האבולוציה של עיתון 'הארץ'

 

בשבועות האחרונים, במקביל לפעולת צה"ל בעזה במסגרת מערכת צוק איתן, בוטאו בעיתון 'הארץ' עמדות שמאל קיצוניות, אפילו ביחס למה שמקובל בעיתון בימי שגרה. בין אלה, ניתן למנות את קביעתו של גדעון לוי לפיה טייסי חיל האוויר הם אנשים רעים ואכזריים העוסקים ברצח אזרחים חסר אבחנה, את ההשוואה שערךאורי משגב בין ניסיון ההתנקשות הנועז בהיטלר בשלהי מלחמת העולם השניה, לבין מצבו הרופס של השמאל הישראלי כלפי ממשלת ישראל, את הגדרת משגב מעל דפי 'הארץ' את החמאס והג'יהאד האסלאמי כ"ארגוני התנגדות" ולא כ"ארגוני טרור" ועוד.

לאחר הדיווחים על גל ביטולים של מאות ממנויי העיתון במחאה על הקו השמאלי קיצוני, החליט המו"ל עמוס שוקן לנסות לצמצם נזקים באמצעות שיח פתוח עם הציבור. הוא עשה זאת בשתי במות: בשיח פתוח עם גולשי אתר 'הארץ', ובראיון לניב רסקין בתוכנית 'תיק תקשורת' בטלוויזיה החינוכית. בשתי ההזדמנויות התעקש שוקן ש'הארץ' אינו שמאלי יותר משהיה בעבר. לקביעתו של רסקין לפיה "'הארץ' הפך לשמאל קיצוני, הוא לא היה ככה בעבר", ענה שוקן ש'הארץ' "תמיד היה ככה, והיה ככה בריבוע". לגולש ששאל אותו באתר העיתון "מה היתה לדעתך תגובתם של מייסדי העיתון במידה והיו חיים היום ורואים לאן התדרדר פרי עמלם", השיב שוקן את התשובה הבאה:

"במשך השנים חשבתי הרבה על השאלה מה היה אבי חושב אילו ראה את העיתון בתקופות שונות אחרי מותו. אני בסך הכל חושב שהוא היה מרוצה. שכן הצלחתי לשמור על הרוח והעקרונות שקבע."

גרשום שוקן, אביו של עמוס שוקן, היה מו"ל העיתון ועורכו הראשי בין השנים 1939 ל-1990, אז נפטר בעודו מכהן כעורך הראשי. שנתיים לפני מותו מינה את חנוך מרמרי לעורך המשנה, במטרה שיחליפו בבוא הזמן. כשנפטר אכן החליפו מרמרי, שהחזיק בתפקיד כארבע עשרה שנים, עד לשנת 2004, אז פרש מתפקידו בעקבות חילוקי דעות עם המו"ל עמוס שוקן, בנו של גרשום. מאז מכהנים ב'הארץ' עורכים ראשיים בקדנציות קצרות שאינן עולות על שנים אחדות כל אחד.

 

אי אפשר להעלות את גרשום שוקן מקברו ולשאול אותו האם באמת, כהערכת בנו, היה "מרוצה" אילו ראה היום את העיתון. מה שכן אפשר לעשות, הוא לבחון את עמדות מערכת 'הארץ' כלפי הפעלת הכוח של ישראל לאורך השנים. לצורך כך סקרה 'פרספקטיבה' את מאמרי המערכת של 'הארץ' מראשית ימיו של גרשום שוקן כעורך, ועד לימים אלו. מהסקירה מסתמנת עמדת מערכת 'הארץ' (אין הכוונה לעמדת עיתונאים בעיתון) כתהליך אבולוציוני המורכב, בהכללה, משלושה שלבי התפתחות עיקריים:

• שלב ראשון – לאורך רוב הקדנציה של גרשום שוקן – 'הארץ' אומר "כן" להפעלת כוח צבאי, ומגבה אותה ללא תנאי;
• שלב שני – משלהי הקדנציה של שוקן ולאורך הקדנציה של מרמרי – 'הארץ' אומר "כן, אבל"; מגבה בהסתייגות את הפעולה הצבאית;
•  שלב שלישי – לאחר פרישת מרמרי ועד ימים אלו – 'הארץ' אומר "לא" לפעולות צבאיות, קורא מיד לעצירתן משעה שהן מתחילות, ולעיתים אף לא נרתע מלהאשים את ישראל באחריות להסלמה ובביצוע פשעי מלחמה.

