לעמירה הס יש "הוכחה מובהקת"

לכבוד 'יום המים הבינלאומי' (החל היום), פרסמה עמירה הס בעיתון 'הארץ' מאמר ("כשתפתחו היום את הברז",23.03) על בעיית המים הכרונית ברצועת עזה.

חלקו הראשון של המאמר מנתח, במפתיע, דווקא את אחריות הפוליטיקה הפנים פלסטינית להימנעות מהפתרון המתבקש – אספקת מים מישראל. הס מסבירה שהרשות חוששת שחמאס לא ישלמו על המים, מה שיאלץ את ישראל לגבות את חובה באמצעות ניכויו מהמכסים שהיא גובה עבור הרשות.

אך לאחר שסיימה להסביר את הסיבות הפנים פלסטיניות לאי הספקת המים, מעלה הס הסבר נוסף למקור בעיית המים העזתית:

אבל הבעיה התחילה הרבה לפני התבססות שלטון החמאס ברצועה. הסכם אוסלו הגדיר את משק המים ברצועה כאוטארקי, עומד ברשות עצמו. זו אחת ההוכחות המובהקות לכך, שכבר אז התכוונה ישראל לנתק את הרצועה מהגדה המערבית, בניגוד למלה הכתובה.

האומנם בעורמה ובזדון הניחה ישראל בתוך ניסוחי הסכמי אוסלו את התשתית לתוכניתה העתידית לפצל בין יו"ש לרצועת עזה?

קצת רקע. נושא המים נדון במספר הסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית. ההסכם העיקרי הינו הסדר הביניים (אוסלו II) משנת 1995, בו חולקו הסמכויות השונות בנוגע למים. ההסכם העיקרי בנוגע למים של עזה, נחתם עוד קודם, בשנת 1994 כחלק מהסכמי עזה-יריחו תחילה, ובו  הועברה מערכת אספקת המים ברצועת עזה (למעט בהתנחלויות) לשליטת הפלסטינים. בעקבות ההתנתקות, הועברה לרשות הפלסטינים גם מערכת המים של גוש קטיף, שכללה 25 בארות.

כשהס קובעת שישראל התכוונה לנתק את הרצועה מהגדה "בניגוד למילה הכתובה", היא מתכוונת לסעיף הזה בהסכמים:

שני הצדדים רואים בגדה המערבית וברצועת עזה יחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה ומעמדה יישמרו במשך תקופת הביניים

מדוע בכל זאת פוצלה ההתייחסות לסוגיית המים בעזה וביו"ש? בשיחה עם 'פרספקטיבה' הסביר הפרופסור חיים גבירצמן, מומחה בתחום ההידרולוגיה ומשק המים בישראל, כי "זו חלוקה טבעית. מדובר בשני אקוופרים שונים. מדובר בטבע."  לדבריו, החלוקה בין האזורים משקפת את העובדה שמדובר בשתי מערכות מים נבדלות זו מזו.

אם כך מדוע בכל זאת בעזה התנתקה ישראל כמעט לחלוטין ממערכת המים, בעוד שביו"ש נוצרו וועדות משותפות לישראל והפלסטינים? תשובה אפשרית מספק הפרופסור אייל בנבנישתי, בספרו "הדין הבינלאומי של כיבוש":

מערכת המים בגדה המערבית שולבה במלואה עם מערכת המים הישראלית. מאחר שישראל והגדה המערבית חולקים באקוויפירים משותפים המספקים לשניהם חלק ניכר מצריכת המים שלהם, ישראל התעקשה על שמירת שליטה על השימוש במים גם בהסכמי הביניים

מערכות המים העזתיות, כאמור יחידה הידרולוגית נפרדת לגמרי, מעולם לא שולבו במערכת המים הישראלית. ולכן ניתוקן היה קל לביצוע, (למעט אספקת מים מישראל לעזה). ביו"ש, כאמור, שילבו האדם והטבע את מערכת המים בין ישראל לפלסטינים, ולכן הניתוק אינו אפשרי. זו הסיבה להתייחסות הנפרדת לנושא בהסכמים.

מעמירה הס לא נתקבלה תגובה

כתבות נוספות באתר בנוגע למים:

'הארץ': ישראל "חומסת" מים מהפלסטינים

מים עכורים