ה'ניו יורק טיימס' ו'הארץ' מתרפסים בהערצה בפני מחרחר שנאה אנטישמי

מאת גלעד עיני

ב'ניו יורק טיימס', הכתב פטריק קינגסלי מספר את סיפורו של פרופסור לספרות מעזה, אשר שובר מחיצות ומוסכמות. אתמול, עיתון 'הארץ' פרסם תרגום עברי לכתבתו של קינגסלי.

קינגסלי כותב שפרופסור רפעת אלערעיר "מוסיף ניואנס" לסיפור המקובל על פלסטינים וישראלים. הוא מציע לסטודנטים "הערכה" של משוררים ישראלים. הוא מעריץ את האופן בו משוררים ישראלים מטשטשים את ההבחנות בין שני הצדדים. למרות כל הקשיים – אלה שישראל מטילה, כמובן – אלערעיר "אוהד" את השירה הישראלית, ומשתמש בה כדי ללמד אודות ה"אנושיות" של היהודים הישראלים.

זה אכן נהדר ובלתי צפוי.

אך זהו קשקוש גמור.

ברשת החברתית, אלערעיר חושף עצמו כאדם גדוש בשנאה. "ציונים הם טפשים"; "להיות ציוני זה להיות טמבל חסר לב וחתיכת חרא"; "ציונים הם האנשים הכי מכוערים, לא מצחיקים ולא מוכשרים בעולם" – ושאר צורות של שנאה ודה-הומניזציה מסוכנת.

"ציונים הם חלאות", הוא מתעקש.

"ציונים הם הזוהמה הנתעבת ביותר"

"ציונות היא מחלה".

הוא אינו מוטרד מכך שעבור אנטישמים, "ציוני" הוא פשוט מילת-קוד ליהודי. גם לא מפריע לו שהיא מתייחסת למעשה לרובם המוחלט של היהודים בעולם, המגדירים עצמם כציונים או כמי שישראל חשובה להם. גם לא אכפת לו שכידוע, הנאצים תיארו את קורבנותיהם היהודים כזוהמה, תת-אדם או מחלה – צורה של דה-הומניזציה המהווה שלב בדרך לרצח-עם.

אולי זה לא מפריע לאלערעיר, משום שהוא עסוק מדי בלהשוות את המדינה היהודית ותומכיה לנאצים. ישראל היא "גרועה בהרבה מגרמניה הנאצית", לפי ציוץ אחד שלו. "ישראל היא נאציזם על סטרואידים" לפי ציוץ אחר. "ישראל היא היורשת של גרמניה הנאצית"; "מתקיים כיבוש מעין-נאצי של פלסטין"; "ישראל תמיד אימצה לחיקה את הנאציזם, נאצים וניאו-נאצים"; "ישראל משתמשת בנאצים כדי לעשות לפלסטינים את מה שהנאצים עשו".

הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA מגדירה את הרטוריקה הזאת כדוגמה לאנטישמיות, אך אלערעיר אינו מוטרד מכך: "דחוף את IHRA ואת ההגדרה הגזענית שלהם לתחת שלך", הוא מבהיר. גם הבהרתה של ההיסטוריונית דבורה ליפשטדט, ש"היפוך השואה" מהווה צורה רכה של הכחשת שואה אשר "מגבירה בפקטור של זיליון כל מעשה רע שישראל עשתה, ומפחית בפקטור של זיליון את מה שהגרמנים עשו", כנראה שלא תפריע לאלערעיר לראות בכל דבר הוכחה לכך שישראל היא נאצית.

לא נדרש דמיון רב כדי להבין מדוע השמצותיו של אלערעיר על יהודים והשואה מהוות יריקה בפרצופם של ניצולי השואה, שלרבים מהם הוא למעשה קורא נאצים כשהוא טוען, למשל, ש"כל תומכיה של ישראל היו מעודדים את הנאצים בשנות השלושים והארבעים". ובכך הוא גם מזכיר לנו שמטרתו של היפוך השואה אינה רק ישראל, אלא רובם של יהודי העולם התומכים בקיומה.

"ציונים הם פושעים נאצים".

"ציונים הם יורשי הנאצים".

"הציונים למדו היטב מהנאצים, כל כך היטב".

"היו אלה הנישואין בין הנאצים לציונים שהביאו ללידת צאצאם המחריד והנתעב, ישראל".

