המציאות כפי שהיא נשקפת מלה לה לנד

אתמול פורסם סקר על פיו למעלה ממחצית מהמצרים בעד ביטול הסכם השלום עם ישראל. מאמר המערכת של "הארץ" היום ("שלום קר עדיף", 28.4.11) מצא מי אשם בנתון הזה – ישראל כמובן.

תוך עיוורון מוחלט למציאות הגלויה לנגד עיניו, מספק מאמר המערכת הסבר תלוש לסיבת אי ההצלחה של השלום בין ישראל למצרים:

חולשת השלום עם מצרים ועם ירדן נבעה מהיותו נחלת מעטים – פוליטיקאים, קצינים, דיפלומטים וקומץ אנשי עסקים בשני הצדדים – בשעה שהנתק בין העמים נמשך. הסיבה העיקרית לנתק היתה ועודנה הביקורת הציבורית במדינות ערב על היחס של ישראל לפלסטינים בשטחים. דעת הקהל הערבית דואגת לפלסטינים כפי שיהודי התפוצות דואגים לשלום ישראל, לביטחונה ולשגשוגה.

לא ברור על מה התבסס כותב המאמר כשהגיע למסקנתו המלומדת. דומה שמדובר בחלום באספמיא הנובע מהמיית ליבו יותר מאשר על המציאות.

מבט מפוקח על המציאות מלמד שחוסר אהבת ואהדת תושבי מצרים את שכניהם הישראלים נובעת בעיקר מסיבות פנימיות – בראש ובראשונה אינדוקטרינציה לאנטישמיות ואנטי ישראליות רבת שנים, במיוחד במצרים.

הדוגמאות לכך הן רבות, ורבים האנשים והארגונים העוסקים בחשיפתן ופרסומן. נזכיר רק דו"ח של המל"מ מ-2008 אשר סקר את שטיפת המוח אותה עוברים תושבי ארצות ערב.

הפרק הסוקר את הנעשה במצרים פותח במילים הבאות:

מצרים ממשיכה להוות מוקד בעולם הערבי להוצאה לאור של פרסומים אנטישמיים, השואבים את השראתם מהאנטישמיות האירופית ה"קלאסית" וממקורות אסלאמיים. בקרב הפרסומים הללו בולטים מאמרים, תוכניות טלוויזיה וקריקטורות המתפרסמים באופן שוטף בתקשורת המצרית (הממסדית והאופוזיציונית) וספרות אנטישמית ענפה היוצאת לאור במצרים. הפרסומים הללו משווקים באמצעות התקשורת הכתובה, ערוצי הטלוויזיה, האינטרנט, חנויות ספרים, וירידי ספרים בינלאומיים. הם מגיעים לא רק לקהל היעד המצרי אלא לקהלים שונים מחוץ למצרים: מדינות ערב, ערביי ישראל, ערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה וקהילות ערביות ומוסלמיות ברחבי העולם.

הדו"ח של המל"מ סוקר את הספרים האנטישמים היוצאים לאור במצרים, ובניהם "הפרוטוקולים של זקני ציון" היוצא במהדורות חדשות ומעודכנות שנה אחר שנה, כמו גם את הספרים: "הציונות, הנאציזם וקץ ההיסטוריה" (2005), "מזימות היהודים להשתלט על העולם ואופן ההתמודדות עימם" (2005), "הבלי ישראל ושקרי הציונות – דת ומדינה" (2003), "אופיים של היהודים כפי שעולה בתורה ובתלמוד" (2005), ו"המזימה, אבניי דרך בחתרנות הציונית והעולמית נגד העם הפלסטיני" (2005).

הדו"ח סוקר גם קריקטורות המבצעות דמוניזציה לישראל, לראשי ממשלת ישראל וליהודים; מאמרים מכחישי שואה שהתפרסמו בעיתונות המצרית ("היהודים יודעים לנצל את האסונות שאירעו להם כדי להפיק מכך תועלת. הם מילאו, ועדיין ממלאים, את העולם בבכיעל קורבנותיהם, המונים לטענתם ששה מליון"); והתבטאויות אנטישמיות בטלוויזיה המצרית ("היהודים הם רמאים, בוגדניים ושפלים"; היהודים מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים).

הדו"ח סוקר את האנטישמיות גם בסוריה, סעודיה, ירדן, לבנון והרשות הפלסטינית.

הדוגמאות הן רבות ונגישות לכל מי שחפץ בהכרת המציאות. הפלא האמיתי הוא ש-36% מהמצרים תומכים בהסכם השלום עם ישראל.

התגובה הפבלובית המטילה את האחריות לכל חוליי המזרח התיכון על ישראל אינה נתמכת על ידי העובדות בשטח. עדיף היה לו "הארץ" היה מנתח את הלכי הרוח הבלתי תלויים של אזרחי מצרים (או לפחות בלתי תלויים במעשיה של ישראל) ועושה מאמץ להיכנס לעובי קורת האנטישמיות הפורחת והמשגשגת בארצות ערב, במקום שוב לייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני את פעולותיהם של שכנינו.