'הארץ' טוען לאפליית ערבים ומתנפץ על הדוגמאות של עצמו

בטורה ב'הארץ', חנין מג'אדלה מתיימרת לספר לקוראים "למה ערבים לא מצביעים". התשובה, לפי מג'אדלה, נעוצה ב"תחושה של יתמות אזרחית":

יתמות, שמשמעותה פשוטה: המדינה הזאת היא לא שלך, היא לא קמה בשבילך, היא לא אמורה לדאוג לך, וגם אם כן — היא תעשה זאת רק אחרי שתדאג ליהודים.

הערבים בישראל, טוענת מג'אדלה, מרגישים שהמדינה מפקירה אותם לגורלם בזמן שהיא דואגת לרווחתם של היהודים. ובכן, עם רגשות קשה להתווכח, אך הדוגמאות שמג'אדלה נותנת כראיות לאותה תחושת יתמות, הן מופרכות בעליל.

הדוגמה הראשונה שמג'אדלה נותנת לאדישות המדינה לחייהם של ערבים היא סיפורו של ראיד מחאמיד ז"ל, "עורך דין בן 49, אב לשלושה ילדים מאום אל פאחם", ש"נפל מסירה וטבע בכינרת":

כבר כמה ימים שהוא בחזקת נעדר… הכותרות שזכה להן בתקשורת היהודית היו קטנות עד לא קיימות. אתמול בכלל נפסקו. לא נורא, החיפושים הרשמיים הופסקו עוד קודם לכן.

כל קורא ישראלי יכול לחשוב על אירועים טראגיים לא פחות מזה של עו"ד מחאמיד, שלא נשארו בכותרות יותר מכמה ימים ופינו את מקומם לטובת סיפורים אחרים. אבל מה שחמור כאן הוא השקר שמג'אדלה כותבת בלי בושה: החיפושים הרשמיים אחר מחאמיד לא הופסקו. למעשה, גופתו אותרה בסוף השבוע ונמשתה מהמים על ידי צוללני חיל הים.

מג'אדלה ממשיכה:

במקום שהמדינה תעשה כל שביכולתה, היו אלה משפחתו ומתנדבים… שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי למצוא אותו… כל אלה טענו שהתנהלות הרשויות בחיפושים היא רשלנית וחיל הים גורר רגליים.

יש פה האשמה חמורה מאוד – לכאורה, המדינה ממהרת להציל טובעים יהודים מהכינרת בעוד היא מפקירה וגוררת רגליים כשמדובר בטובעים ערבים. אך מי שטרח לבדוק את ההיסטוריה של הטביעות בכינרת יודע שהיעלמותם של טובעים בה והתארכות החיפושים אחריהם – יהודים כערבים – היא איננה תופעה חדשה, למרבה הצער. השילוב של מים עכורים, רוחות פתאומיות חזקות בחלק מימות השנה וקרקע בוצית הביאה למקרים דומים בעבר. המקרה הקיצוני ביותר הוא של הדייג מאיר דהן, שנעדר מ-2003, לא נמצא וגופתו נסחפה לחוף רק 18 שנה לאחר מכן.

המקרה המפריך את דבריה של חנין מג'אדלה בצורה המובהקת ביותר אירע לפני חמש שנים. באפריל 2017 הנערים לירון כראדי, נחמן איטח ואיתמר אוחנה ז"ל נסחפו על מזרני ים ונעלמו בכינרת. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשבוע של חיפושים. וגם המקרה שלהם לווה בתלונות חריפות של המשפחה על אוזלת יד וגרירת רגליים של הרשויות.

אפשר בהחלט לדון במחדלי מאמצי האיתור של המשטרה וחיל הים – אבל הם בשום אופן אינם ייחודיים למקרים בהם הנעדר הוא ערבי.

הדוגמה השנייה של חנין מג'אדלה היא ההבדל בין פרשות נעמה יששכר ופידא כיואן:

בגלל ההבדל בהתייחסות של המדינה לפרשה של פידא כיואן לעומת הפרשה של נעמה יששכר. במקרה הראשון לאיש לא היה אכפת, ואילו במקרה השני — הרשויות יצאו מגדרן כדי לשחררה.

כלומר: נעמה יששכר היא יהודייה, פידא כיואן היא ערבייה, ומכאן נובע ההבדל בין המקרים בטיפול בפרשה על ידי מדינת ישראל. אלא שמג'אדלה שוכחת – או שהיא פשוט שוכחת להזכיר לקוראיה – שאלה לא ההבדלים היחידים בין שתי הפרשות.

תזכורת: נעמה יששכר נעצרה בשדה התעופה במוסקבה אליה הגיעה בטיסת מעבר (קונקשן)  – כלומר, לא הייתה לה כל כוונה לשהות ברוסיה – בדרכה מהודו לישראל, לאחר שנמצאה בידיה כמות קטנה של חשיש לצריכה עצמית. על כך אין כל מחלוקת – בתחילה הרשויות הרוסיות האשימו אותה בהחזקת קנאביס, עבירה קלה ברוסיה שהעונש עליה הוא חודש מאסר. רק לאחר מכן האישום נגד יששכר השתנה להברחת סמים, ללא כל מציאתן של עובדות חדשות.

פידא כיואן, לעומת זאת, נתפסה בדירה בה שהתה באיחוד האמירויות ביחד עם חצי קילוגרם קוקאין. ובניגוד לדברי מג'אדלה ש"לאיש לא היה אכפת" ממנה, עורך הדין שלה הודה במהלך המשפט:

במשרד החוץ העבירו איגרת לאמירתים, קונסול ישראל באבו דאבי דני גדות עוזר, ושגריר ישראל אמיר חייק מסייע ככל הניתן למשפחה.

כמו כן, מן הראוי לציין כי נכון לעכשיו, מחוץ לישראל כלואים למעלה מ-300 ישראלים, 129 מתוכם הם אסירים אחרי משפט, יהודים וערבים. רובם הגדול לא זכה לתשומת לב דומה לזו שזכו בה נעמה יששכר או פידא כיואן.

נסכם:

1. אין כל אפליה בין יהודים וערבים בנסיונות החילוץ של טובעים בכינרת.
2. פידא כיואן לא הופקרה לגורלה משום שהיא ערבייה.
3. מי שמעוניין להטיח האשמות קשות במדינה, מוטב לו שייתן לכך ראיות חזקות ולא יסתמך על שקרים. במיוחד אם הוא מתקרא "עיתונאי".

פנינו לחנין מג'אדלה והצגנו לה את הבדותות הרבות במאמרה. היא בחרה שלא להגיב.