 

שלב א' – "כן" להפעלת כוח צבאי

הבדיקה מתחילה משנים אחדות לאחר מינויו של גרשום שוקן לעורך ראשי, בבחינת עמדת מערכת 'הארץ' כלפי פעולות החבלה של תנועת המרי העברי כלפי אינטרסים בריטיים בארץ, באמצע שנות הארבעים:

26.2.1946 – לאחר התקפת שדות התעופה הבריטיים במסגרתה פוצצו 29 מטוסים בשלושה שדות תעופה שונים, ולנוכח הביקורת הציבורית על אופייה הטרוריסטי של הפעולה, קבע מאמר המערכת של 'הארץ' כך:

"מטרת היאבקותנו … להגיד ברורות שאנו רואים את המדיניות המתנהלת כאן כמכוונת נגד עצם קיומו של כל מפעלנו ושתגובתנו לא תוכל להיות אלא התנגדות מרה. כי לא רק על נפשנו נעמוד כאן, אלא גם על נפשם של ניצולי המשרפות באירופה, שאין להם מקום בעולם זולת הארץ הזאת."

 

19.6.1946 – שישה עשר חודשים לאחר מכן, בעקבות "ליל הגשרים" – פעולה נוספת של תנועת המרי העברי, במסגרתה פוצצו עשרה גשרים ונותקה התחבורה בכל רחבי הארץ – שוב גיבה מאמר המערכת של 'הארץ' את הפעולה:

"אבל כבד ירד על הישוב על חמישה עשר מבניו הצעירים שבכוחותיהם היה מתברך העם, שנפלו (בליל הגשרים). לא נגד הגשרים ובתי המלאכה היתה מכוונת התפרצות זו, אלא נגד חומת ההתנכרות והדחיות והשהיות ונגד המשחק הציני ביסורי העם היהודי."

17.10.1948 – את הפצצת חיל האוויר על עזה במסגרת מבצע יואב במלחמת העצמאות, ראה 'הארץ' כמחויבת המציאות:

"מכיוון שעד כה לא גילו מוסדות האו"ם סימנים לכך שיש בידיהם אמצעים אחרים כדי לשים קץ לסכסוך הארצישראלי, לא נשארה לצבאנו ברירה אחרת מאשר לנסות ולפתוח בכוחנו אנו את הדרך לישובינו בנגב."

24.12.1948 – לאחר חודשיים, במסגרת מבצע חורב, תקפה חטיבת גולני את רצועת עזה וכיתרה אותה, תוך פגיעה קשה באזרחים. עמדת 'הארץ' של גרשום שוקן:

"יש ואפשר להשיג את השלום רק דרך המלחמה – אם הצד שכנגד אינו מוכן להיענות לשפה אחרת."

4.4.1956 – למחרת ההשתלטות על רצועת עזה במסגרת מבצע קדש, התפייט שוקן במאמר המערכת:

"עם ההשתלטות על עזה: תהילה וכבוד לצה"ל. צבא הגנה לישראל שוב הוכיח את כושרו. כל המדינה ועמה יהדות העולם מודים לו וגאים בו על מעשי הגבורה של חייליו ומפקדיו בהרחיקם את סכנת הרוצחים מגבולותיה הדרומיים והמערביים של המדינה."

10.6.1967 – הרעיונות לעצור את מלחמת ששת הימים ביומה החמישי, לפני השלמת כיבוש ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון, הכעיסו את שוקן, שכתב:

"תנו לצבא לגמור את מלאכתו, "

וזאת כדי שלמחרת (11.6.1967), יוכל להעניק למאמר המערכת של 'הארץ' את הכותרת:

"צהלי ורוני יושבת ציון"

במלחמת יום הכיפורים ב-1973 ישראל נלחמה על נפשה ללא מחלוקות פנימיות ותוך הסכמה ציבורית רחבה לגבי זכותה וחובתה להשיב מלחמה שערה, אבל בשנת 1978 שוב מצאה עצמה ישראל מפעילה כוח בנסיבות מעוררות מחלוקת, במסגרת מבצע ליטני.

