הסימטריה השקרית שבסיקור מאורעות תשפ"א

מאורעות תשפ"א מתאפיינות באלימות ערבית מהסוג הברברי ביותר, ולעומתן אלימות יהודית זניחה ובטלה בששים. המספרים, כפי שהובאו על ידי העיתונאי לירן לוי באתר 'וואלה!', מדברים בעד עצמם:

10 בתי כנסת שרופים לעומת 0 מסגדים שרופים, 28 מסגדים ששימשו להתארגנות להתפרעויות אלימות לעומת 0 בתי כנסת, 112 בתי יהודים שנשרפו לעומת בית ערבי אחד שנשרף (בידי ערבים), 673 בתי יהודים שניזוקו לעומת 13 בתי ערבים, 849 מכוניות יהודים שרופות לעומת 13 מכוניות ערבים, שאין לדעת כמה מהן אם לא כולן, בשל טעות בזיהוי, ועוד ועוד נתונים, מהם עולה החד צדדיות הכמעט מוחלטת של האלימות.

איך למרות הנתונים החד משמעיים האלה, מנסה התקשורת לקבע מציאות של אלימות דוד צדדית?

איך נוצר מצב בו מרשה לעצמה מערכת 'הארץ' לכתוב במאמר המערכת שהתפרסם הבוקר על "עימותים כואבים בין ערבים ויהודים" ולהפנות אצבע מאשימה אל "ראש הממשלה (ה)בוחר להאשים מגזר אחד בפשיעה ובאלימות"?

היא עושה זאת באמצעות שלושה כלים:

הכלי הראשון – עיסוק מוגבר, אובססיבי וחסר כל הלימה במקרים הספורים של אלימות יהודית, במטרה ליצור תחושה כוזבת של דו צדדיות באלימות.

ביום רביעי בערב בשבוע שעבר, נהג ערבי שנקלע להתגודדות יהודים בבת ים נבהל וערך תמרון הימלטות כושל שכלל נסיעה מהירה לתוך ההמון, ונחשד על ידיו כניסיון פיגוע דריסה. הוא הוצא מהרכב והוכה קשות בעודו שוכב חסר אונים על הקרקע, עד שבשלב מסוים הופסקו המכות בידי יהודים שנכחו במקום והניסו מעליו את המכים. אירוע לינץ' חמור ובזוי לכל הדעות. עם זאת, כבר למחרת בבוקר הוגדר מצבו על ידי מנהל בית החולים "נינוח".

ממש במקביל לאירוע זה בבת ים, נתבקש מורה יהודי לנוער ערבי בסיכון בעכו על ידי העירייה, לצאת אל הרחוב כדי לשמור על תלמידיו לבל יסתבכו בצרות. הוא יצא ובוצע בו לינץ' אכזרי שכלל מכות עם סלעים בראשו שכמעט הרגו אותו. עד עכשיו, כשבוע ימים לאחר מכן, הוא עודנו מאושפז במצב קשה מאד בבית החולים.

דבר נוסף שאירע באותו ערב – מתקפה של מאות טילים שירה חמאס אל ריכוזי אוכלוסייה בכל המדינה, במסגרתה נהרג הילד עדו אביגל בן השש, תושב שדרות, מפגיעת רסיס רקטה שחדר את חלון הממ"ד אליו נמלט.

נסכם את קציר אותו ערב: מתקפת טרור חסרת תקדים על ריכוזי אוכלוסיה אזרחית כמעט בכל רחבי המדינה, ילד יהודי הרוג מרקטה בשדרות, פצוע יהודי אנוש מלינץ' בעכו, ופצוע קל בבת ים מאירוע לינץ' קצר שנגרם עקב חשד לפיגוע.

כך נראה למחרת שער 'ידיעות אחרונות':

בתמונה הגדולה והמרכזית האירוע בבת ים, בתמונות הקטנות האירועים בעכו ובשדרות.

באותו ערב יום רביעי נפצעו קשה עוד שני יהודים בלינצ'ים, חייל ביפו ויהודי בלוד (שמת מפצעיו מאוחר יותר), אבל על מסך חדשות 12 הוקרן שוב ושוב דווקא סרטון שצולם בתל אביב, בו מכים שני אזרחים עיתונאי תאגיד 'כאן'. שוב, אירוע חמור ובזוי שהמעורבים בו צריכים לתת את הדין, אבל האומנם הוא יותר חשוב מהלינצ'ים החייתיים בלוד וביפו?

