ישראל אשמה בכל

רוח דומה עולה משני טורים אשר התפרסמו היום בשני עיתונים שונים. בבסיסם המנטרה הגורסת כי ישראל אשמה ברוב בעיותיה באופן כמעט בלעדי, ושרצח האופי שנעשה לה בימים אלה, הוא בעצם תגובה למעשיה ופעולותיה שלה עצמה.

פרופ' גבי שפר מהאוניברסיטה העברית מנסה להטיל את מלוא כובד האחריות על כל חוליי המזרח התיכון על כתפיה של ישראל ("באמת כולם אנטישמים?", "הארץ", 28.4.10). הוא פותח בהמלצה "להאזין בתשומת לב" לדברי ראש ממשלת טורקיה רג'פ ארדואן אשר טוען כי ישראל "אינה יכולה להתנער מאחריות להמשך הסכסוך ולתוכניות איראניות לפתח נשק גרעיני", מכיוון, כך על פי פרופ' שפר, ש"יש אמת בדברי הביקורת הללו". האם יש גם אמת בדברי ארדואן כי ישראל "היא האיום הגדול ביותר לשלום אזורי"? ומה לגבי דבריו שישראל מתקיפה את המקומות הקדושים בירושלים? האם פרופ' שפר מקבל גם את טענת ארדואן כי ישראל רוצה "למחוק את פלסטין חלק אחר חלק"?

לאחר ששפר ניתלה על אילנות גבוהים של "אוהבי ישראל" מוכרים בהקדמה לטענתו, הוא גם מפרט כיצד ישראל לא מבינה שהיא אשמה בכך שחלק ניכר מהעולם נגדינו.

לדוגמא:

במישור הבינלאומי ניכרת גישה חד-צדדית זו ביחס אל האו"ם ואל ארגונים בינלאומיים בכלל. מקור הגישה הזאת עוד בימי דוד בן גוריון. למעשה הנטייה להאשים את האו"ם, וארגונים בינלאומיים אחרים, בעמדות אנטי ישראליות לא השתנתה מאז ועד היום – כפי שמעידה התגובה על דו"ח גולדסטון שתואר כדו"ח אנטישמי מובהק.

הבה נבחן את ה"נטייה" להאשים את האו"ם בעמדות אנטי ישראליות. מאז 1948, זכתה ישראל בכמות חסרת פרופורציה של גינויים באסיפה הכללית ובמועצת הביטחון של האו"ם. בין 1948 ל-1991 הועברו 175 החלטות בנוגע למזרח התיכון באסיפה בכללית. 97 מתוכן היו נגד ישראל וארבעה נגד מדינות ערביות. ב-2006-2007 גינתה האסיפה הכללית את ישראל 22 פעמים נפרדות, שעה שמספר מדינות בודדות נוספות קיבלו גינוי בודד כל אחת. ב-2007-2008 גינתה האסיפה הכללית את ישראל 19 פעמים ; ב-2006, שנת היווסדה של מועצת זכויות האדם של האו"ם. 100% מהחלטות המועצה נגעו לישראל, כולן נגדה ורובן גינו אותה. מאז ועד היום 32 החלטות נגד ישראל הועברו באותה מועצה ; ישראל מעולם לא קיבלה מושב במועצת הביטחון ; באסיפה השנתית של ארגון הבריאות העולמי (השייך לאו"ם) ב-2005 הועברה רק החלטה אחת נגד מדינה שלמה – ישראל כמובן.

הדוגמאות עוד רבות. האו"ם הוכיח במו החלטותיו את עמדתו האנטי ישראלית. זוהי לא דעה, אלא עובדה.

ממשיך שפר ונותן דוגמא למקור הביקורת של העולם על ישראל:

הגישה הישראלית החד-צדדית, המאשימה אישים, מפלגות וארגונים לא יהודיים בגילויי אנטישמיות, גם כאשר מדובר בביקורת על ישראל, מתעלמת מתרומתה של זו האחרונה לגילויים אלה. להתנהגות לא מוסרית של ישראל ושל ישראלים – למשל, ניהול יחסים ומכירת נשק ל"מדינות מצורעות" בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה המרכזית ובדרום אסיה – יש קשר ישיר לביקורת עליהם.

אם יואיל פרופ' שפר לעיין בתוכן הגינויים של גופי האו"ם השונים, כמו גם ב"ביקורות" של "אישים, מפלגות וארגונים לא יהודיים" כלפי ישראל, הוא ייווכח כי רובן ככולן נוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא לשום פעילות אחרת של ישראל. לייחס את העוינות הבינלאומית כלפי ישראל על מכירת נשק למדינות אחרות, היא מצחיקה במקרה הטוב.

