העיתונאים הזרים מעלו בתפקידם

 

עם שוך הקרבות בעזה מתחילים כולם לצחצח את חרבותיהם לקראת המערכה הבאה: המערכה המשפטית נגד ישראל וניסיונותיה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לקבוע כי צה"ל ביצע פשעי מלחמה במהלך מבצע צוק איתן בדיוק כפי שעשתה לאחר מבצע עופרת יצוקה עם דו"ח גולדסטון.

במונחים כלליים יותר, הקרב של ישראל (כמו של החמאס) הוא על התודעה; על דעת הקהל, אשר ביכולתה ליצור לחץ ולהשפיע על מדיניות של נבחרי ציבור. הסוכנת הראשית של דעת הקהל היא עדיין התקשורת הממוסדת, חרף עלייתה וחשיבותה של המדיה החברתית. רוב צרכני התקשורת בעולם שאינם תומכים באופן אוטומטי בצד זה או אחר בסכסוך הערבי-ישראלי, יושבים בביתם בניו דלהי, סידני, או סן פרנסיסקו ומקבלים את המידע האמין ביותר מבחינתם מכתבי שטח של כלי תקשורת רציניים ואמינים, הנמצאים ממש בתוך הלחימה.

השאלה היא האם אותם כתבי שטח אכן הביאו את כל המידע הרלוונטי אל צרכני תקשורת? עדויות שנחשפו במהלך הלחימה ושהולכות ונחשפות ביתר שאת בימים האחרונים, מעידות על כך שרוב העיתונאים המערביים ששהו בעזה, כמו גם עורכיהם היושבים בבטחה באירופה או ארה"ב, כנראה מעלו בתפקידם העיתונאי. כתבי השטח לא הביאו ולו תמונה אחת של אנשי חמאס חמושים; כל התמונות בכל כלי התקשורת הראו אך ורק אזרחים הרוגים ופצועים והרס של בתים, משל מי שהרג 64 חיילי צה"ל וירה אלפי רקטות על ישראל היו רוחות רפאים. ה"סיפור" שהשתקף מדיווחי הכתבים הזרים הוא של צבא מצויד וחזק שנלחם, ואף טובח, באזרחים חפים מפשע.

ישנן עדויות רבות לכך שהסיבה שאף חמאסניק חמוש ואף משגר רקטות לא נתפס בעדשת המצלמה, היא מכיוון שאנשי החמאס איימו על עיתונאים זרים ומקומיים לבל יעזו לפרסם תמונות שמפלילות אותם. מעבר למחדל העיתונאי של הכתבים של אי הבאת התמונה המלאה מהשטח ביודעין, החטא העיתונאי של עורכיהם הוא שהם לא חשפו את המידע הקריטי הנ"ל, אפילו כדיסקליימר, על מנת להבהיר לצופיהם שהם רואים רק תמונה חלקית של המציאות.

להלן הדוגמאות העיקריות של עיתונאים אשר דיווחו על פעילות כלשהי של החמאס בעזה (בדרך כלל פשעי מלחמה) ושנאלצו לחזור בהם או למחוק את דיווחיהם מאימת השלטונות:

כתב הוול סטריט ג'ורנל, ניק קייסי, פרסם תמונה של איש חמאס מתראיין בבית החולים שיפא והוסיף הערה משלו:

תרגום:

מעניין עם כל ההפגזות, כיצד מרגישים חולים בבית החולים שיפא שהחמאס משתמש בו כמקום בטוח לפגוש עיתונאים

כעבור זמן לא רב, קייסי מחק את הציוץ מחשבון הטוויטר שלו, ללא כל סיבה.

