למה מחרימים את ישראל (ומתי מפסיקים)?

בהקשר של איומי החרם המרחפים מעל ראשה של ישראל, ביקשו שני עיתונאים ללמוד מההיסטוריה, וטענו כי החרם הערבי גווע בעקבות תהליך אוסלו. אולם מסתבר שאין כל קשר בין גוויעתו של החרם לבין מדיניות ישראל בשטחים.

הדיבורים על חרם כלכלי נגד מדינת ישראל הולכים ותופסים תאוצה בחודשים האחרונים. מאמר המערכת של עיתון 'הארץ' ("סכנה, חרם", 14.7) דאג להזכיר שלשום לקוראיו שאירלנד מעוניינת לקדם חרם של כלל האיחוד האירופי על מוצרים המיוצרים בהתנחלויות (אבל לא מצליחה), ושבנקים מסוימים באירופה בחנו אפשרות לאסור הלוואות לחברות ישראליות שיש להן קשר עסקי או כלכלי עם השטחים (אבל ההמלצות נדחו).

נוסף על החרמות המאיימים-אך-בלתי-קיימים הנ"ל, מאמר המערכת טען כי "כבר עתה הצליחה תנועת BDS, שפועלת בעולם למען החרם, לרשום לעצמה לא מעט הישגים". אולם ההפך הוא הנכון. כפי שאירלנד ומספר בנקים לא הצליחו להרים חרם כלכלי נגד ישראל, גם תנועת ה-BDS לא באמת רשמה הישגים רבים מאז הקמתה. פעיליה אמנם טוענים שיש להם הצלחות, אבל מדובר לרוב בתעמולה. למעשה, במישור הכלכלי השיגה תנועת ה-BDS בעיקר הצלחה אחת (וגם היא מוטלת בספק) – היא גרמה לחברת התחבורה הצרפתית Veolia להודיע כי תמשוך את מעורבותה בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, למרות שנכון לרגע זה החברה הצרפתית טרם עשתה כן. גם במישור האקדמי, למרות שחדשות לבקרים מנסים פעילי BDS לגרום לאוניברסיטאות להכריז על חרם אקדמי נגד מוסדות ישראליים, מספר ההצלחות שואף לאפס, שכן לרוב הנהלות האוניברסיטאות מסרבות לשתף עימם פעולה, או הופכות החלטות שמתקבלות על ידי אגודות הסטודנטים.

התחום היחידי בו תנועת ה-BDS זכתה להצלחה יחסית היא התחום התרבותי, בו הצליחה לגרום למספר אמנים לבטל את הופעותיהם המתוכננות בישראל. חשוב לציין כי במקרים רבים האמנים לא מבטלים את הופעותיהם בגלל סיבה אידיאולוגית, אלא פשוט כדי שההטרדה הבלתי נסבלת של הפעילים האנטי-ישראליים אחוזי האמוק המציפים את אתריהם ועמודי הפייסבוק שלהם בנאצות ואיומים, תרד מהם, כפי שמתארים מספר אמנים אשר למרות ההטרדות והאיומים, סרבו לבטל את הופעותיהם בישראל.

החרם הערבי ואנחנו

בניסיונם להתמודד עם האיום המתמיד של החרמת ישראל, מנסים מספר עיתונאים ועיתונים ללמוד מן העבר כיצד להתמודד עם ההווה. המנטרה שנשמעה לפחות פעמיים בשבועות האחרונים – בטור של נחום ברנע ב'ידיעות' ("כמה קטן, כך כואב", 24.6), ושלשום במאמר המערכת של 'הארץ' – גורסת כי איום החרם יוסר ברגע שמדיניותה של ישראל בשטחים תשתנה, או אם תרצו – ברגע שהכיבוש ייפסק. הראיה שברנע מביא (ושעליה חזר אחרי מספר ימים (27.6) העיתונאי יועז הנדל בתכניתו 'מצד שני' בגלי צה"ל), היא שתהליך אוסלו הוא שהביא לסיומו של החרם הערבי, או במילותיו של ברנע: "החרם הערבי גווע בתהליך אוסלו". אם זה עבד בעבר, אומר ברנע, ברור שזה הפתרון גם היום.

על כן ראוי לשאול – האם באמת גווע החרם הערבי בעקבות הסכמי אוסלו, או שמא אין כל קשר בין כניסתה של ישראל למו"מ עם אש"ף  לבין סיום החרם הערבי?

הסכמי אוסלו אכן הביאו ליתרונות כלכליים רבים עבור מדינת ישראל ולקפיצת מדרגה במסחר הבינלאומי, ואולם סיום החרם הערבי כלל לא היה אחד מהם. הוא אכן דעך ואיבד מהשפעתו במשך הזמן, אך בהשפעת תהליכים חסרי כל קשר להסכמי אוסלו, ואף חסרי קשר לעליות ולמורדות בסכסוך הישראלי פלסטיני. אם כבר התקיים קשר כלשהו, הרי שהיה זה קשר הפוך: החרם החל להתרופף לפני אוסלו, נותר ללא שינוי בשנות אוסלו, וחזר להתרופף לאחר דיכוי האינתיפאדה השניה באמצע שנות האלפיים, כשעלה ההסכם על שרטון ממנו לא נחלץ עד היום.

