התעמולה האנטי-ישראלית של ה'ניו יורק טיימס' עולה מדרגה כתב העיתון תר את ישראל במטרה לגלות "מה זה אומר להיות ישראלי". התוצאה: קריקטורה שכולה אפילה, רוע ועגמומיות מערכת פרספקטיבה | 31.10.21 | מתוך הכתבה: "מה זה אומר להיות ישראלי בימינו?" שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מאת גלעד עיני כתב ה'ניו יורק טיימס' וצלם נכנסים למכונית. הם מטיילים לרוחבה של אחת המדינות המאושרות בתבל – ואינם מוצאים דבר מלבד כעס, ניכור וחרטה. הפסקה לעיל מנוסחת כמו בדיחה, כי זה בדיוק מה שנהיה מהסיקור של ה'ניו יורק טיימס' על ישראל. מאמצי העיתון להסתיר, לשכתב ולהמציא מחדש את המציאות במדינה המרוחקת עבור קוראיו האמריקנים – הפכו כבר לנלעגים. וכך, כתבת השער של העיתון מהשבוע שעבר, מאת ראש הדסק הירושלמי של העיתון פטריק קינגסלי, אשר מבטיחה לסייע לקוראים "לגלות מה זה אומר להיות ישראלי בימינו", היא קריקטורה אודות ההטיות הפושות בעיתון. היא חושפת יותר את דמותו של ה'טיימס', מאשר את ישראל. כמה עובדות על ישראל יסייעו להבין מדוע זה המצב. ראשית, ישראל מדורגת באופן קבוע בפסגת מדדי האושר העולמי. דוח האושר לשנת 2021, לדוגמה, מצא כי הישראלים הם בין בני האדם המאושרים בתבל. הוא דירג את מדינתם כמקום ה-12 המאושר ביותר מתוך 149 מדינות במהלך שלוש השנים האחרונות. במלים אחרות, אם תבקשו מישראלים אקראיים "לחשוב על סולם, בו ציון 10 מייצג את החיים הטובים ביותר עבורם וציון 0 את החיים הגרועים ביותר", ואז תבקשו מהם "לדרג את חייהם הנוכחיים על הסולם הזה בין 0 ל-10", סביר להניח שהם יגידו לכם שהם חיים לא רחוק מהחיים הטובים ביותר האפשריים. זה מה שהסקרים מגלים לנו. לפי סקר נוסף, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעלה מ-88 אחוז מהישראלים, כולל 76 מאזרחיה הערבים של המדינה, מרוצים מהחיים שלהם. כמעט שניים מתוך חמישה אמרו שהם מאוד מרוצים מחייהם. זו המדינה שקינגסלי שוטט בה מצפון ועד דרום לאורך עשרה ימים כדי "לגלות" את תושביה ולדווח על ממצאיו לקוראי ה'טיימס'. וזה מה שהוא דיווח: האדם הראשון שהוא פגש, קיבוצניק מבוגר, "מוטרד" מהמדינה. אביו, מסתבר לקוראים, מאוכזב אף הוא. או לפחות, הוא היה מאוכזב אם הוא היה חוזר לחיים ורואה את המדינה שהוא עזר להקים. "אם הוא היה מעיף מבט," הקיבוצניק שיער, "הוא היה אומר משפט אחד: 'זה לא הילד שפיללנו לו.' ואז הוא היה חוזר לקבר". האדם הבא בכתבה, ישראלי חרדי, "מטיל ספק בקשר שלו לישראל". הוא וחבריו אמנם מעריכים את הביטחון שהמדינה מספקת, אך הם "אמביוולנטיים" בנוגע אליה. חלקם דוחים את עצם הלגיטימיות שלה, ואחרים רק "כועסים" עליה. האדם השלישי, ערבייה מחיפה, "מנוכרת". היא מתעקשת שהעיר שלה היא אדמה "כבושה". "זו לא ישראל", היא אומרת. "זו פלסטין". המרואיינת הרביעית, יהודייה ממוצא מזרחי, "חשה שהיא נשארה מאחור בישראל של היום". היא מצביעה על "ראיות על האפליה המתמשכת של ישראל נגד יהודים ממוצא מזרח תיכוני". מילות הסיכום שלה לקוראים: "כולם מתייחסים אלינו כמו זבל". האדם הבא המוצג לקוראים הוא יהודייה ילידת רוסיה, הנזכרת בדעות הקדומות וההדרה שהיו מנת חלקה. אך לפחות במקרה הזה, העיתון הרשה לעצמו להיות אופטימי במקצת. "היא מקווה שהסינתזה [בין התרבות הרוסית למזרחית] יכולה לעזור להפוך את ישראל שוב לכור היתוך, במקום פסיפס של שבטים המתחרים זה בזה", קינגסלי מדווח. אך לאחר מכן, העיתונאי מזכיר לנו שמדובר באופטימיות