שפר מלין על "ההאשמות הבוטות" של ישראלים ויהודי ארה"ב כלפי הנשיא אובמה וממשלתו הנוגעות לעמדות האנטי-ישראליות שלו. מה פתאם! אומר שפר:

[…] אובמה והממשל שלו, שמכהנים בו יהודים רבים, רחוק מאד מעמדות כאלה. ואם הם מותחים ביקורת על ישראל – הרי זו תגובה למהלכים ומחדלים ישראליים.

ראשית טוב לדעת שנוכחות של יהודים במקום מסוים היא ערובה לכך שלא יהיו שם עמדות אנטי-ישראליות. שפר כנראה לא בקיא בכמות העצומה של יהודים בארגונים אנטי-ישראליים, במיוחד בארה"ב. שנית, שפר אינו מעלה על דעתו את האופציה כי ייתכן ואובמה בחר באופן מודע לשנות את מדיניות החוץ שלו בנוגע למזרח התיכון – אופציה אשר כל מהלכי ונאומי הנשיא בשנה האחרונה מצביעים על נכונותה – אלא מעדיף לטעון שאובמה רק מגיב למה שישראל עושה.

והדובדבן שבקצפת: מדוע איראן שואפת ליכולת גרעינית?

פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן הוא, בחלקו, תגובה ליכולת הגרעינית המיוחסת על פי פרסומים זרים לישראל.

כמובן שישראל שוב אשמה. אמנם אין לנו את הכלים לנתח מה עובר במוחו הקודח של נשיא איראן, אחמדינג'אד, אך לאור העובדה שישראל קיימה יחסים דיפלומטיים מלאים עם איראן לפני המהפכה האסלאמית שעה שכבר היתה לה (עפ"י פרסומים זרים) יכולת גרעינית, ולאור העובדה שהשקפת עולמו של אחמדינג'אד ממשיכה את זו של חומייני, ולאור התבטאויותיו בנוגע לצורך בהשמדתה של ישראל – אנו מפקפקים בתזה של פרופ' שפר.

כמו תיאמו מראש, ממשיכה בילי מוסקונה-לרמן את גישת ישראל-אשמה-בכל בטורה ב"מעריב" ("לדהור על גלי הגבורה", 28.4.10).

בהתייחסותה להסכמי אוסלו ולמו"מ עם הסורים, אומרת מוסקונה לרמן:

פעם אחר פעם אפשר לראות איך אותם מאמצים לא קורמים עור וגידים ואינם הופכים להסכמי שלום עם הפלסטינים והסורים בעיקר בגללנו הישראלים.

קצת קשה להבין כיצד אנשים משכילים מצליחים לשכוח ולהשכיח את העובדה הפשוטה שהחל מ-1947 ועד 2008 סרבו הפלסטינים להצעות בינלאומיות וישראליות לסיום הסכסוך פעם אחר פעם. על מה מתבססת מוסקונה לרמן באומרה "בעיקר בגללנו הישראלים"?

בפסקה הבאה מוסקונה לרמן משנה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. היא טוענת שרק מלחמת העצמאות ומבצע קדש (אשר בטעות היא כותבת כי התרחש ב-1957), היו מלחמות אין ברירה,

ומאותו רגע אנחנו במלחמות יש ברירה שאנחנו יזמנו: מלחמת ששת הימים […] הביאה עלינו את אסון השטחים הכבושים, ומלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה […]

מלחמת ששת הימים התחילה לאחר שנאצר סילק את כוחות האו"ם מסיני ולאחר שסגר את מצרי טירן עם אוניות מלחמה מצריות, דבר אשר הוכרז במשך תקופה ארוכה כקזוס בלי (עילה למלחמה) מצד ישראל. מעבר לכך, מוסקונה לרמן משום מה שכחה ברשימתה את מלחמת יום כיפור אשר התחילה מיוזמתם של המצרים והסורים.

אין אנו מתווכחים עם דעותיהם של גבי שפר ובילי מוסקונה לרמן. אנו גם לא טוענים שישראל וממשלותיה מעולם לא ביצעו טעויות. אך הטלת רפש על המדינה תוך התבססות על אי-דיוקים, השמטות והצגת חלקי עובדות לא עוזרת לכותבי טורים לשכנע בצדקתם ולא מוסיפה להם כבוד.