הסטודנט הישראלי שקורא לחרם על ישראל (31.3.2010) כיצד ייתכן כי עומאר ברגותי, סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, קורא לחרם אקדמי על אוניברסיטאות ישראליות? מה מבקשים ראשי תנועת ה"חרם, משיכות וסנקציות" (BDS) להשיג, ומה הצליחו להשיג עד עתה? (רמז: לא הרבה) ריקי הולנדר | 31.03.10 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס כיצד ייתכן כי עומאר ברגותי, סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, קורא לחרם אקדמי על אוניברסיטאות ישראליות? מה מבקשים ראשי תנועת ה"חרם, משיכות וסנקציות" (BDS) להשיג, ומה הצליחו להשיג עד עתה? (רמז: לא הרבה) באוגוסט 2002 יצאה קריאה פלסטינית לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי מקיף על ישראל, שנה לאחר שהרעיון הוצג בוועידה העולמית הראשונה לגזענות בדרבן, שנתמכה על ידי האו"ם. "אסטרטגיית דרבן" – מונח שנטבע ע"י ג'רלד סטיינברג מ-NGO Monitor – מנסה לבצע דמוניזציה של ישראל כמדינת אפרטהייד, ולבודד אותה באותן טקטיקות של חרם ונישול ששימשו לפירוק משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בעוד שההשוואה בין ישראל לדרום אפריקה היא השוואה שקרית אשר נדחיתה ע"י אלו שחיו וסבלו תחת משטר האפרטהייד האמיתי והופרכה לחלוטין, היא צוברת תאוצה בקרב אלו הרוצים לשים סוף למדינה היהודית. ובעוד שתנועת החרם, משיכת ההשקעות, והסנקציות (Boycott, Divestment, Sanctions) לא הצליחה לגרום נזק כלכלי לישראל, היא עושה שימוש בתעמולה בוטה כדי לבצע דה-לגיטימציה למדינה. אחת מהצלחותיה הראשונות באה ב-2004 וב-2005 באמצעות קבוצה של כנסיות פרוטסטנטיות ליברליות בארה"ב, שקידמו חרם על חברות שעשו עסקים עם ישראל, למרות שהחלטות אנטי-ישראליות דומות נדחו באסיפות ארציות מאוחרות יותר של הקבוצה. קמפיין זה כוסה בהרחבה ע"י אנליסט התקשורת הנוצרית של "קאמרה", דקסטר ון-זייל (ראו "נוצרים אמריקנים 'חובבי שלום' נגד ישראל") שמציין כי "בעיקר בגלל מספר חבריהן המצטצטם, לכנסיות המעורבות בקמפיין הייתה השפעה קטנה מאוד על דעת הקהל האמריקנית כלפי ישראל". אולם, במהלך השנה האחרונה, פעילי ה-BDS החלו להגביר את קצב פעילותם. הם עושים שימוש בדו"ח גולדסטון המוטה והשקרי כדי לתמוך במטרתם, וטוענים כי "הדו"ח, ותשומת הלב התקשורתית שניתנה לו, הביאו את הסולידריות הבינלאומית עם פלסטין למישור חדש, בו קריאה לחרם, משיכת השקעות וסנקציות אינה נחשבת 'לא ריאלית' או לא יעילה'". PACBI ועומאר ברגותי לתנועת ה-BDS העולמית ישנה חטיבה בשם "התנועה הפלסטינית לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל" (PACBI), הקוראת "לאקדמאים ואינטלקטואלים […] בקהילה הבינלאומית להחרים בצורה מקיפה וקבועה את כל המוסדות האקדמים והתרבותיים הישראלים לאות תמיכה במאבק לסיום הכיבוש, הקולוניזציה ומערכת האפרטהייד הישראלית…" מאמציהם הגלובליים של PACBI הניבו בקושי מספר תוצאות בשטח. בהצבעה שנערכה ב-2005, איגוד המרצים הבריטי (AUT) החליט לנתק את כל הקשרים האקדמים והתרבותיים עם אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת חיפה, אולם ההחלטה בוטלה רק חודש לאחר מכן, ולא היו עוד מקרים של חרם אקדמי על אוניברסיטה ישראלית מאז. הסיבה לכך נעוצה