זועמת. "אנחנו ישראלים, והתרבות שלך היא התרבות שלי", כועסת המרואיינת. "תפסיקו להפריד בין רוסים, אמריקנים, צרפתים, מזרחים – תפסיקו! אנחנו ישראלים". הישראלית השישית בכתבה, המתארת את עצמה כ"מתנחלת אמביוולנטית" מתקוע, היא האדם הראשון שאנו פוגשים שאינו שוטח את תלונותיו על המדינה. במקום זאת, נראה שהתפקיד שה'טיימס' מייעד לה הוא להראות שגם ישראלים מתונים עוינים את הפלסטינים. היא ואחרים כמותה "תומכים בשוויון לפלסטינים", קינגסלי מדווח, "לפחות בתיאוריה". המרואיין הבא הוא יהודי ממוצא אתיופי, אודותיו נמסר לנו שלעתים קרובות הוא נעצר, נבלש, מעוכב על ידי שוטרים, עומד לדין בכמות בלתי פרופורציונלית, מבודד, מנוכר ובאופן כללי הוא מתנגד למערכת. לאחר מכן, מוצג לקוראים בדואי מהנגב, ונמסר להם אודות ה"דיכוי" שהוא חווה. ולבסוף, התחנה האחרונה סוגרת מעגל עם התחנה הראשונה: יהודי קשיש נוסף מתעקש שהדורות הקודמים היו "מתאכזבים" מהמדינה. אבל לפחות אנחנו פוגשים מישהו שמוגדר כ"שמח". אבל אפילו השמחה הזאת מותאמת לנרטיב של העיתון: קינגסלי משער שהוא שמח משום שהוא אדיש לשאלה האם המדינה צריכה להתקיים בכלל. "אנחנו יכולים להיות חלק מכל מדינה", הוא אומר. "אנחנו יכולים להיות חלק מישראל. אנחנו יכולים להיות חלק מישראל-פלסטין". מעוורים את הקוראים זה איננו שיקוף מהימן של ישראל. בניגוד למה שהובטח, זה לא מסע לגילוי "מה זה אומר להיות ישראלי בימינו". בדומה למשל "העיוור והפיל", זוהי חקירה דקדקנית של החריגות והקצוות, אשר מפספסת את התמונה הגדולה ומטעה את הקוראים. ילדים דרוזים צועדים בשמחה בעיר דלית אל כרמל בישראל שה'ניו יורק טיימס' לא רוצה שהקוראים ידעו עליה. צילום: גלעד עיני לא ניתן להבין בכתבה למה שיהיה אפילו אדם אחד בישראל שחי חיים טובים ומספקים, כפי שמשתקף מדוח האושר העולמי. אין כל רמז לשביעות הרצון הרווחת, שהסקרים מדווחים עליה באופן עקבי. רחוק מכך. אפילו בהשוואה לסקר אחר מהזמן האחרון, עם תוצאות מתונות יותר – לפיו 52% מהישראלים חשים אופטימיות ברמה האישית – ישנו פער חד ובולט. לטייל במדינה שבה אפילו רק מחצית מהתושבים הם אופטימיים ולפגוש רק את הפסימיים – זה כמו להטיל מטבע ולקבל את אותה התוצאה שוב ושוב. ושוב. ושוב, ושוב. מדובר במטבע מעורר חשד, לכל הפחות. מה שעוד נראה חשוד הוא שמתוך ששת היהודים שהוצגו בכתבה, שלושה הם עולים ואחד נוסף מדבר עברית במבטא כבד. כלומר, רובם מהגרים – דרך מוזרה לשקף מדינה בה 79% מהיהודים הם ילידי הארץ. ההחלטה הזאת תורמת לאווירת הניכור וההדרה, שנראה כי העיתון רצה ליצור בכוונת מכוון. במהלך שמונה התחנות, אנו קוראים על שני אנשים שאומרים שישראל אינה לגיטימית, ואחד נוסף המפקפק בלגיטימיות שלה. עוד אחד זועם על "המערכת". האפשרות של החלפת ישראל במדינה חדשה הכוללת את ישראל ושטחים שכיום נשלטים על ידי הפלסטינים עולה שוב ושוב – בחיפה, תקוע ואילת – למרות שמדובר ברעיון שמחוץ לדפי ה'ניו יורק טיימס' מובן כרעיון עוועים שיחסל את המדינה היחידה בעולם בעלת רוב יהודי. ולרעיון הזה, יש לציין, יש מעט מאוד אהדה אצל הישראלי הממוצע. אלה לא רק תושבי הארץ שמוצגים בצבעים קודרים. בכפרים, מחצבות תופסות את הבכורה על חשבונן של חוות חקלאיות. הערים בישראל הן "עלובות" או "עייפות", או שפעם הן היו "קודרות" אבל עכשיו הן "צעקניות". השכונות "רעועות". כל דבר יהודי בארץ, כך נאמר לנו, הוא חדש ונבנה לצד חורבותיו של משהו ערבי. לעומת זאת, ההיסטוריה היהודית