מזכ"ל "שלום עכשיו" נזכר להיות מוטרד מרציחות על רקע לאומני

יריב אופנהיימר מזהיר את ערביי ישראל מכנופיות של יהודים מסוכנים. האם יש סיבה אמיתית לחשוש או שאופנהיימר מעוות את העובדות בגלל אג'נדה פוליטית מאד מסוימת?

מסיבה לא ברורה, מספר כלי תקשורת נתנו במה נרחבת ליריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", להגיב לרצח הנער הערבי חוסאם רוואדי על ידי מספר קטינים יהודיים לפני מספר שבועות. בטור שפורסם ב"מעריב" וב-NRG ("ערבי אי אפשר לרצוח, אפשר רק להרוג", 27.2.11), אופנהיימר יוצא כנגד המלצת המשטרה להאשים את הקטין שדקר למוות ערבי בירושלים בהריגה ולא ברצח.

הזירה בה פועלת "שלום עכשיו" הינה הזירה הפלסטינית ("שתי מדינות לשני עמים", "התנחלויות הן מכשול לשלום", "זכויות אדם לפלסטינים", וכיו"ב), ועל כן יש לשאול מדוע צריך לעניין את הציבור מה מזכ"ל התנועה חושב על טיפול המשטרה ברצח שבוצע בירושלים?

אופנהיימר מנסה ליצור תמונה לפיה יהודים הרוצחים ערבים על רקע לאומני הינו דבר שבשגרה. כדי לבסס את טענותיו הוא כותב:

מי שמסתובב בלילות בחוצות ירושלים כמו גם בערים מעורבות נוספות לא יכול שלא להבחין בקבוצות צעירים המשוטטות בעיר ומחפשות קורבן להצקות קללות הקנטות וגידופים בדרך כלל רק בשל היותו ערבי.

על פי אופנהיימר, ערביי ישראל צריכים לחשוש מלהסתובב בלילות ברחובות חיפה, עכו וירושלים מפחד שמא קבוצות יהודים משוטטות המחפשות להם ערבים לקלל ולגדף יתפסו אותם.

בהמשך הטור מכנה מנכ"ל "שלום עכשיו" את חוסאם רוודי, שנרצח לפני מספר שבועות על ידי ארבעה צעירים יהודים, בכינוי "הקורבן התורן", משמע תקיפות אזרחים מהמגזר הערבי הם דבר חוזר ונשנה.

למרות ניסיונותיו של אופנהיימר להציג תמונה לפיה ישראל היא מדינה בה אזרחים ערביים נרצחים על ימין ועל שמאל, העובדות מראות אחרת.

מסקירה של מקרי רצח על רקע לאומני משנת 1994 ועד היום עולה התמונה הבאה: משנת 1994 ועד היום היו שמונה מקרי רצח שבהם יהודים רצחו ערבים על רקע לאומני. וביניהם ברוך גולדשטיין, עדן נתן זאדה, אשר וייזגן, וג'ק טייטל. באירועים אלו נהרגו 45 ערבים.

כשבאים לבדוק את מקרי הרצח שבהם ערבים רצחו יהודים על רקע לאומני, הרשימה אינה נגמרת. רק לפני כמה חודשים נדקרו למוות שתי נשים – התיירת קריסטין לוקן והאזרחית נטע בלאט בשני אירועים שונים, על רקע לאומני. בנוסף בפיגוע ירי סמוך לרכב בקרית ארבע נהרגו ארבעה אנשים. משנת 1994 ועד היום נהרגו למעלה מ-1000 אזרחים בפיגועי דקירה, התאבדות, דריסה, ירי ועוד. 

למרות הפער הניכר וחסר הפרופורציה בהשוואת האירועים, אופנהיימר אינו מזהיר את אזרחיה היהודים של המדינה מרצח או מדקירה, אלא דווקא את ערביי ישראל. למרות שב-17 השנים האחרונות היו שמונה אירועים בהם נרצחו ערבים על רקע לאומני, לעומת מאות אירועים בהם נרצחו יהודים, אופנהיימר בוחר להציג את הטרור היהודי כדבר שבשגרה.