כנראה בצביעות המדהימה הגלומה בתנועה ובמנהיגיה: הרעיון שאקדמאים מחרימים מוסדות אקדמיים מנוגד לתמצית החיים האקדמים, בהם חשיפה למגוון רעיונות, חופש הדיבור, הוויכוח והדיון הם אבני פינה של רכישת ידע. למעשה, עומאר ברגותי, אחד ממקימי PACBI – הנוסע מקמפוס לקמפוס ומגנה את ישראל כמדינת אפרטהייד – המתנגד לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני בטענה שזהו "עלה תאנה המכסה […] על פשעי ישראל נגד העם הפלסטיני" – הינו בעצמו תלמיד לתואר שני בפילוסופיה (אתיקה) באוניברסיטת תל-אביב. כשנשאל על המוסר הכפול הזה, ברגותי מבטל אותו כלא-רלוונטי. "לימודיי באוניברסיטת תל-אביב הם עניין פרטי, ואין לי רצון להגיב," הוא אמר לכתב "מעריב". "אנשים מדוכאים לא יכולים לבחור איפה הם ילמדו," הוא ענה לתלמיד במהלך מפגש בפקולטה למשפטים באוניברסיטת לויולה. אולם ברגותי ממש אינו פלסטיני "מדוכא" ללא אפשרויות בחירה. הוא נולד בקטאר, גדל במצרים, ולמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק לפני שעבר לרמאללה כאיש מבוגר. הוא היה יכול להמשיך את לימודיו בקטאר, מצרים, או ניו יורק, או שהיה יכול ללמוד באוניברסיטת ביר-זית או אוניברסיטת אל-קודס, סמוך לביתו, ובכך לתמוך באקדמיה הפלסטינית. במקום זאת, הוא בחר לנצל את האפשרויות האקדמיות במוסד ישראלי (הנתמך, בין היתר, ע"י שכר הלימוד שברגותי משלם לו) – מוסד שהוא מבקש מאנשים אחרים להחרים. ברגותי לא רק קורא לסנקציות נגד מדיניות גזענית לכאורה. מטרתו המוצהרת בקריאה לחרם, כמו זאת של תומכי BDS נוספים, היא לשים סוף לאוטונומיה היהודית באיזור. הוא תומך במדינה פלסטינית שתחליף את המדינה היהודית בכל שטחי "פלסטין ההיסטורית". טענותיו בדבר אפרטהייד על רקע גזעי בישראל נתמכות ע"י עיוותים ושקרים. לדוגמא, הוא טוען כי ישראל משתמשת במים "ככלי לאפרטהייד ואמצעי לטיהור אתני" ע"י גניבת מקורות פלסטיניים". למעשה, ההיפך הוא הנכון. מאז 1967, כשיהודה ושומרון עברו לשליטת ישראל, הפלסטינים קיבלו יותר מים מתוקים מאי פעם. תחת שליטה ישראלית, החלק הפלסטיני של מי האקוויפרים הנמצאים משני צידי הקו הירוק גדל, בעוד שהחלק הישראלי מהמים הללו קטן. בנוסף, ולמרות המחסור במי שתיה, ישראל מעבירה יותר מ-40 מיליון מטרים מעוקבים של מים כל שנה לספקי מים פלסטינים מאקוויפרים הנמצאים רק בשטח ישראל, ומהווים את מקור המים העיקרי שלה. ברגותי גם מאשים את ישראל בביצוע "רצח עם" נגד פלסטינים בעזה ע"י "מצור הרמטי של עזה, הנועד להרוג, לגרום לפציעות פיזיות ונפשיות, וליצור תנאי מחיה שיביאו להרס פיזי חלקי והדרגתי". כמובן שישראל אינה נוצרת את עזה בצורה "הרמטית", והיא גם אינה מסוגלת לעשות זאת. עזה גובלת לא רק בישראל אלא גם במצרים, שהטילה סנקציות דומות על רצועת עזה הנתונה לשליטת החמאס. מעבר לכך, ישראל מאפשרת מעבר סחורות בסיסיים וסיוע הומניטרי דרך מעברי הגבול. בנוסף, חמאס, שנשבע להשמיד את ישראל, עושה שימוש במערכת המנהרות שלו לייבא סחורות ממצרים – מאוכל ועד נשק – ולשגר מחבלים לתוך ישראל. השליטה הישראלית במעברי הגבול שלה עם עזה נקבעת ע"י הערכות בטחוניות מתמשכות. שום מדינה אינה מחוייבת לפתוח את גבולותיה לאלו שנשבעו להשמיד אותה. העובדה שישראל אינה עושה זאת לא מהווה אקט של "רצח עם" אלא של הגנה עצמית. שקריו והטעיותיו של ברגותי מופרכים בקלות. אולם הנזק העיקרי לטענות האפרטהייד של ברגותי נגרם ע"י תגובתו של רקטור אוניברסיטת תל-אביב, צבי גליל, לעצומות (בעלות עשרות אלפי חתימות) שדרשו לגרש את הסטודנט הקיצוני: קמפוס אוניברסיטאי צריך להיות מקום שמעודד ותומך בחופש הביטוי, גם אם הדעות פוגעות ברוב הסטודנטים והצוות באותו מוסד, ואף בציבור בכלל. האוניברסיטה שלנו אימצה מדיניות דומה גם במקרים קודמים […] האוניברסיטה אינה יכולה ואינה מוכנה לגרש את הסטונדט בהתבסס על דיעותיו ומעשיו הפוליטיים. הוא ישפט אך ורק על פי הישגיו האקדמיים[…] במילים אחרות, אפילו ברגותי – המחפש לא רק להחרים את המוסד שבו הוא לומד, אלא מתנגד גם למדינת ישראל כמדינה יהודית – אינו מופלה על רקע גזעי, לאומי, או פוליטי. באופן לא מפתיע, ברגותי לא אהב את תשובתו של גליל. הוא מיהר לנסות ולתקן את הנזק שנגרם לקמפיין החרם שלו, ואמר: הלובי המתנגד לחרם ימהר להשתמש בכך כנשק בנסיונותיהם הנואשים להגן מפני האיום המתקרב של חרם אקדמי נגד מוסדות ישראלים, בטענה שמוסדות אלו תומכים בחופש אקדמי "אפילו" של תומכי חרם. בנוסף על הזלזול בחופש האקדמי שמשתמע מטענה זו, היא גם אינה קשורה לסיבה שבגינה PACBI, BRICUP (הוועדה הבריטית של אוניברסיטאות למען פלסטין), USACBI (הקמפיין האמריקני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל), וקבוצות קטנות יותר בצרפת, ספרד, בלגיה, נורבגיה, אוסטרליה, דרום אפריקה, וכו', קראו לחרם על מוסדות אקדמיים ישראלים. שיתוף הפעולה הידוע של המוסדות האקדמים הישראלים עם המדיניות הקולוניאליסטית והגזענית של המדינה נותר הבסיס לקריאה לחרם. בין אם אוניברסיטת תל-אביב תגרש אותי או לא, הבסיס הזה נותר אמיתי. גירושי רק היה מוסיף שמן למדורה לוהטת! גם PACBI שיחררה הודעה אשר תקפה בחומרה את אלו שגינו את המוסר הכפול של ברגותי. היא הצהירה שביקורת כזו היא "מעשה שפל", "ציד מכשפות", "קמפיין מקארתיסטי" ו"קמפיין הכפשה". PACBI ניסתה להצדיק את צביעותו של ברגותי ע"י הטענה כי "ממשלות ישראליות רבות, המסורות לדיכוי הזהות הלאומית הפלסטינית כדי לשמור על אופיה הגזעני של ישראל, עשו כל מאמץ כדי למנוע הקמה של אוניברסיטה פלסטינית בתוך ישראל. לפיכך, הבחירה היחידה של סטודנטים פלסטיניים בישראל היא ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לעזוב את ביתם כדי ללמוד או לקדם את הקריירה האקדמית שלהם בחו"ל, והדבר לא מתאפשר לעיתים מסיבות כספיות או אחרות…" הטענה שישראל אינה מקימה "אוניברסיטה פלסטינית" בתוך שטחה, במקום קבלת סטונדטים ערבים לאוניברסיטות ישראליות – דבר שישראל עושה – רק מדגישה את מטרת הבסיס של PACBI: מחיקת הלאום היהודי-ישראלי והחלפת המדינה היהודית במדינה פלסטינית. למעשה, סטודנטים ואקדמאים פלסטיניים יכולים לבחור באפשרות נוספת, חוץ מ"ללמוד באוניברסיטה ישראלית" או "לעזוב את ביתם": ללמוד באוניברסיטה פלסטינית בגדה המערבית או בעזה – דבר שפלסטינים רבים עושים. הנתונים האחרונים מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה הנמצאים ברשת מראים שבשנים 2006/7, 158,132 סטודנטים פלסטיניים נרשמו ל-40 מוסדות אקדמים בשטחים הפלסטיניים – שמונה אוניברסיטות, שלוש