המרטיר החדש של 'הארץ'

מאמר המערכת של 'הארץ' מיום שישי האחרון, נכתב תחת הרושם העז שעשתה על עורכי העיתון שביתת הרעב של עצור מנהלי פלסטיני נגד מעצרו. דרישת המאמר, תחת הכותרת "לשחרר את אח'רס מיד", חד משמעית: לשחרר מיד את העציר ולהפסיק את המעצרים המנהליים לחשודים בטרור.

עורכי 'הארץ' כועסים על שופטי בגצ שדחו את עתירתו של מאהר אחר'ס לשחרור מיידי ממעצרו המנהלי, לאחר שסירב להתחייב לחדול מפעילות טרוריסטית. חמתם של עורכי 'הארץ' בערה בהם להשחית: "אין מקום [למעצרים מנהליים] במדינת חוק", הם "תופעה בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית". ועל כן, "תביעתו [של אח'רס] להשתחרר בלא תנאי צודקת מאין כמותה".

טענה נוספת של 'הארץ' בנושא, פחות עקרונית ויותר משפטית:

מעצר מינהלי הוא הליך בלי כתב אישום, בלי חשיפת הראיות החסויות ולמעשה בלא משפט או הכרעה שיפוטית בנוגע לחשדות כלפי העציר

טענה שלישית בנושא, שאינה עקרונית ואינה משפטית אלא עובדתית: המאמר מגדיר את העציר, מאהר אחר'ס, כמי שהוא "לטענת המדינה" פעיל בג'יהאד האיסלאמי "בלי להציג בפניו כל ראיות (כמקובל במעצרים מינהליים)", כלומר מטילה ספק בעצם זיהויו כפעיל טרור.

במאמר נרחב ובולט מאת אילנה המרמן באותו גיליון, מעמיק 'הארץ' את הספק בדבר השתייכותו של אחר'ס לג'יהאד האסלאמי, בכך שהוא כלל אינו מוצג כפעיל טרור. קביעת המדינה לפיה הוא פעיל הג'יהאד האסלאמי שאושרה על ידי בגצ, אינה מוזכרת אף ברמז.

תחת זאת מוצג אחר'ס במלוא האמפתיה האפשרית: "תושב הכפר סילת א־ד'הר שבנפת ג'נין", במקום אחד, "אדם שימיו ספורים" במקום שני, קורבן ל"מציאות שכולה כזב" במקום שלישי.

ומהי מערכת המשפט הישראלית הפועלת נגדו? "הרוע בהתגלמותו".

כלומר: 'הארץ' טוען למעשה שלוש טענות:

1. מעצרים מנהליים הם בלתי נסבלים ואין להם מקום במדינת חוק דמוקרטית
2. אין עליהם ביקורת שיפוטית
3. ספק אם בכלל העצור המנהלי הוא אכן פעיל טרור

כל שלוש הטענות האלה שקריות.

1. האמנם אין מקום למעצרים מנהליים במדינת חוק? גם חוות הדעת הליברליות ביותר והרגישות ביותר לסוגיות של דמוקרטיה וזכויות אזרח, רואות במעצר המנהלי "כלי הכרחי" ו"מרכיב חשוב במסגרת מאבקה של דמוקרטיה מתגוננת בטרור", שעל אף "הבעיות הלא פשוטות הכרוכות בו", בהחלט יש לו מקום במדינת חוק.

הוא מוצדק בהחלט, מהטעם הזה:

בשימוש מושכל ומידתי במעצר המנהלי, במקרים המתאימים בלבד, עומדות על כף המאזניים, בסופו של יום, שלילת חירות זמנית של היחיד אל מול הצלת חיי הרבים

המעצרים המנהליים מוגדרים כ"כורח מציאות" ו"רע הכרחי" ודרישת 'הארץ' להפסיק אותם מתוארת כדרישה "שבמציאות הביטחונית הישראלית הנוכחית, טרם בשלה העת לאימוצה".

או בלשונו של שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, באחד מפסקי הדין שנגעו לעניין זה:

המעצר המנהלי, גם אם הוא מגונה, הרי הוא הכרח… השיקול של קדושת החיים גובר על השיקול של חירות האדם.  

ועל כן אין כל פלא שבניגוד לטענת 'הארץ', המעצרים המנהליים מותרים ואף מתקיימים במפוארות שבדמוקרטיות בעולם.

2. האמנם אין על המעצרים המנהליים ביקורת שיפוטית? גם זה לא נכון. למעשה, המעצר המנהלי הוא אמצעי ה"נבחן בהליך מובנה של ביקורת שיפוטית בסמוך לאחר הוצאתו וכן במסגרת של עיון תקופתי, ובהמשך לכך ניתן לעתור כנגדו גם לבג"ץ."

ואכן, גם לאחר הביקורת השיפוטית שעבר מעצרו המנהלי של אחר'ס, ניתן לו יומו פעם נוספת בפני בגצ, שנגד החלטתו יוצא המאמר.

3. האמנם קיים ספק באשר להשתייכותו הארגונית של העציר? גם כאן – שקר נוסף של 'הארץ'.

הנה כאן בתמונה מביע אח'רס את שייכותו לג'יהאד האסלאמי באמצעות דגל וצעיף הארגון.

הנה כאן מזהיר הג'יהאד האסלאמי את ישראל שיתקוף ברקטות ריכוזי האוכלוסייה בדרום אם יאונה רע לאח'רס.

והנה כאן כרזת איום על ישראל אם יאונה רע לאל אחר'ס. הכרזה מטעם הג'יהאד האסלאמי בלבד.

והנה בסרטון הוידאו הזה שפרסם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, מכנים אותו חמושי הארגון 'המפקד'.

על כן אין פלא שגם בגצ קיבל את עמדת המדינה לפיה אחר'ס הוא פעיל בארגון הטרור 'הג'יהאד האסלאמי'.

ועוד שאלה: אם אינו עוסק בטרור, מדוע מסרב "האדם שימיו ספורים" להתחייב שיחדל מפעילות טרוריסטית ומתכנון פיגועים נגד ישראל, בתמורה לאי חידוש מעצרו המנהלי המנהלי העומד לפוג?

ושאלה אחרונה: ברבות השנים התרגלנו לתמיכה העקבית של 'הארץ' במאבק הפלסטיני הבלתי אלים למען מדינה פלסטינית.

אבל בעבור מי משקרים כך במצח נחושה עורכי 'הארץ' היום, ואת מי הם דורשים לשחרר בלי שיתחייב לחדול מטרור?

כל זאת עבור מפקד בארגון הגי'האד האסלאמי הפלסטיני, ארגון טרור שהוקם בהשראת המהפכה החומייניסטית באירן ואימץ אידיאולוגיה סונית אסלאמית רדיקאלית פונדמנטליסטית החותרת לשחרור מיידי של כל פלסטין, מן הנהר עד לים, באמצעות ג’יהאד (מלחמת קודש), והקמת מדינה פלסטינית מוסלמית.

ארגון הרואה בג'יהאד נגד ישראל חובה שאין לדחותה, קרוב לאירן יותר מכל ארגון טרור פלסטיני אחר ולמעשה מהווה שלוחה צבאית של אירן על גבול ישראל.

טיפוסים מסוג זה, שכירי חרב אירניים המחויבים להשמדת ישראל ללא כל דיחוי, לא זכו בעבר להגנת 'הארץ'. האם מעכשיו, בלי בגצ בלי בצלם, גם טרוריסטים פעילים זוכים למאמר מערכת אוהד בהארץ?