"אני יכול להציף אתכם בדוגמאות לכך שישראל היא נאצית ועושה דברים נאציים ותומכת ומאמצת את הנאצים ומבצעת פשעים מעין-נאציים".

"הציונים הם חתיכות חרא חסרות לב ומוח ששיתפו פעולה עם הנאצים נגד היהודים".

"כל הציונים מסריחים".

אלערעיר חכם מכדי להתייחס ליהודים באופן ישיר, למעט כשהוא מתעקש שאין לו דבר נגד יהודים כשלעצמם (הוא מצוטט כך בכתבה ב'ניו יורק טיימס'). אבל כמה מפרסומיו ברשת חושפים את האמת. בטוויטר, למשל, הוא השתמש בהשמצה האהובה עליו ביחס לאסירי מחנות הריכוז: "ציונים הם המלשנים הקטנים המלוכלכים ביותר אי-פעם… אין פלא שרבים מהם הפכו לקאפו"

 לשם ההגינות, נציין כי הוא לא עולב רק ביהודים. לאחר שעיתונאי פלסטיני פרסם ביקורת על החמאס, אלערעיר כתב שהמאמר שלו "הוא תוצאה מהרחת יותר מדי פלוצים ציוניים, מה שוודאי בלבל את מוחו הזעיר".

זה האדם שה'ניו יורק טיימס' משבח כבונה גשרים דגול ש"שובר מחיצות".

מה קורה בכיתה של אלערעיר? הזיוף של ה'טיימס'

הכתבה של קינגסלי מזכירה בקצרה את התנהגותו של אלערעיר בטוויטר. הפרופסור "כותב לעתים תכופות מטחים נזעמים המתארים את ישראל כמקור כל רע", קינגסלי כותב ומפנה לציוץ בו הפרופסור מצדיק אלימות נגד אזרחים ישראלים: "אין כל צורה, פעולה או אמצעי של התנגדות פלסטינית המהווים טרור. כל הישראלים הם חיילים. כל פלסטין היא כבושה".

הצדקת טרור היא דבר מרושע. אך האופן בו קינגסלי מאפיין אותה, והדוגמה הבודדת שהוא מספק, רחוקים מלהקיף את מלוא רשעותו של אלערעיר. ובכל מקרה, הודאתו של הכתב מלווה באספקת נסיבות מקלות: "אך באולם ההרצאות, מר אלערעיר נוקט בגישה אקדמית ומתונה יותר".

 זו הנקודה החשובה. במלים אחרות, מטרת האזכור של הפוסטים ה"נזעמים" היא הוספת מעט צבע לכתבה הגדושה בתשבחות. מה שמעלה את השאלה: מדוע? מדוע העיתון נותן במה לשיר ההלל הזה למחרחר שנאה אנטישמי שתחביביו העיקריים הם שירה והכפשת יהודים?

אם נחליט לשפוט את ה'טיימס' לכף זכות, נוכל אולי לטעון שהבנה מלאה יותר של הקיצוניות של אלערעיר ברשתות עשויה לחדד את דמותו רבת הניגודים: האיש שונא את ישראל ברשת – שונא מאוד – אך עדיין מטיף להבנה ואמפתיה כלפי הישראלים בכיתת הלימוד.

למרבה הצער, זה לא המקרה. התיאור של כיתת הלימוד אותה מנהל רפעת אלערעיר הוא פשוט זיוף. הוא אולי "כפר פוטיומקין" של אולם הרצאות פלסטיני.

נכון, יש שם פחות גסויות מאשר בטוויטר, והסגנון יותר מעודן. אך הרצאותיו של אלערעיר על שירה ישראלית קרובות יותר למה שקורה בחשבון הטוויטר שלו, מאשר למה שכתוב עליהן ב'ניו יורק טיימס'.

לא ברור אם הדיווח השגוי של קינגסלי הוא הטעיה מכוונת של הקוראים, או שמא קינגסלי בעצמו הלך שולל אחרי מושא הדיווח שלו. בכתבה לא מצוין אם כתב ה'טיימס' נכח בכיתה, בהסכמתו וידיעתו של אלערעיר, במהלך ההרצאה. אך התמונות המלוות את הכתבה חושפות שאלערעיר ידע כי מישהו צופה בו, לכל הפחות צלם שעובד עם ה'טיימס'.