מכללות, ו-16 מכללות מקומיות בגדה המערבית, ושש אוניברסיטות, שלוש מכללות, וארבע מכללות מקומיות ברצועת עזה. רוב המוסדות הללו הוקמו או הורחבו לאחר 1967, תחת שלטון ישראלי. העובדה ש-PACBI דוחה את האפשרות הזו ומגנה את העובדה שאין אוניברסיטות פלסטיניות בתוך גבולות ישראל של לפני 1967 היא הוכחה לאג'נדה האמיתית שלה. אין פלא, לאור כל השקרים, העיוותים, והצביעות של חברי PACBI, שרוב האקדמאים לא הצטרפו למשימתם. התנועה ספגה הפסד אחר הפסד, האחרון שבהם הוא הדחייה ברוב גדול של מועצת המנהלים של האוניברסיטה הנורבגית למדע וטכנולוגיה לאמץ את ההמלצה של PACBI לחרם. הצלחות מפוברקות ההצלחות היו כה נדירות שהתומכים בחרם אקדמי נאלצו להמציא הישגים. לדוגמא, בפברואר 2009, אתר האינטרנט של PACBI הכריז בגאווה כי "כתוצאה משנתיים של קמפיין אינטנסיבי של הקבוצה 'סטודנטים לצדק בפלסטין'", המפשייר קולג' הפך "למוסד האקדמי הראשון בארה"ב המחרים את הכיבוש הישראלי!" אולם, זמן קצר לאחר מכן, הודעת הבהרה משותפת של נשיא המפשייר קולג', סגן הנשיא וראש חבר הנאמנים הסבירה כי "החלטת מועצת ההשקעות [להעביר נכסים מקרן אחת לשניה] […] לא נגעה לתנועה פוליטית ולא נעשתה בקשר לישראל". ההישג האמיתי היחידי של PACBI בעולם האקדמי עד עתה היא החלטת מועצת התלמידים באוניברסיטת סאסקס שלא לצייד את חנויות הקמפוס במוצרים ישראלים. בזמן האחרון, נסיונות החרם של PACBI לא הניבו פרי. לדוגמא, PACBI ניסתה לגרום למוזיאון אונטריו המלכותי (Royal Ontario Museum) בטורונטו לבטל את תצוגת המגילות הגנוזות, בטענה שקרית שהמגילות "נגנבו" מ"מזרח ירושלים במהלך הפלישה הצבאית הישראלית וכיבוש הגדה המערבית הפלסטינית ב-1967". התצוגה הקנדית התקיימה כמתוכנן וזכתה להצלחה חסרת תקדים כשמשכה את הקהלים הגדולים ביותר לתערוכה בודדת בכמעט עשור. בדומה, נסיונות מתוקשרים לשכנע את הזמר הנודע לאונרד כהן לבטל את מופעו בתל אביב בספטמבר 2009 נכשלו, כמוהם גם נסיונות לשכנע מעריצים להחרים את המופע שלו. למרות זאת, PACBI הכריזה כי "מועדון האסירים הפלסטיניים אישר כי לא יארח את לאונרד כהן ברמאללה". המופע בתל-אביב, שכותרתו "מופע לפיוס, סובלנות, ושלום" התקיים בפני קהל של 47,000 איש, וכל ההכנסות (כ-2 מיליון דולר) נתרמו לארגונים התומכים בדו-קיום ישראלי פלסטיני. בנוסף, מכתב המזכיר את קריאת PACBI לחרם על פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי באוניברסיטת תל-אביב ביוני 2010 נשלח לבתי ספר לקולנוע ע"י שני פעילי BDS – הפרופסור ג'ון גרייסון מאוניברסיטת יורק, ויוצרת הסרטים קאת'י ווזנה. למכתב היו מצורפות חתימותיהן של הבמאי ג'יימס קמרון והשחקנית ג'יין פונדה. אולם כששמעו על כך, קמרון ופונדה הכחישו שחתמו על המכתב או שידעו על קיומו, ודחו את תוכנו. ניכר שאלו המעוניינים בשלום ודו-קיום ישראלי-פלסטיני אמיתיים אינם מצטרפים למשימת ה-BDS. אקדמאים וסטונדטים משכילים מזהים את שקרי התנועה. ולמרות זאת, גם שקרים בוטים המוזכרים שוב ושוב מתקבלים לבסוף כאמיתות, ותנועת ה-BDS העצימה את קמפיין טענות האפרטהייד השקריות נגד ישראל. אלו המאמינים בכנות ובאמת חייבים לזהות את מטרת הבסיס של ה-BDS – פירוק המדינה היהודית – ולעמוד נגד התנועה הצבועה וחסרת הכנות הזו.
