השקר שמסרב למות אין הרבה טענות שמופרכות כל כך הרבה פעמים ועדיין ממשיכות להישמע – כמו זו שההתנחלויות הן "לב הסכסוך הישראלי פלסטיני" שלומי בן-מאיר | 04.07.21 | ההתנחלות תקוע. צילום גרשון אלינסון, פלאש90 שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס בסוף השבוע, אגב דיון בהסכם שנחתם על מאחז אביתר, כתב צבי בראל בטורו ב'הארץ' את הדברים הבאים: אם כן, במה מעמדו של אביתר שונה ממעמדה של קרית ארבע, מהיישוב היהודי בחברון, מתפוח, מיצהר וממאות ההתנחלויות האחרות? הרי לב הסכסוך ועילתה העיקרית של התסיסה הם ההתנחלויות הללו, בלי קשר לכסות החוקית הפיקטיבית שישראל מעניקה להן. ההדגשה שלנו. בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, קשה לחשוב על קלישאה חבוטה יותר שנידונה עד לזרא במהלך 50 השנים האחרונות, כמו הטענה שההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון הן "לב הסכסוך". קשה להעלות על הדעת טענה שאלה הדוגלים בה ממשיכים לאחוז בה, למרות שהצטברו כל כך הרבה ראיות כנגדה. למשל, העובדה שהסכסוך החל עשרות שנים בטרם ישראל הקימה התנחלות אחת מעבר לקו הירוק; או העובדה שהארגון לשחרור פלסטין הוקם ב-1964 – שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים – והאמנה המקורית שלו (בסעיף 24) הבהירה כי אין לא כל טענה לשטחי יו"ש ורצועת עזה, שהיו אז בידי מצרים וירדן, אלא מטרתו היא "שחרור" כל השטח עליו הוקמה ישראל ב-1948. יאסר ערפאת הקים את ארגון ה'פתח' ב-1959. בניגוד לסברה המקובלת, אמנת אש"ף קוראת לחיסול ישראל עד היום; או העובדה שאמנת חמאס מכריזה על השמדת מדינת ישראל כחובה דתית אסלאמית, ו"מסמך העקרונות" שהוא אימץ ב-2017 אינו מתפשר על חיסול ישראל בכל גבולות שהם, וקורא לשחרור פלסטין מהנהר ועד לים; או העובדה שהתביעה ל"זכות השיבה" עמדה בבסיס דחייתו של יאסר ערפאת את הצעות השלום של ישראל בשנת 2000 – ובבסיס כל המשאים ומתנים שהתקיימו מאז; או העובדה שההתנתקות של ישראל מרצועת עזה בשנת 2005, בה פורקו ההתנחלויות ברצועה ותושביהן סולקו, לא הביאה לשיכוך הסכסוך; להיפך, אחרי ההתנתקות בא ניצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, והשתלטותו על הרצועה. או הדחייה החוזרת ונשנית של ההנהגה הפלסטינית את עקרון "שתי מדינות לשני עמים" (משום שאינם מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית). אפשר, כמובן, להתנגד להתנחלויות ולטעון כי נזקן עולה על תועלתן. אולם לטעון כי הן מהוות "לב הסכסוך" – בניגוד לכל העובדות שהצטברו במאה השנים האחרונות, היא הולכת שולל עצמית במקרה הטוב וגניבת דעת במקרה הרע.
אצל הפלסטינים, כמו אצל הישראלים, יש חלק שמסרב להכיר בצד השני. גם אצלנו יש כאלו התומכים בא"י השלימה שכולה ארץ מורשת אבותינו, ואין לוותר על אף שעל. וגם אצלם יש – ואולי גם בשיעור יחסי גדול יותר – שאינם מוכנים לקבל את נוכחותינו כאן באיזור. כל עוד חלוקת הארץ בפועל אינה מעשית (בין היתר, בגלל ההתנחלויות השונות, בעיקר אלו שבלב באיזורים ערביים), קשה עד בלתי אפשרי לבדוק את מידת התמיכה שחלוקה כזו תזכה לה גם בישראל, וגם ברשות הפלשתינית. כדי שחלוקה כזו תהיה מעשית, או קרובה לכך, ונוכל (אנו כמותם) לשקול בצורה אמיתית את החלוקה, הסכסוך ודאי ימשיך ויתעצם. ולכן גם אם ההתנחלויות אינן לב הסכסוך או מוחו, הן עדיין מכשול גדול מאד לאפשרות להגיע לשלום. ומאד כדאי ורצוי, גם לנו, למצוא דרך שלא יהיו ישובים או איזורים מעורבים, אלא תהא אפשרות לחלוקה ברורה של הארץ (גם בתוך הקו הירוק, החלוקה לא צריכה להתבסס על היסטוריה חדשה או ישנה, 47 או 67 או תאריך אחר, או חשיבות לאומית, אלא על מציאות פשוטה בשוח, איזור יהודי לנו, איזור ערבי להם), מה שיאפשר פתרון לסכסוך במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יאפשר להכיל אותו בצורה סבירה, בפחות נקודות חיכוך ופחות איזורים מדממים. הגב