אם כך, ייתכן שאלערעיר נתן הצגה המיועדת לקהל מערבי. אולי הדיווח השגוי של ה'טיימס' לא היה מכוון, אך הסיפור היה טוב מכדי לבדוק את אמינותו, עבור עיתון שלעתים קרובות כל כך מסתיר מקוראיו את תפקידם של קיצונים פלסטינים בהנצחת הסכסוך.

אם אנשי ה'טיימס' היו טורחים "לברר את האמת ולדווח אותה", הם היו מוצאים הרצאה מ-2019 שאלערעיר העלה ליוטיוב ולאתר האוניברסיטה. הווידאו מציג את אלערעיר מלמד את אותו קורס המתואר בכתבה ב'טיימס', כנראה שנתיים קודם לכן, ביום בו אף עיתונאי לא נכח באולם. באותו יום, אלערעיר לימד את אותם משוררים ישראלים המוזכרים בכתבתו של קינגסלי, יהודה עמיחי וטוביה ריבנר; הוא לימד את אותם שני שירים; וערך את אותה השוואה לסוחר מוונציה. אך המסר של ההרצאה המוקדמת יותר הוא בדיוק ההפך מזה שתואר ב'ניו יורק טיימס'.

ב'טיימס', הקורס של אלערעיר משמש כדוגמה המנוגדת להנחה ש"מערכת החינוך הפלסטינית היא פשוט מכשיר של שנאה". נכתב כי אלערעיר "מלמד את הפלסטינים על אמפתיה". תכנית הלימודים מפגינה "הערכה" לעמיחי. אפילו משפחתו של עמיחי, נכתב שם, "שואבת השראה מהשימוש בשירה על מנת לראות את האנושיות שבצד השני".

השיר "מסוכן", הוא מספר לסטודנטים. "זו צורה של ספרות קולוניאלית, היא שוטפת את המוח, היא מציגה את הישראלים כחפים מפשע", הוא אומר. "הם לא חפים מפשע…"

לפי ה'ניו יורק טיימס',

מה שמר אלערעיר העריך בשיר [של עמיחי] "ירושלים", הוא אמר לסטודנטים, הוא האופן בו הוא מטשטש את המחיצות בין ישראלים ופלסטינים ורומז ש"ירושלים יכולה להיות המקום בו כולנו יכולים להיות ביחד, ללא תלות בדת ובאמונה".

"כשאני קורא את זה", הוא הוסיף, "חשבתי לעצמי, 'הו אלוהים, זה יפהפה. מעולם לא ראיתי משהו כזה. מעולם לא חשבתי שאקרא את זה'. ואז הבנתי: לא, יש כל כך הרבה ישראלים שונים, יהודים, שמתנגדים לחלוטין לכיבוש".

בהרצאה מ-2019, אלערעיר אומר את ההפך. במקום להתפעל מ"טשטוש המחיצות", הוא תובע מהסטודנטים שלא להתפתות על ידי האלגנטיות של השיר: "הוא מציג את הכיבוש הישראלי כתמים, אתם יודעים, בתור הקורבן. לעולם, לעולם אל תשימו את הנכבשים והכובשים, המדוכאים והמדכאים, בקנה אחד". זיכרו שעבור אלערעיר, "הכיבוש" מציין את ישראל בכל גבולות שהם: "כל פלסטין היא כבושה". נציין גם ששירו של עמיחי נכתב לפני 1967.

במהלך ההרצאה, הפרופסור מאשים את עמיחי שעושה "דה-הומניזציה" לפלסטינים. מיד לאחר מכן, הוא מתעקש שהשיר "מסוכן" בדיוק משום שהוא מציג את העמים כ"שווים" ואת הפלסטינים כבני אדם.

האם הוא חושב שהשיר "יפהפה", והאם הוא סייע לו להבין שישנם ישראלים ויהודים שיכולים להיות בני בריתו? שוב, ההפך הוא הנכון. "בעוד שהשיר יפהפה מנקודת מבט אסתטית, מדובר בשיר נוראי", הוא אומר בהרצאה מ-2019, "משום שזהו כלי להעמקת הדמוניזציה של הפלסטינים, העמקת הדה-הומניזציה של הפלסטינים, ומציג את הפלסטינים כחסרי תרבות, כאויב" (מדובר בפרשנות ביזארית במיוחד לשיר, אשר לעתים קרובות מצוין כדוגמא להאנשת האחר על ידי עמיחי, ולשאיפתו העמוקה לדו-קיום בין העמים).