כתב נוסף של הוול שסריט ג'ורנל, טאמר אל-ע'ובאשי, פרסם אף הוא תמונה בחשבון הטוויטר שלו:

תרגום:

קיר חיצוני של הקמפוס של בית החולים המרכזי בעזה (שיפא) נפגע בהפגזה. הנזק באזור הנמוך מרמז שמדובר ברקטה טועה של חמאס

אולם גם הוא, כמו הקולגה שלו לעיתון, מחק את הציוץ והעלה ציוץ אחר במקומו:

תרגום:

הקיר החיצוני של ביה"ח הראשי בעיר עזה הופגז. לא ברור מה המקור של הטיל

דוגמא נוספת להפחדה של החמאס היא של העיתונאי רדג'ה אבו-דאגה, פלסטיני-צרפתי העובד עבור העיתון הצרפתי Quest France, אשר סיפר בראיון ל- Libération כיצד נעצר על ידי אנשי חמאס בביה"ח שיפא "באזור קטן של ביה"ח המשמש כמשרד". החמושים, שהיו כולם "לבושים בגדים אזרחיים עם אקדחים מתחת לחולצותיהם" הורו לו לרוקן את כיסיו ולהסיר את נעליו וחגורתו, ולקחו אותו לחדר בביה"ח שהיה נראה לו כמפקדה הראשית שלהם. אבו-דאגה תושאל על ידי אנשי החמאס "מי אתה? איך קוראים לך? מה אה עושה? את מדבר עברית? אתה עובד בשביל ישראל?" גם לאחר שהתעקש שהוא עובד עבור כלי תקשורת צרפתיים ואלג'יריים, נאמר לו "לעזוב את עזה ולהפסיק לעבוד".

אבל אם תחפשו את המאמר על אבו-דאגה ב- Libération, זה מה שתמצאו:

תרגום:

כתבה זו, אשר תיארה את ניסיון ההפחדה של העיתונאי הפלסטיני רדג'ה אבו-דאגה, כתב של Quest France, ולשעבר כתב ה- Libération, הוסרה לבקשתו.

העתק של הכתבה המקורית ניתן למצוא כאן.

גבריאל ברבאתי, עיתונאי איטלקי, חיכה עד שייצא מרצועת עזה כדי להעלות את הציוץ הבא:

תרגום:

מחוץ לעזה, רחוק מתגמול/נקמה של חמאס: רקטת חמאס טועה הרגה אתמול ילדים ב[מחנה הפליטים] שאטי. עד: חמושים מיהרו ופינו חלקים [של הרקטה]

הציוץ של ברבאתי התייחס לפגיעה במחנה הפליטים שאטי בה נהרגו כעשרה בני אדם, רובם ילדים. הפלסטינים האשימו את צה"ל בפגיעה מכוונת, אך צה"ל טען כי מדובר ברקטה טועה של החמאס. מאוחר יותר צייץ ברבאתי:

תרגום:

דובר צה"ל דיבר אמת בהודעה שהוציא אתמול על הטבח במחנה הפליטים שאטי. ישראל לא היתה אחראית לכך

העיתונאית הפינית עאיישה זידאן דיווחה כבדרך אגב שרקטות של חמאס נורו מאחורי ביה"ח שיפא:

אלא שלאחר שדבריה פורסמו ברבים, פרסמה זידאן סטטוס כעוס בעמוד הפייסבוק שלה:

אל תשתמשו בי כנשק תעמולתי… הסיפור שלי הוא על אזרחים פלסטינים קרבנות המלחמה… דוחה אותי שמשפט אחד [שאמרתי] הוצא מהקשרו כדי לשמש תירוץ לפגוע במכוון באוכלוסייה אזרחית בעזה… אני מסרבת להיות חלק מהתעמולה הזו.

כתב הרשת ההודית NDTV הצליח לתפוס מחבלי חמאס מכינים רקטה לשיגור מתחת לחלון בית המלון בו לן בלב איזור מאוכלס:

בכתבה שליוותה את הוידאו, הודגש כי הרשת העלתה את הדיווח רק לאחר שהצוות שלה יצא בשלום מעזה:

דיווח זה עולה לאוויר ב-NDTV רק לאחר שהצוות שלנו עזב את רצועת עזה – חמאס לא התייחס בסלחנות לדיווחים על שיגורי הרקטות שלו.

