הוויתור על העובדות

הפיוס הפלסטיני בין הפת"ח לחמאס עורר תגובות חלוקות, הן מצד הפוליטקאים והן מצד התקשורת. צבי בראל מ"הארץ" לא פספס הזדמנות למתוח ביקורת על ישראל, והסביר בתגובה לפיוס הפלסטיני כי מי שתהיה אשמה בכך שמו"מ ייתקע בעתיד היא – נכון – ישראל ("הסכנה האמיתית", "הארץ", 1.5.11).

בראל הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון. גם אורי משגב מ"ידיעות אחרונות" האשים את ישראל בכך שחמאס יורה טילים לשטחה, ו"הארץ" הגדיל לעשות וטען שהשלום עם מצרים הוא קר אך ורק בגלל מדיניותה של ישראל.

בראל מצטרף למקהלה וטוען כי:

ההנהגה הפלסטינית – עם חמאס או בלעדיו – אינה מוכנה לנהל מו"מ עם ישראל לא משום שהיא תהיה מעתה מוסלמית רדיקלית, אלא משום שאיננה רואה שום סיכוי לוויתור ישראלי ואין היא מוצאת פרטנר לשלום. ישראל רק תרמה את עצמה, ואת מי שמוכן עדיין להקשיב ליללותיה, אם תמשיך להצהיר שבגלל הפיוס לא יהיה תהליך. 

הוא אף מוסיף בדרמטיות:

ההונאה העצמית הזאת, ולא הפיוס הפלסטיני, היא הסכנה הברורה והמיידית למדינת ישראל. 

האמנם ישראל מעולם לא הייתה נכונה לויתורים ופשרות?

סקירה היסטורית קצרה מראה שכבר בכ"ט בנובמבר, 1947, כאשר תוכנית החלוקה של האו"ם עברה ברוב קולות, היישוב היהודי החליט לקבל אותה למרות הפשרות הטריטוריאליות הרבות שהיו כלולות בה ולמרות התנגדות של חלק ניכר מההנהגה היהודית להפרדת ירושלים מהמדינה היהודית. מי שלא הסכימה לתוכנית הייתה ההנהגה הערבית שדחתה מכל וכל את ההצעה מתוך התנגדות לתפיסה שהיהודים זכאים למדינה משלהם. למחרת, כידוע, פרצה מלחמת העצמאות בעקבותיה הוקטן השטח שהיה אמור להכיל את המדינה הערבית.

בשיחות קמפ דיוויד בשנת 2000, ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הציע לפלסטינים ויתורים מרחיקי לכת. בתחילת השיחות, הציע ברק לפלסטינים 73% משטחי הגדה המערבית ואת כל רצועת עזה. בתוך 10-25 שנים, על פי ההצעה, אמור היה האזור הפלסטיני להתרחב לכ-90% (94% כולל ירושלים) מהשטחים. כתוצאה מכך, אמורה הייתה ישראל לפרק 63 התנחלויות. בסוגיית ירושלים הוא הביע את הסכמתו לשליטה פלסטינית על הרובע הנוצרי והמוסלמי וכן לתת לרשות הפלסטינית מעמד של אפוטרופוס על הר הבית. ברק ביקש לספח כ-9% משטחי הגדה והסכים לוותר על נוכחות ישראלית קבועה בבקעת הירדן. כעבור יממה הודיע ערפאת כי הוא דוחה את ההצעות הישראלית וכי אין הן יכולות להוות מבחינתו בסיס להסכם הקבע.

בשנת 2005 ישראל נסוגה מכל שטח רצועת עזה – נסיגה ללא תמורה וללא הסכם. הישראלי האחרון עזב את רצועת עזה ב-11.9.2005. למרות הויתור המשמעותי, כבר לאחר 13 ימים נורו תשע רקטות קסאם לעבר ישראל על ידי החמאס.

בשנת 2008 אהוד אולמרט הכריז כי ישראל מוכנה לויתורים גדולים בגבולותיה, ושגם החמאס יהיה שותף למו"מ אם זה ימלא את תנאי הקוורטט ויכיר בישראל, הכרה שלא חלה עד היום. הצעתו למחמוד עבאס היתה נדיבה וותרנית יותר מזו של ברק, אך עבאס לא הגיב בחיוב.

ניתן לומר הרבה דברים על מהלכיה, פעולותיה ושגיאותיה של ישראל בכל הקשור לקונפליקט עם הפלסטינים, אולם דבר אחד לא ניתן לומר – שאין סיכוי לוויתור ישראלי. מבחן המציאות מוכיח בדיוק את ההיפך (עם דגש על ממשלות ימין), וחבל שבראל, במקום לנתח את המציאות על פי העובדות, בוחר דווקא להתעלם מהן ולהטיל את כל האחריות על כשלון המו"מ העתידי על כתפיה של ישראל.