במולדתם ההיסטורית של היהודים מצטיירת כמשהו מהזמן האחרון. הגליל, שהיה "מרכז החיים היהודיים בשלהי העת העתיקה", מנוקד בהריסות של בתי כנסת עתיקים, אך ה'ניו יורק טיימס' מספר לקוראים רק על חורבותיו של כפר פלסטיני. מנוסתם של ערבים מחיפה ב-1948 ומכפר ששטחו ממוקם כיום בגבולות תל אביב מצוינת גם כן. מה שלא מצוין הוא המנוסה, גירוש וטבח ביהודים במגדל עדר או כפר עציון, ליד תקוע, ב-1929, 1936 ו-1948. גם השורשים ההיסטוריים של היהודים בארץ נעלמת מהטקסט, וכף גם ההתקפות של הפלסטינים נגד קהילות יהודיות זמן רב לפני הכיבוש ולפני קום המדינה. כשמציינים שוב ושוב את המאוחר ומעלימים את המוקדם, בסיור שמטרתו להציג את היהודים כזרים ומדכאים, זה נראה פחות כדיווח מהימן ויותר כשתדלנות לטובתו של נרטיב מאוד מסוים. ואכן, איכשהו הנרטיב הפלסטיני מלווה את הסיפור של קינגסלי אודות החוויה הישראלית. הכיבוש מתואר פעמיים בתשע הפסקאות הראשונות של הכתבה בת חמשת אלפים המילים, שמכילה למעלה מ-100 פסקאות. אך המילים "טרור" או "התקפה" או "פיגוע" אינן מופיעות פעם אחת. כנראה שהטרור הפלסטיני מעולם לא תרם דבר לעיצוב השקפותיהם ותפיסותיהם של יושבי הארץ. הטענה הפלסטינית ל"אפרטהייד" מופיעה בכתבה. אך האנטישמיות הפושה בשטחים הפלסטינים ובעולם הערבי היא בלתי נראית. קריקטורה אפלה זוהי ישראל אליבא ד'ניו יורק טיימס': סיפורה של מדינה שהיא ילד בלתי רצוי, חידה "בלתי פתירה" של פלגים מתקוטטים הכורעים תחת הנטל של "תלונות" ו"השלכות". ואלה רק שבע הפסקאות הראשונות. אחר כך אנחנו קוראים על "מתחים ופערים מתחת לפני השטח", "שסעים", "אי שקט", "זעם", "אמביוולנטיות", "חוסר לגיטימיות", "ניכור", "אי-צדק", היסטוריה של "אפליה", "דעות קדומות" ו"ניצול אתני", תאוות בצע, חוסר מזל, בדיחות גזעניות, סטריאוטיפים, אי-חוקיות, חוסר אמון, "אפרטהייד", "כעס", "פשעים", היעדר שייכות, "אלימות משטרתית", "הריסות", "דיכוי", "אכזבה", ארץ של "שכונות עוני" בה מתייחסים לאנשים כמו לזבל, ערים "עלובות", "קודרות", "עייפות", "צעקניות", היכן שדו-קיום הוא "הונאה". מדינה שעצם זכותה להתקיים היא תלויה בדבר, או שאינה קיימת בכלל. זו קריקטורה. ואם ישנן תובנות מעניינות שקינגסלי יכול להציע, הן קבורות עמוק תחת העומס של השליליות המוגזמת. כן, לחברות אנוש יש גם צדדים אפלים, במיוחד אם נכפו עליהן עשורים של סכסוך ומלחמה. אפשר לצפות למידה מסוימת של התארים הנזכרים לעיל בתיאור כן ואמיתי של כל מדינה. ישראלים יזהו בוודאי כמה מהמוטיבים שקינגסלי מתעכב עליהם. אבל קינסגלי בחר להגזים באופן פרוע. במדינה בה ההיסטוריה של הסכסוך הופכת את החוסן שלה, החיוניות של תושביה ושמחת החיים שלהם אפילו ליותר מדהימים ובולטים לעין, ה'ניו יורק טיימס', שהמוניטין האנטי-ישראלי שלו רק התחזק בשנים האחרונות, יצא מגדר הרגיל כדי להציג תמונה שכולה מרמור ואי-שביעות רצון. הוא אינו תר בשבילי ישראל ונותן להם להוביל אותו, על מנת ליצור תמונה מדויקת. במקום זאת, העיתון בחר להטיל מטבע ששני צדדיו זהים בשביל לקבל את התמונה עליה הוא החליט מראש. הרמאות של ה'ניו יורק טיימס' ברורה לכל מי שמכיר את ישראל. היא נראית נואשת. והייאוש מוביל לסרבול. והסרבול הזה פשוט מגוחך. אבל הוא גם עצוב, משום שדיווחי העיתון אינם אמורים להיות מצחיקים. במקרה הזה, הבדיחה היא על חשבונם של הקוראים. גרסתו המקורית של המאמר פורסמה לראשונה באתר CAMERA. עיבד ותרגם מאנגלית: שלומי בן מאיר.