12.3.1978 – במבצע ליטני פלש צה"ל ללבנון לשלושה חודשים כדי לפגוע בתשתיות מחבלים, ובמהלכו הרג מאות רבות של ערבים והניס מאות אלפים שהיו לפליטים. המבצע בא בתגובה לפיגוע כביש החוף שכלל חדירת מחבלים מהים, השתלטות על אוטובוס ומסע רצח המוני וחסר אבחנה. למחרת הפיגוע נכתב במאמר המערכת של 'הארץ' כך:

"זהו הארגון (אל-פתח) אשר אנשים תמימים במערב מבקשים לשכנע אותנו כי רק נחוץ לכונן מדינה פלשתינאית-ערבית ביהודה שומרון ורצועת עזה וחיש מהר יהפכו הפורעים של היום, למדינאים בעלי חוש אחריות שיקפידו על שכנות טובה עם ישראל. אנו בישראל יודעים מה צפוי לנו מהארגון הזה."

14.4.1978 – חודש לאחר מכן, בעקבות שני מקרים של שימוש ישראלי בפצצות מצרר במסגרת הלחימה בלבנון (לשיתוק התקפת קטיושות על מטולה ולהבקעת מערכת ביצורים של המחבלים), התעוררה ביקורת בינלאומית כנגד השימוש הישראלי בנשק השנוי במחלוקת. מאמר המערכת של 'הארץ', העניק לשימוש במצרר גיבוי מלא ומוחלט:

"אין להשלים עם הגבלות מלאכותיות בדבר יכולתנו להגן על האוכלוסייה הבלתי לוחמת שלנו, החשופה תדיר למתקפות מצד מחבלים שמעבר לגבול."

 

שלב ב' – "כן, אבל"

6.6.1982 – מלחמת לבנון הראשונה היא הקו שממנו והלאה הופכת תמיכתו של 'הארץ' בהפעלת כוח צבאי למסויגת. בימי ראשית מבצע שלום הגליל, עוד תמך גרשום שוקן בהפצצות הכבדות על לבנון ואף הפציר בדרג המדיני להמשיך עם פלישה קרקעית, אולם הספק, יתכן שבהשפעת טראומת מלחמת יום הכיפורים, מופיע לראשונה. תחת הכותרת "חיל האוויר מפציץ בלבנון" כתב שוקן כי:

"כל עוד הדרג המדיני מודע לסיכונים הפוליטיים הקשורים בכל ניסיון להפעיל את הכוח הרגלי והמשוריין, עלולות ההפצצות מן האוויר ומן היבשה והים לגרום אבידות ונזקים קשים למחבלים, אבל לאו דווקא לכפות עליהם נסיגה לצמיתות כפי שזו רצויה לנו."

12.9.1993 – גרשום שוקן הלך לעולמו ב-1990 ויורשו, חנוך מרמרי, ביסס קו שמאלי שמבטא אמונה בשלום, גם אם מפוכחת. ערב החתימה על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן, ולנוכח האווירה החגיגית והאופטימית, ראתה לנכון מערכת 'הארץ' להזכיר גם את צדו השני של המטבע:

"משהסתיים באופן רשמי ומוצהר עידן היריבות האלימה בין העמים, נדרש העולם הערבי כולו להכיר במדינת ישראל, לקבל אותה ולהשלים עם קיומה."

אבל היריבות האלימה בין העמים הסתיימה, כידוע, רק על הנייר ולא במציאות. הפעלת הכוח המשמעותית הבאה מצד ישראל, באה בתגובה לאינתיפאדה השניה. מכאן ועד לסוף כהונתו של מרמרי כעורך ראשי, ובצלו של מבצע חומת מגן, התמידה מערכת 'הארץ' בהענקת גיבוי מסויג לפעולות צה"ל כנגד הפלסטינים, בבחינת הפעולה מוצדקת והכרחית, אולם חשוב שלא יעשה שימוש מופרז או עיוור בכוח, ושהפעולה תתקיים בתוך מסגרת שתאפשר אחר כך את יישוב המחלוקות בדרכי שלום.

31.3.2002 – ימים אחדים לאחר פלישת כוחות צה"ל לערי יו"ש במסגרת מבצע חומת מגן, קבעה מערכת 'הארץ':

"הנסיבות הפכו את פעולת צה"ל להכרח בל יגונה. מול הטרור הפלסטיני חשה ישראל שעליה להביא לידי ביטוי את כוחה הצבאי."