אלערעיר מנחה את הסטודנטים למסקנות דומות גם בנוגע לטוביה ריבנר ולשירו "שם, אמרתי". גם ריבנר אשם בפברוק ההיסטוריה. גם השיר שלו הוא "כלי אידאולוגי מסוכן". הוא "מוחק", "משמיד" ו"מעלים" את הפלסטינים. על שירים כאלה מוטלת "אשמה חלקית בטיהור האתני וההשמדה של פלסטין, במעשי טבח והרס ב-1947, 1948, 1959…". (נבהיר, השיר עוסק במסעו של ניצול השואה בחזרה לאירופה, כדי להעביר משהו מן העבר לדור הבא).

אמפתיה? כדי לנתח את השיר, אלערעיר מבקש מהשומעים לשים עצמם בנעליו של ריבנר, ומזהיר: "אתם תיאלצו לסבול את הסירחון, כמובן". הוא לא משאיר מקום לדמיון: "אני שונא שירה מהסוג הזה", הוא אומר.

מהשירים בהם אלערעיר טובח, הוא מסיק מסקנות החורגות ממי שכתבו אותם: "הבעיה עם הציונים, עם ציונים בכלל היא ש- הרבה בעיות, למעשה", הוא מספר לתלמידיו. יהודים החיים בירושלים הם "כובשים", "פולשים", ו"זרים".

אותם "ציונים ליברלים", הוא מספר לכיתה מאוחר יותר, "הם מסוכנים מאוד. הם אינם מתנגדים לכיבוש. הם פשוט רוצים כיבוש חמוד, כיבוש שיהרוג פלסטינים לא באמצעות מעשי טבח והפצצות אלא באמצעות הרעבתם, הטלת מצור עליהם, אתם יודעים, או שאם אתם הורגים אותם אז תהרגו אותם מחוץ לטווח המצלמה, ללא קהל, משום שאתם גורמים לנו להיראות רע בעיני המערב". במילים אחרות, רוב היהודים הם רוצחים.

כך רפעת אלערעיר מציג לסטודנטים את "האנושיות של הצד השני".

למרות ראיות זמינות המוכיחות את ההיפך, ה'ניו יורק טיימס' מייחס לו את דמותו של פרופסור אציל התר אחרי האמת למרות נסיבות חייו, ואפילו למרות זעמו האישי, אותו הוא מביע מחוץ לכיתה. לפי כותרת המשנה של הכתבה, "ברשת החברתית, רפעת אלערעיר זועם נגד ישראל. באולם ההרצאות, הוא מנתח בקפדנות את עבודתם של כמה ממשורריה המובילים – ומפתיע את הסטודנטים שלו".

אבל זה פשוט לא נכון. בשנת לימוד רגילה, אין כל "ניתוח קפדני" של ישראל בכיתה של אלערעיר. אין "ניואנס", אין "הערכה", "אהדה" או לימוד אודות "אנושיות". יש עוד זעם.

אנחנו יודעים מדוע אלערעיר עושה את מה שהוא עושה. ברשת ובכיתה, הוא מקווה להפיץ את הרעיון שה"ציונים" הם "חלאות", "זוהמה", "מחלה" ו"האויב של האנשים החופשיים וההגונים ברחבי העולם".

ואנחנו יודעים גם מדוע הוא מועסק לעשות כן על ידי האוניברסיטה האסלאמית של עזה. אפילו ה'ניו יורק טיימס' פעם הודה שהאוניברסיטה הזאת היא "אחד האמצעים העיקריים של חמאס להמרת הפלסטינים לטובת מטרתו האסלאמית".

אך למה קינגסלי והעיתון שלו מתאמצים כל כך כדי לחפות על אלערעיר, עד לנקודה בה הם – ממש כמו המרצה עליו הם מגוננים – מטעים באופן פושע את הקהל שלהם? לאלה שציפו מהעיתון לבצע עיתונות הוגנת, זו ההפתעה האמיתית.  

המאמר המקורי פורסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA. עיבד ותרגם לעברית: שלומי בן מאיר