הבמאי מייקל גרינשפן פרסם את הסטטוס הבא בעמוד הפייסבוק שלו:

תרגום ('פרספקטיבה' שוחחה עם גרינשפן וקיבלה ממנו מידע שאישר את הסיפור הנ"ל):

 נפגשתי היום עם עיתונאי ספרדי שבדיוק חזר מעזה. דיברנו על המצב שם. הוא היה מאוד ידידותי. שאלתי אותך איך זה שאנחנו אף פעם לא רואים אנשי חמאס בערוצי הטלוויזיה המדווחים מעזה, לא חמושים, לא משגרי רקטות, לא שוטרים… אנחנו רואים רק אזרחים בדיווחים הללו, בעיקר נשים וילדים. הוא ענה לי בכנות: "זה מאוד פשוט, אנחנו אכן ראינו שם אנשי חמאס משגרים רקטות, הם היו קרובים למלון שלנו, אבל אם אי פעם היינו מעזים להפנות את המצלמה שלנו אליהם הם פשוט היו יורים עלינו והורגים אותנו." וואו, מרשים. ואז שאלתי אותו "אכפת לך להגיד את זה למצלמה? אני יכול לצלם אותך מסביר את זה"…

מסיבה כלשהי שאני באמת לא יכול להבין הוא סירב וכמעט ברח. אולי המצלמה שלי מסוכנת כמו האיומים של החמאס…

ואולי האיומים הנ"ל יכולים להסביר מדוע צלמי הלוס אנג'לס טיימס לא הצליחו להנפיק, מתוך 103 תמונות שפורסמו עד כה בגלריה מיוחדת שהוקדשה לצוק איתן, אפילו תמונה אחת של ירי רקטות על ישראל או של חמושים פלסטינים, חיים או מתים. אגב, בלוס אנג'לס טיימס אין גם תמונה אחת המראה נזק כלשהו שגרמו הרקטות והטילים לרכוש ישראלי. כל התמונות מעזה מראות אזרחים פלסטינים, וכל התמונות מישראל מראות חיילים, למעט שתיים – אחת של ישראלים היושבים בצינור בטון בעת הישמע צבע אדום, ושניה של מפגיני שמאל מול ימין בתל אביב. נציין גם שישנן שתי תמונות של חיות רעבות בעזה, כך שיש אותו מספר תמונות של חיות עזתיות כמו של אזרחים ישראליים.

אפילו אחת ממנהלות הניו יורק טיימס רמזה על ההגבלות הקשות שמערימים אנשי החמאס על הכתבים בשטח. בתשובה לשאלה שקיבלה מסוכנות הידיעות היהודית-אמריקאית JTA על כך שהעיתון כלל לא פרסם תמונות של חמושי חמאס, ענתה כך:

עורכת התמונות שלנו עברה לאחרונה על כל התמונות שלנו, ומתוך מאות, היא מצאה שתי תמונות שצולמו מרחוק ובאיכות נמוכה, להם נתן הכתב בשטח את הכיתוב לוחמי חמאס. קשה מאד לזהות [לוחמי] חמאס מכיוון שאין להם מדים או סמלים ניתנים לזיהוי; הצלם שלנו אפילו לא ראה מישהו עם אקדח.

ברצוני להוסיף שלא נמנע מלפרסם תמונות של חמושי חמאס. אנחנו רודפים בלהיטות אחר תמונות שני צידי הקונפליקט, אולם אנו מוגבלים מבחינת המקומות להם יש לצלמים שלנו גישה.

אשת הניו יורק טיימס בעצם מודה שאין לכתבי השטח שלהם גישה לכל מקום. מעניין שבכמעט כל קונפליקט בעולם, כולל מקומות כמו סוריה, אפגניסטן ועיראק, מצליחים עיתונאים אמיצים להביא תמונות מכל הצדדים, ורק בעזה הגישה ללוחמי החמאס היא מוגבלת.

לסיכום, כתבי השטח של כלי התקשורת המובילים בעולם (רובם, לא כולם), שיחקו לפי הכללים של החמאס והביאו למליוני צרכני תקשורת בעולם רק את התמונות שחמאס אישר להם להראות. יש מי שהיה מגדיר זאת אף כשיתוף פעולה עם החמאס. כך או אחרת, התמונות החלקיות וחסרות ההקשר שיצאו מעזה לבטח סייעו לחמאס למסגר את מבצע צוק איתן כמתקפה ברוטלית של צבא גדול נגד אזרחים תמימים. ומה זה אם לא פשע מלחמה?