2.4.2002 – כעבור יומיים החרה החזיקה מערכת 'הארץ' בעמדתה הקודמת:

"גם מבקריה החריפים ביותר של ממשלת שרון ושל דרכו המדינית מתקשים לקרוא להימנעות מוחלטת מתגובה צבאית המכוונת לצמצם את יכולתם של המפגעים ולהבהיר לפלסטינים שישראל אינה יכולה להשלים עם פגיעה חמורה כל כך בשלומם ובחייהם של אזרחיה. "

29.9.2003 – אלו הם ימיו האחרונים של מרמרי כעורך 'הארץ'. בין מרמרי לעמוס שוקן הלכה וגבהה חומת אי הסכמה על הנושאים שעל הפרק. בצלה של האינתיפאדה השניה הקשה, נעו מרמרי וסגנו, יואל אסתרון, מן השמאל למרכז, בעוד שוקן, הבעלים, נותר בשמאל. לשיא מגיעים הדברים בשעה שמאמר המערכת של 'הארץ' גינה את המכתב הפומבי של כמה עשרות טייסי חיל האוויר, לפיו יסרבו להפציץ בעזה ("אין להשלים עם תופעה זו"), בעוד שלושה ימים לאחר מכן פרסם שוקן בעצמו מאמר חתום ובו דווקא תמך בטייסים הסרבנים, ואף קבע כי "יתכן שדווקא הם מגיניה האמתיים על הדמוקרטיה הישראלית".

 

שלב ג' – "לא" להפעלת כוח

העורך הראשי הבא, לאחר עזיבת מרמרי ואסתרון, היה דיוויד לנדאו, שהוחלף בדב אלפון, שהוחלף באלוף בן, שמכהן בתפקיד כבר שלוש שנים בקירוב.

תחת לנדאו, אלפון ובן, מתבסס השלב השלישי באבולוציה של עמדת מערכת  'הארץ' כלפי הפעלת כוח (שכזכור החלה ב"כן" נלהב והתפתחה ל"כן, אבל" מסויג) ל"לא" כמעט גורף. בשלב זה, כשצה"ל יוצא למבצעים צבאיים, קורא 'הארץ' מיד, במאמר שלמחרת תחילת המבצע, להפסקתו, תוך שהוא מתבל לעתים את קריאתו זו בהאשמת צה"ל עצמו בחרחור המדון הנוכחי.

3.10.2004 – מבצע ימי תשובה אליו יצא צה"ל ברצועת עזה לאחר מות אזרחית ופעוט מפגיעת רקטת קסאם בשדרות, הוא, בפי מערכת 'הארץ', "מבצע חסר מטרה":

"הכוחות הגדולים של צה"ל שהוכנסו לרצועה ומספרם הרב של ההרוגים והפצועים בקרב תושבי בית חאנון וג'באליה, מעוררים חשש כי ממדי המבצע נקבעו לא רק משיקולים ביטחוניים צרופים, אלא גם כדי לפייס את תושבי שדרות."

29.6.2006 – מבצע גשמי קיץ, אליו יצא צה"ל ימים אחדים לאחר חטיפת גלעד שליט, נבלם בעיתון למחרת פתיחתו. כך קבעה מערכת 'הארץ':

"לשוחרי הלחימה ו"הנחתת מכה" מוטב להזכיר, כי לחימה בתוך סמטאות עזה, מבית לבית, ממרתף למרתף, תוך כדי ירי אל מרפסות ומהן, הוא מבצע אימתני… לפיכך, ראוי לעיין שוב באופציית המשא ומתן. "

3.3.2008  – מבצע חורף חם, אליו יצא צה"ל לאחר ריבוי ירי הרקטות אל הדרום ולאחר שישראלי נהרג במכללת ספיר מפגיעת רקטה, גם הוא היה לצנינים בעיני מערכת 'הארץ' כבר מראשיתו. מערכת 'הארץ' קבעה כי:

"תהיה זו הזיה ישראלית לחשוב שהרשות תוכל להתעלם מן הלחימה בעזה ולשבת בניחותא לדיון על שלום, לפיכך, כאשר בכירים בצבא ובהנהגה הפוליטית בישראל מדברים על מחיקת שכונות בעזה או מתייחסים בביטול להרג אזרחים, הם צריכים להבין את תג המחיר המדיני שכרוך בפעולות תגמול מעין אלה."

