היה לינץ'?

בלילה שבין שישי לשבת הותקפו שני חיילים בחופשה על ידי כעשרה ערבים בעיר חיפה. התוקפים לא הסתפקו רק במכות אלא אף חרטו עם סכין את המילה "יא כלב" בערבית על ראשו של אחד החיילים. האירוע הקשה זכה לכותרות ראשיות בעמודי השער של כל העיתונים הבוקר, יום ראשון. כל העיתונים, חוץ מאחד.

ב'ישראל היום' האירוע תפס כמעט את כל עמוד השער, עם הכותרת: "זעזוע מניסיון הלינץ' בחיילים", ותפס גם את כל עמודי 2 ו-3. גם ב'ידיעות אחרונות' הכותרת "כמעט לינץ' בחיפה" תפסה את רוב עמוד השער, עם הפניה לידיעה המלאה בעמוד 4. 'מעריב' פרסם אף הוא בעמוד השער את הכותרת: "שני חיילים הותקפו באכזריות: 'הרגשנו שחורטים לנו על הראש'", והרחיב על כך בעמודים 4-5.

שלשת העיתונים פרסמו תמונות של הפצועים בעמוד השער, כאשר 'ידיעות' ו'ישראל היום' הציגו גם את תמונת החריטה על ראשו של אחד החיילים, ו'מעריב' הציג את החריטה בידיעה עצמה בעמוד 4.

ומכאן נעבור ל'הארץ'. הידיעה על הלינץ' לא רק שלא הופיעה בעמוד השער, היא הופיעה בעמוד 10 כידיעה בודדת בעמוד של מודעות האבל, צמוד לעמוד של "הודעות בענייני תכנון ובניה", תחת הכותרת:

שני צעירים בחיפה: קבוצה של 10 ערבים תקפה אותנו

כמו כן, אין שום תמונה של החריטה "יא כלב" או של הפצועים לצד הידיעה.

נעיר על כך מספר הערות:

1. הכותרת גורמת לתקיפה להישמע כמו טענה סובייקטיבית של החיילים.

2. המיקום של הידיעה בעמוד של מודעות האבל יוצר את הרושם שאילו זה היה תלוי בעורכי 'הארץ' הם בכלל לא היו מדווחים על האירוע, אבל מכיוון שאי אפשר להתעלם ממנו לחלוטין, הם חיפשו את המקום הכי פחות בולט אליו יכלו לדחוף אותו.

3. הצילום של החריטה "יא כלב" שנעשתה בראשו של אחד החיילים על ידי סכין הוא אימאז' חזק ביותר, בדיוק מהסוג שעיתון אוהב. לא לפרסם את התמונה המזעזעת הזאת מהווה כמעט ניגוד מוחלט לאינסטינקט העיתונאי, ובכל זאת, זו הבחירה המתמיהה של עורכי 'הארץ'.

4. הפועל היוצא של הבחירות העריכתיות של 'הארץ' הוא שקוראיו הנאמנים זכו לדיווח פרווה, כמעט בלתי נראה, המטיל ספק באמינותם של החיילים ושמרחיק מהקוראים אימאז'ים בלתי אסטטיים שהיו עלולים לזעזע אותם.

5. היום בבוקר המשטרה הודיעה כי ייתכן שמדובר באירוע הקשור ל"בריונות" ולא ל"לאומנות", הודעה שלכאורה יכולה לסנגר על 'הארץ'. אולם אמש, בשעה שגיליונות העיתונים עלו לדפוס, אף אחד עוד לא ידע את זה, ומבחינת 'הארץ' החשד העיקרי עדיין היה כי מדובר ברקע לאומני. נוסף על כך, 'ישראל היום' הדגים כיצד אפשר גם להבליט את הידיעה וגם לסייג אותה. מעל הכותרת הראשית ב'ישראל היום' נכתב:

המשטרה חוקרת: האם הרקע לקטטה האלימה – לאומני?

ובכותרת המשנה אפילו נוסף המשפט:

נבדק: האם הקטטה החלה לאחר שהחיילים קיללו?

כלומר, ניתן לדווח בהבלטה על האירוע וגם להעלות את כלל האופציות הקשורות אליו. בכך העיתון אומר שגם אם המניע לא ברור, הרי שמדובר באירוע אכזרי ואלים שראוי למיקום מכובד בעיתון.

לסיכום, לכל העיתונים היה את האינסטינקט הטבעי לדווח באופן בולט על האירוע האלים חוץ מ'הארץ'. בין אם מדובר בלאומנות או ב"בריונות", האם מקרה בו עשרה ערבים מתקיפים שני יהודים תוך שהם חורטים את גולגלתו של אחד מהם הוא עניין של מה בכך? ומה היה קורה אם אחד החיילים היה נרצח, הגם שמדובר ב"בריונות" בלבד? האם גם אז 'הארץ' היה מסתפק בעמוד 10 ליד מודעות האבל?

'הארץ' הוכיח ביום שישי האחרון כי אין לו בעיה להבליט את מה שחשוב לו להבליט, בכך שהפקיע את רוב עמוד השער שלו לטובת טור של דוד גרוסמן על חשבון כותרת ראשית אמיתית. האם לא יכול היה למצוא מקום לדווח על תקיפה אכזרית ואלימה קצת לפני עמוד 10 ולפני מודעות האבל?