'הארץ' מצטרף למערך השקר והתעמולה הפלסטיני

בתחילת השבוע הופיע ב'הארץ', בעברית וכמובן שגם באנגלית, מאמר מובלט במרכז עמוד המאמרים ובו כמה "עובדות" על תולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני, מהן מצטיירת ישראל כמדינה מדכאת ומעוולת עוד מהימים שלפני הקמתה.

הבה נעשה מה שאמורים היו לעשות עורכי 'הארץ' בטרם אישרו את מאמרו של עודה בשאראת לפרסום, ונבדוק את אמיתות "עובדות" אלה, שהיו לאבני פינה בתעמולת השקר הערבית:

בשאראת קובע "עובדה" ולפיה:

לפני מאה שנה היו הפלסטינים 90% מכלל האוכלוסייה, ורוב השטח היה בבעלותם

האמנם רוב השטח היה בבעלות הפלסטינים?

לא. השקר הזה הוא תוצר ותיק של מפעל התעמולה הפלסטיני, והנתונים הרשמיים מוכיחים עד כמה הוא בוטה ורחוק מהאמת.

הדו"ח המסכם שהגישה ועדת האו"ם לפיוס בארץ ישראל, בשנת 1951, כלל מיפוי מדויק של האדמות שנטשו ערביי הארץ במהלך המלחמה. לפי הנתונים שהציגו חברי הועדה, (כאן, בנספח מס' 1 פסקה 15) מתוך כ 20,250 קילומטר רבוע שהיוו את שטח הארץ, היה חלקן של האדמות הערביות הנטושות כ 4589 קילומטרים רבועים, שהם כ 23% בלבד מהשטח. אלא שגם זו הערכת יתר, היות ורובו המוחלט של הנגב היה מה שמכונה אדמות "מוואת", כלומר קרקעות בור שאינן משמשות לחקלאות, ושלפי חוק המקרקעין העות'מאני נחשבות לאדמות מדינה ולא לאדמות בבעלות פרטית. כך שאם נפחית גם אותן, עומד חלקן של האדמות הנטושות בבעלות ערבית על 2,754 קמ"ר, שהוא כ -14% משטח הארץ. גם אם נצרף לאדמות אלה את אדמותיהם של הפלסטינים שנותרו כאן והפכו לאזרחים ישראלים, נקבל תוספת זניחה יחסית, לאור העבודה שהם היו כ 150 אלף בלבד, מתוך כמיליון ושלוש מאות אלף ערבים שחיו פה ערב המלחמה.

יוצא איפה שלפי התעמולה הערבית ועיתון 'הארץ', "רוב השטח" היה בבעלות הערבים, אבל לפי המסמכים הרשמיים, מדובר דווקא במיעוטו הקטן.     

מכאן עובר בשאראת לתיאור מניפולטיבי ושקרי של 'תוכנית החלוקה':

ב–1948 העולם, ברוב הגינותו, ייעד להם (לערביי הארץ, ח"ע) רק 44% משטח פלסטין ההיסטורית, אף על פי שהיו שני שלישים מהאוכלוסייה. – תוכנית החלוקה.

אם אכן היתה תוכנית החלוקה כה מוטה לטובת היהודים, אולי היה היגיון מסוים בהחלטת הערבים לדחות אותה, אבל האמנם כזו היתה תוכנית החלוקה?

לא. גם זו הצגה מניפולטיבית של התוכנית, שנועדה להסתיר את משמעותה האמיתית. נשלים לקוראי 'הארץ' מה שהוסתר מהם:

על פי תוכנית החלוקה, בשטחי המדינה היהודית, (שאגב, היו אמורים להיות ברובם המוחלט מדבר), אמורים היו הערבים להוות קרוב למחצית מהאזרחים. כ 407 אלף ערבים, ולעומתם כ 498 אלף יהודים.

בשטחי המדינה הערבית, שיועדה לקום ברובה המוחלט על שטחים פוריים, אמורים היו הערבים להוות רוב מוחץ: 725 אלף ערבים ועוד כעשרת אלפים יהודים.