 

–

28.12.2008 – מבצע עופרת יצוקה, כעבור קרוב לשנה, היה בכלל באשמת ישראל אליבא ד'הארץ'. יום לאחר תחילת המבצע, קבעה המערכת שתי קביעות – גם במי האשם וגם מהם היעדים הצבאיים:

"הפרת הרגיעה על ידי ישראל בנובמבר האיצה את ההידרדרות שהולידה את המלחמה אתמול… אפשר כבר להניח שהמסר הצבאי שהעבירה ישראל הובן במלואו בעזה. ראוי שלא להופכו לאסון שימנע כל הסכמה בעתיד."

15.11.2012 – מבצע עמוד ענן, לפני כשנה וחצי, זכה גם הוא לתגובה שוללת מצד מערכת 'הארץ'. כעבור יממה בלבד מתחילתו, עמדת המערכת היתה כי:

"מצרים החזירה את שגרירה וגם ירדן שולחת מסרים מבוהלים. תועלת ביטחונית מעטה תצמח לישראל אם המהלך הצבאי יצליח לחסל עוד כמה מבכירי חמאס, להרוס עוד כמה מפקדות ומאגרי טילים, אבל ימוטט את מערכות היחסים עם מצרים וירדן."

וכך הלאה גם במבצע הנוכחי – צוק איתן. מקבץ מעמדות מערכת 'הארץ' מהימים האחרונים:

1.7.2014 –

"ראש הממשלה צריך לבלום עכשיו את הדהרה הצבאית והפוליטית ולהסתפק ב"מסר", שעבר היטב לעזה."

8.7.2014 (תחת הפגזות על "ועידת השלום" של העיתון בתל אביב) –

"קריאות ההסתה של פוליטיקאים מהימין, שתמיד מציעים להפעיל עוד ועוד כוח, מאיימות להטביע את הישראלים והפלסטינים בנהרות של דם. התשובה היחידה לקריאות השנאה היא לא לוותר, להרים בגאון את דגל השלום ולהראות שהוא חיוני ואפשרי."

9.7.2014 –

"איפוק צבאי איננו סימן לחולשה אלא ביטוי להבנת נפיצות הנסיבות."

14.7.2014 –

"לא לכניסה קרקעית"

18.7.2014 –  כאן 'הארץ' כבר מאשים למעשה את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה:

"מספרי ההרוגים שהתפרסמו עד כה, ויעדי ההפצצות, שאת חלקם ניתן לזהות כמטרות אזרחיות מובהקות, מעלים חשש כי צה"ל מפר אמנות בינלאומיות ודיני מלחמה במבצע הנוכחי. באחריות הדרגים המדיניים, המשפטיים והצבאיים לשים לכך קץ."

ועוד ועוד קריאות יום יומיות להפסקת אש מידית וחד צדדית, עד שב-21.7.2014, יצא המרצע מהשק:

"ניצחון לא יכול להיות כאן"

כשחיל האוויר הפציץ את עזה בימי 'הארץ' של גרשום שוקן, כתב העיתון שִירי תהילה לצה"ל וקבע ש"יש ואפשר להשיג את השלום רק דרך המלחמה – אם הצד שכנגד אינו מוכן להיענות לשפה אחרת". כשחיל האוויר מפציץ את עזה בימי 'הארץ' של עמוס שוקן, הוא מואשם בביצוע פשעי מלחמה וקובע שניטלה ממנו יכולת הניצחון.

יתכן שגרשום שוקן אכן היה "מרוצה" מהעיתון כפי שהוא היום, כדברי עמוס בנו. לא לנו להיכנס בין אב לבין בנו. אולם האם העיתון אכן "שמר על הרוח ועל עקרונות העיתון"? דבר אחד בטוח: משעה שעזב את העיתון חנוך מרמרי, אותו מינה גרשום שוקן בעצמו ליורשו, השתנתה גישת העיתון כלפי נושא הפעלת כוח על ידי ישראל באופן מהותי ומובהק. והראשון להעיד על כך הוא חנוך מרמרי בעצמו.