האם אוסלו קדם להסכם השלום עם מצרים?

החרם הערבי נקבע על ידי הליגה הערבית בשנת 1945, והוחל על כל המדינות והחברות הסוחרות עם המדינה העברית ההולכת ומתהווה. כידוע, שום שטח עוד לא נכבש אז על ידי ישראל. בשנת 1949, לאחר התבוסה הערבית במלחמת העצמאות, החרם הורחב, והודק עוד יותר בשנת 1950, כשהליגה הערבית הבינה שהמדינה היהודית כאן כדי להישאר. ומכיוון שראשיתו אינה קשורה לאוסלו, גם גוויעתו לא קשורה לתהליך השלום עם הפלסטינים, לא בזמן ולא בסיבה.

הסדק המוצהר והמשמעותי הראשון פרץ בו בשנת 1977 – 16 שנים לפני אוסלו – אז, בהתאם להתחייבות שנכללה בהסכם השלום, ביטלה מצרים את השתתפותה בחרם (סעיף 3.3 בחוזה השלום). המזרחן הפרופ' יורם מיטל ממרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, מזכיר כי החרם המשיך להתפורר בשנת 1991, אז, בעקבות ההגנה האמריקנית מפני עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, ביטלו מדינות המפרץ הפרסי באופן שקט את השתתפותן בחרם, והוסיף עוד להתפורר בשנת 1994, כשגם ממלכת ירדן התנערה ממנו, בהתאם להתחייבותה בחוזה השלום שכרתה עם ישראל (סעיף 5.2 בחוזה השלום).

יתרה מזאת, הליגה הערבית, שהיתה ונותרה הגוף המפעיל את החרם הערבי על ישראל, נאלמה דום לנוכח הסכמי אוסלו ולא הביעה כלפיהם כל עמדה, לחיוב או לשלילה. מאבקים פנימיים בין מדינות שהתנגדו לאוסלו, דוגמת עיראק וסוריה, לבין מדינות שתמכו בזכותה של המנהיגות הפלסטינית לשאת ולתת עם ישראל, דוגמת מצרים וירדן, נטרלו למעשה את הליגה הערבית, שנמנעה מלתמוך באוסלו כשם שנמנעה מלהתנגד לו. מעניין להיווכח שדווקא בשנת 2005, עם דיכוי האינתיפאדה השניה ודווקא כשנראה היה שנסתם הגולל על ההסכם, שוב ספג החרם זעזוע משמעותי, עם פרישתן של ערב הסעודית ובחריין ממנו, זו כשחתמה על הצטרפותה לארגון הסחר העולמי, חתימה שכללה התחייבות להימנע מחרם על כל מדינה חברה בארגון (ישראל היא אחת מהן), וזו כשחתמה עם ארצות הברית על הסכם סחר חופשי, במסגרתו התחייבה להסיר את החרם.

הפרופ' מיטל מסביר שמה שבאמת הביא לגוויעתו של החרם הערבי, היה תהליך פוליטי כלכלי ולא תהליך מדיני, שעובר על העולם הערבי כבר למעלה מארבעים שנה, והוא היחלשות רעיון הפאן ערביות והתחזקות רעיון המדינתיות. לדבריו, הפאן ערביות, שביטאה שיתוף פעולה בין המדינות הערביות, החל להיחלש כשני עשורים לפני אוסלו, ומדינות ערביות שונות החלו לנהל מדיניות עצמאית וללא תאום עם הליגה הערבית. הסכם השלום עם מצרים, למשל, היה לצנינים בעיני הליגה עד כדי כך שמטה הליגה עקר בעקבותיו מקהיר לתוניס. ככל שחלף הזמן התחזקו תהליכי המדינתיות בעולם הערבי על חשבון הפאן ערביות, ובמקביל להם גברה חשיפת המדינות העצמאיות לשווקים הבינלאומיים. אלה הגורמים שהחלישו את החרם ולא הסכם אוסלו, כבודו במקומו מונח.

על כן, למרות שלא הרי חרם אירופאי כהרי חרם ערבי, ולא הרי חרם ערבי כהרי פעילות ה-BDS, ולמרות שחרמות עתידיים הם ספקולטיביים בלבד, כדאי לדייק כאשר נשענים על שר ההיסטוריה על מנת להוכיח תזה מסוימת וכדאי להכיר את המציאות הנוכחית כשבאים להוכיח את אותה התזה. פעילות ה-BDS לא תגווע בעקבות חידוש המו"מ עם הפלסטינים, מכיוון שלא פתרון הסכסוך מעניין אותה, כי אם הכחדתה של ישראל במתכונתה הנוכחית. והחרם הערבי לא גווע בעקבות המו"מ בין ישראל לפלסטינים, אלא בגלל סיבות פנים ערביות. כל זה לא אומר שישראל לא צריכה לשוב למו"מ ולחתור להשגת הסכם עם הפלסטינים מסיבותיה שלה, אלא שכאשר מבקשים ללמוד עם אופיים, סיבת קיומם וגוויעתם של חרמות נגד ישראל, כדאי להכיר קצת יותר טוב את הפרטים.