זה לא היה לינץ', סתם תגרה

אופנהיימר מגדיל לעשות ומשווה את רצח רוודי לרצח של ליאוניד אריק קארפ בשנה שעברה:

כשכמה צעירים חמומי מוח הקניטו את תושב תל אביב ליאוניד אריק קארפ בחוף תל ברוך תל אביב ובתגרה שהתפתחה בינם לבין הקורבן נפגע קארפ ממכות קשות ומת מפצעיו.

אריק קארפ הותקף על ידי חמישה צעירים ערבים מג'לג'וליה בחוף תל ברוך בתל אביב לאחר שביקש מהם להפסיק להטריד את בתו. התוקפים הכו את קראפ בחוזקה וגם לאחר שברח, תוך כדי השארת טפטופי דם לאורך הטיילת, החשודים המשיכו לרדוף אחריו ולהכותו, ולבסוף הטביעו אותו במעגן. הרצח תועד במצלמות האבטחה.

למרות נסיבות המקרה המזעזעות, לרוצחים של אריק קארפ קורא אופנהיימר בכינוי המכובס "חמומי מוח", ואת הלינץ' שביצעו בו הוא בוחר לכנות "תגרה".

יתרה מזאת, אופנהיימר מחליט לקחת על עצמו את תפקיד השופט וקובע מי משני האירועים חמור יותר:

מקרה רציחתו של חוסאם רוודי חמור אף יותר וזאת בשל העובדה כי מאחורי ההתנפלות על הצעיר הערבי עמד מניע אידיאולוגי ושטני של שנאת ערבים על רקע גזעני – תופעה שכבר הביאה לא אחת לנפגעים בנפש.

האם שנאת יהודים אידיאולוגית ושטנית שהביאה לרציחתו הסתמית של אריק קארפ ולמקרים אין סופיים של "נפגעים בנפש" פחותה בחומרתה משנאת הערבים שהביאה לרציחתו המיותרת של חוסאם רוודי? נראה כי אם זו באמת טענתו של אופנהיימר, בכך הוא סיכם בתמצית מדויקת מהי האג'נדה שעומדת מאחורי דבריו המלומדים.

רצח או הריגה?

הטענה המרכזית העולה מהטור של אופנהיימר היא שיש להאשים את הצעיר שרצח את חוסאם רווידי ברצח ולא בהריגה כמו שהמליצה המשטרה:

אם תאמץ הפרקליטות את עמדת המשטרה המסר שייצא ממשרד פרקליט המדינה משה לדור הוא מסר קשה ובוטה על פיו האישום רצח שייך להרג יהודים בלבד ואילו יהודי הרוצח ערבי בנסיבות זהות יואשם בגין הריגה בלבד.

במשטרה הסבירו את ההחלטה מבחינה חוקית. המניע לתקיפה אכן היה לאומני אך החשוד המרכזי שהצטרף לקטטה לאחר שהחלה, לא בהכרח היה מודע לזהות הקורבן. במשטרה הניחו כי החשוד לא תכנן את הרצח ולכן קבעו כי מדובר בהריגה ולא ברצח. 

על פי החוק הישראלי, ההבדל בין רצח להריגה הוא שרצח נעשה מתוך כוונה תחילה, לעומת הריגה שהיא עברה תוצאתית, כלומר ללא כוונה ראשונית ותכנון. המלצת המשטרה במקרה הנ"ל, כמו כל המלצה אחרת שלה בנסיבות דומות, נעשתה על פי החוק היבש.

לפחות פעמיים סיפר ניר חסון מ"הארץ" במסגרת דיווחים על הרצח כי אופניהיימר פנה לפרקליט המדינה משה לדור בדרישה כי הפרקליטות תאשים את הקטינים ברצח ולא בהריגה. בזכות מה זוכה תלונתו של אופנהיימר להיכלל במסגרת דיווח חדשותי?