוקת, והם לא קשורים לסקרים האחרונים. בדיוק להיפך – לאורך שנים הוא שומר על עמדותיו העקביות והקיצוניות.

מי שחשב עד לאחרונה שמדובר באדם מתון, היה צריך לעצום את עיניו חזק ולהתעלם משפע הראיות שהוכיחו את ההפך. כשמדובר בעיתונאים, עצימת העיניים גרמה להסתרת העובדות מהציבור.