'הארץ': לפלסטינים אסור להפגין מניעת זכות הפגנה היא דבר חמור. האמנם מונעת ישראל מהפלסטינים זכות יסוד זו, או ש'הארץ' שוב אץ רץ להכפיש את ישראל לשווא? חנן עמיאור | 01.02.23 | מותר, אסור, או מותר עד שלב מסוים? הפגנה פלסטינית אופיינית במזרח ירושלים. (צילום: יונתן זינדל / פלאש90). שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס תחת הכותרת "ערבים, אל תקפלו את דגלי פלסטין", פרסמה אתמול ענת סרגוסטי ב'הארץ' מאמר בשבח הנפת דגלי אש"ף במחאות נגד רפורמת לוין. הכל בסדר, עניין של טעם. הבעיה מתעוררת בקביעת העובדה הבאה מצד סרגוסטי: זכות ההפגנה עדיין שמורה לכולנו, ככל שאנחנו אזרחים של המדינה (ולא פלסטינים בשטח כבוש) כלומר, לטענת סרגוסטי מונעת ישראל מהפלסטינים ביהודה ושומרון זכות אזרח יסודית – הזכות להפגין. האמנם הצטרפה ישראל לגלריה המצומצמת של המדינות החשוכות והטוטליטריות ביותר בעולם, המונעת מאזרחים הנתונים למרותן את הזכות להפגין? האמנם כאלה אנחנו? ובכן, כפי שיודע כל ישראלי ששירת בצבא ביהודה ושומרון בעשרות השנים האחרונות, התשובה היא לא. איננו כאלה, ההשמצה הזו חסרת הצדקה. הנהלים ברורים וידועים. מותר לפלסטינים להפגין כאוות הנפש, ובלבד שההפגנה לא הופכת למסוכנת ואלימה, אז היא מפוזרת באמצעי פיזור ההפגנות המקובלים. ויש לכך גם מקור רשמי מנוסח בבהירות: לפי מסמך רשמי של דובר צה"ל, בפני הפלסטינים ביהודה ושומרון, (שטח כבוש בלשון סרגוסטי), לא עומדת כל מניעה להפגין, כל עוד ההפגנה לא גולשת לאלימות. ובלשונו של דובר צה"ל: אין מניעה להביע מחאה ובתנאי שאין הפעלת אלימות, פגיעה ברכוש הציבור או סיכון אזרחים וכוחות הביטחון ואכן, לאורך השנים עדים אזרחי ישראל למצב קבוע של הפגנות ומחאות פלסטיניות, על מגוון נושאים ובמגוון מקומות. המחאות מתקיימות ללא הפרעה, עד אשר הן גולשות לאלימות, אז הן נבלמות בידי כוחות הביטחון. הנה מעט דוגמאות שכולנו מכירים: ההפגנות השבועיות בבילעין נגד תוואי גדר ההפרדה מתקיימות כבר קרוב ל 20 שנה, במתווה קבוע. כל זמן שהן לא כוללות עימותים אלימים עם החיילים, הן מתקיימות ללא הפרעה. כשההפגנה גולשת לאלימות, היא מפוזרת על ידי החיילים. הפגנות תושבי הכפר הפלסטיני ביתא נגד הקמת מאחז אביתר מתקיימות גם הן באין מפריע בפאתי כפר ביתא. הצבא אף מאפשר להפגנות האלה להפוך לצעדה לכיוון המאחז. הוא מפזר אותן רק כאשר הן הופכות לתקיפת כוחות הביטחון בידי פורעים ערבים. גם בדרום הר חברון מפגינים הפלסטינים תקופה ממושכת באין מפריע וכך גם בבקעת הירדן. המשותף לכל ההפגנות: הן מתנהלות באין מפריע עד שהן גולשות לאלימות ולתקיפת כוחות הביטחון, אז הן מפוזרות. יתכן שענת סרגוסטי התכוונה לטעון שהפגנות של אזרחים ישראלים הגולשות אף הן להפרות סדר ולאלימות, זוכות להכלה שהפגנות הפלסטינים הגולשות לאלימות אינן זוכות לה, ובכך מפלה ישראל את הפלסטינים לרעה. גם טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות, כפי שמעידה אגרסיביות המשטרה מול הפגנות הרבה פחות אלימות מהפגנות בילעין וביתא, כדוגמת מחאות חבריו של אהוביה סנדק, מחאות יוצאי אתיופיה, מחאות הפלג הירושלמי ועוד. ובכל מקרה, אין קשר בין הטענה (השקרית) שישראל מונעת מפלסטינים את זכות ההפגנה, לטענה (עליה ניתן לדון) שסבלנות ישראל כלפי הפגנות פלסטיניות אלימות, קצרה יותר מאשר כלפי הפגנות אלימות של אזרחים ישראלים. ענת סרגוסטי, למה להציג אותנו בצורה כה משמיצה ולא נכונה? ענת סרגוסטי בתגובה: אני מפנה את קוראי 'פרספקטיבה' לנייר עמדה של 'האגודה לזכויות האזרח' בדבר 'מעמדה של הזכות להפגין בשטחים הכבושים'. הכל כתוב שם.