(כל הנתונים מתוך מסמך רשמי של האו"ם כאן)

כלומר תוכנית החלוקה בעצם הציעה לערביי הארץ יותר ממה שהם דורשים לעצמם היום: מדינה 'יהודית' מדברית, שהיא בעצם מדינה אזרחית שכמעט מחצית אזרחיה ערבים, ומדינה ערבית פורייה, נקייה כמעט לגמרי מיהודים.

אבל בשאראת לא עוצר בזה. על בסיסי המניפולציה הזו הוא משתלח בדוד בן גוריון ולמעשה מטיל עליו את האחריות למלחמה ולתוצאותיה:

דוד בן־גוריון לא הסתפק בשטח שנועד למדינה היהודית, וישראל התמתחה על פני 78% מהשטח

המסר מובן: תוכנית החלוקה היתה לא הוגנת כלפי הערבים ואפילו בה "לא הסתפק" בן גוריון ויצא לכבוש את שאר השטח.

נשלים גם כאן לקוראי 'הארץ' מה שהוסתר מהם:

מה שאירע לא אירע בגלל שבן גוריון "לא הסתפק", אלא בגלל שבניגוד לבן גוריון שקיבל את תוכנית החלוקה, מנהיגי ערביי ישראל סירבו לכל הצעת פשרה, כולל הפשרה הנדיבה שבהצעת החלוקה, אותה מסלף בשאראת, דיברו בפירוש על כוונתם לבצע השמדה המונית בתושבי הארץ היהודים ("הקרב בין היהודים לבין הערבים הוא קרב טוטלי… והאפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב", כפי שהצהיר בגלוי אחד מהם) ואף פעלו באופן האקטיבי והאלים ביותר למימוש תוכניתם באמצעות הכרזת מלחמה ופלישת חמישה צבאות ערביים במקביל.

מי כאן "לא הסתפק", בן גוריון או מנהיגי הערבים?

בשאראת טוען גם את זה:

ב–67' ישראל השתלטה גם על ה–22% שנשארו לפלסטינים

נזכיר גם כאן לקוראי 'הארץ' את שאירע: ישראל לא "השתלטה" על שטחי יהודה ושומרון, אלא יצאה למלחמת מגן נגד ממלכת ירדן, שצבאה הצטרף לצבאות מצרים וסוריה ותקף בפלישה קרקעית ובהפגזות ארטילריות ריכוזי אוכלוסייה בישראל מתוך אותם שטחים.

ההחלטה הירדנית לתקוף ללא כל התגרות מוקדמת, באה למרות הודעה מפורשת שהעבירה ישראל לירדן דרך האו"ם בתחילת המלחמה, לפיה לא תותקף אם לא תצטרף למלחמה, ומתוך שאיפת ירדן לזכות ליטול חלק בהשמדת ישראל, שהיתה יעד המלחמה המוצהר.

האמנם נכון והוגן להציג כל זאת כ"השתלטות", של ישראל על שטחי הפלסטינים, בהמשך להשתלטות הפושעת מזה מאה שנה, כפי שקובע 'הארץ'?

בהמשך לקמפיין ארוך ושיטתי שכותרתו 'האויב צודק', בוחר 'הארץ' פעם נוספת לאמץ ולהדהד סדרת מניפולציות ושקרים שמטרתה לערער מהיסוד את הלגיטימיות של הציונות.

בתגובה לביקורת 'פרספקטיבה' על ההחלטה הזו של 'הארץ', טען מו"ל העיתון, מר עמוס שוקן, ש"זאת גרסת בשאראת, לא גרסת הארץ". אבל היתממותו והסתתרותו של שוקן מאחורי עצמאותו של עמוד הדעות של העיתון, פחדניות ולא משכנעות.

עמוד הדעות הוא חלק מרכזי בעיתון ולמערכת אחריות מלאה לתכנים המתפרסמים בו. לא לחינם יש עורכים מיוחדים לעמוד זה, שתפקידם לסנן את המאמרים ולהחליט אילו מהם ראויים לפרסום ואילו לא, כמו גם להחזיר לכותבים לתיקונים מאמרים המכילים מניפולציות, טעויות או שקרים. ההחלטה מה יתפרסם ומה לא היא, לפיכך, החלטה מערכתית טהורה ובמובן זה – היא בהחלט כן "גרסת 'הארץ', והיא מבוססת על השקרים וחצאי האמיתות המתפרסמים בגאווה ובהבלטה מעל דפיו.