למחרת, בגיליון יום שישי, זיקק 'ידיעות אחרונות' את מסר הסימטריה הכוזב בצורה בוטה אף יותר. כך נראתה התמונה המרכזית שליוותה את טורו של פרשן העיתון נחום ברנע. בגדול האירוע בבת ים בו הוכה הערבי, בקטן, האירוע בעכו בו הוכה היהודי.

וכך נמשך הסיקור חסר ההלימה בין האלימות היהודית לערבית: העיתונאי אבי בניהו למשל, מי ששירת בעבר כמפקד גל"צ ודובר צה"ל, צייץ בזעזוע צדקני על שריטה בדלת ביתה של משפחת אהריש הערבית בדימונה, בשעה שמעשים חמורים לאין שיעור שהופנו כלפי יהודים זכו להתעלמותו, בעיתון 'הארץ' התפרסמו טענות כזב שונות המספקות, למעשה, הצדקה לאלימות הערבית, בשל האלימות היהודית המופנית כלפיה, ועוד ועוד.

הכלי השני – אימוץ כל תעלול תעמולה של האויב ופרסומו ללא בדיקה. ערביי לוד שלחו לתקשורת תמונת יהודים ממלאים מיכלים בסולר בתחנת דלק כדי לתדלק גנרטור, וטענו בפניהם שאלו "מפגעים מהשומרון" הממלאים את הבקבוקים בדלק לצורך פיגוע. כשהתברר שלהד"ם, נמחקה הטענה ללא הסבר או התנצלות.

ילד ערבי ביפו נכווה קשות מבקבוק תבערה שהושלך לתוך ביתו וניצת. הערבים דיווחו לתקשורת שמדובר ביהודים ואף נתנו לאירוע שם: "דוואבשה 2" (על שם הפיגוע במשפחה בדומא), התקשורת מיהרה לאמץ גם את הטענה הזו בלי לבדוק, עד שהתברר שגם כאן מדובר בשקר תעמולתי והמבצעים הם ערבים שטעו בזיהוי. נתנחם נחמת עניים בכך שבמקרה זה לפחות הודתה התקשורת בטעותה.

אישה בהיריון, ערבייה תושבת לוד, הובאה לבית החולים פצועה קשה ממכות. הגרסה שנמסרה לתקשורת, וכמובן פורסמה מיד – היא נפגעה על ידי יהודים. מאוחר יותר התברר שבעלה הוא שהיכה אותה כמעט למוות. גם כאן נאלצה התקשורת להתנצל בדיעבד על להיטותה.

והיו גם טענות כזב בתקשורת על מסגד שהוצת בלוד (לא היה ולא נברא), על אשמת הגרעינים התורניים בהצתת המהומות, ועוד ועוד טענות תעמולת כזב של האויב, אותן מיהרה התקשורת לאמץ בלי לבדוק.

הכלי השלישי – עבירות אתיקה בוטות: באתר ynet  אתמול כתבה שתיארה את מצוקתם של תושבי לוד  ויפו הערבים ואת ה"פחד" שבו הם שרויים בשל העובדה שהמשטרה "מפקירה" אותם ו"נותנת חסות והגנה למתפרעים היהודים".

הטענות החמורות מובאות מפי מקורות אנונימיים חוץ ממקור אחד מזוהה: עו"ד חאלד זבארקה, המוצג כ"תושב לוד". אלא שאתר ynet אינו מציין שהסיפור נשען כמעט כולו על ציטוטיו של זבארקה, שאינו "תושב לוד" סתמי אלא לאומן פלסטיני פעיל, עורך דינו של מנהיג הפלג הצפוני הרדיקלי של התנועה האסלאמית, השייח' ראאד סלאח, המרצה עונש מאסר בישראל לאחר שהורשע בהסתה לטרור.

יום קודם לכן פורסם במוסף 'גלריה' של 'הארץ' ריאיון עם כתב המשפט של חדשות 12, גיא פלג. בריאיון גוזר פלג גזירה שווה בין שורפי הנער הערבי מוחמד אבו חד'יר, שורפי בית משפחת דוואבשה בדומא, ומציתי בית הילד הערבי ביפו. וזאת על אף שכבר בשעה שנערך הריאיון, ודאי בשעה שהודפס, כבר היה ברור הן לפלג והן לעורכי העיון, שכיוון החקירה המרכזי הוא טעות בזיהוי במסגרת פיגוע מצד ערבים.

והיו כמובן עוד סיקורי יתר של אלימות יהודית זניחה, התמסרות לתעמולת השקר של ערבים תוך כדי המאורעות שהם מחוללים, ועבירות אתיקה בוטות שביצעה התקשורת, הכל למען הצגת הסימטריה, שבאמצעות עלילות שווא על היהודים, תמעיט בערכם של פשעי הערבים.