"נשק שלטוני אכזרי"

לאחרונה, במסגרת סדרת כתבות תחת הכותרת 'מסע לארץ הסיפוח', פרסם העיתונאי אמיר בן דוד ב'זמן ישראל' כתבה על מה שנראה כעוול ישראלי משווע – הצמאה מכוונת של ישראל את תושבי דרום הר חברון הערבים, במטרה לאלץ אותם להסתלק מהאזור.

באמצעות שימוש תכוף במילים יבש, לוהט, קופח, צחיח וכו', (השורש צ.ח.ח לבדו מופיע בכתבה 8 פעמים) ובאמצעות חיבור לציטוט קצרצר ותלוש מפי ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול מלפני למעלה מיובל שנים, בונה בן דוד סיפור מושלם על רשעותו של הממסד הישראלי המשתמש במים כ"אמצעי שליטה אכזרי" וכ"נשק שלטוני", מול חולשתו מכמירת הלב של הפלאח הפלסטיני התם והצמא למים.

בן דוד, הקובע שהפלסטינים באזור סובלים מ"מצוקת מים איומה", אותה "ישראל כופה" עליהם, מתאר את דחפורי חברת המים הלאומית 'מקורות' מניחים באזור קו מים, וכותב:

התמונה הזו, כפריים עניים שמתפרנסים בדוחק ומאחורי גבם חרגולי מתכת ענקיים המניחים תשתית מים  שמיועדת לאחרים – היא אילוסטרציה מושלמת לסיפור הזה.

ומוסיף עוד קביעה:

העובדות ברורות וצחיחות: בגדה המערבית יש מים ליהודים בהתנחלויות, והרבה פחות מים לפלסטינים.

טכניקת האינדוקציה הקלאסית של בן דוד, לתאר את חריצי פניו של הפלאח הזקן העורם את תבואתו הדלה משדהו (הצחיח, אלא מה), כמייצגים נאמנים של כל עניין המים שבין ישראל לפלסטינים, מכוונת אל הבטן ואכן פוגעת בה. זהו כוחה של האינדוקציה, אבל הוא בא על חשבון אמינותה של התמונה הכללית שלכאורה עולה ממנה.

זאת כיוון שכשמדובר בהשמצת ישראל ובפרסום עלילות חמורות עליה, אנחנו לא בענייני בטן ותחושות העולות ממראה פניו של איכר קשיש אחד, אלא בענייני ראש ועובדות העולות מנתונים מוסמכים המתארים את התמונה הכוללת ביתר אמינות ודיוק.

העובדות מרוכזות במחקר מקיף שפרסם מרכז בס"א באונ' בר אילן בנושא המאבק הישראלי פלסטיני על המים. את המחקר כתב איש המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, החוקר פרופ' חיים גבירצמן, הידרולוג בכיר המכהן כחבר מועצת רשות המים בישראל ויועץ ותיק של ועדת המים המשותפת לישראל ולרשות הפלסטינית.

ואלו העובדות:  

• ישראל מילאה את כל התחייבויותיה כלפי הפלסטינים בתחום המים במסגרת הסכם הביניים, ואף השלימה את ביצוע כל דרישות הפלסטינים, שיועדו להסדר הקבע שכלל עוד לא נחתם
• כתוצאה מכך, כמעט אין היום הבדל בצריכת המים לנפש של מים שפירים בין המגזר הישראלי לבין המגזר הפלסטיני
• הפער הגדול שהיה קיים בצריכת המים לנפש בשנת 1967, תחת השלטון של ממלכת ירדן, הצטמצם במשך ארבעים שנות הממשל הישראלי, ונעשה זניח.
• כיום עומד פער צריכת המים לנפש לשנה על 140 מ"ק מים לנפש בשנה ברשות הפלסטינית, לעומת 150 מ"ק בישראל.
• בשנת 1967, כשישראל קיבלה אחריות על השטח, היו מחוברים לרשת המים ארבעה מתוך 708 הערים והכפרים הפלסטינים ביו"ש. כאשר נחתם הסכם הביניים בשנת 1995, היו מחוברים 309 ערים וכפרים לרשת המים. בשנת 2000 פורסם שרק כ- 19% מהפלסטינים עדיין לא חוברו למים. לפי פרסומי הקבוצה ההידרוגיאולוגית הפלסטינאית, בשנת 2004 כבר היו מחוברים לרשת המים 643 ערים וכפרים, בהם מתגוררים למעלה מ 97% מהאוכלוסייה הפלסטינית
• ישראל פעלה לחיבור כל הערים והכפרים הפלסטינים למים זורמים
• הפלסטינים הפרו את כל ההסכמים, בכך שלמרות מימון מצד המדינות התורמות, סירבו לבנות מתקנים לטיפול בשפכים ואפשרו לשפכים לזהם את הסביבה ואת מי התהום
• בנוסף, הפלסטינים קדחו קידוחים בלתי מורשים והתחברו באופן פיראטי לצנרת של חברת מקורות, כמובן בניגוד להסכמים
• עקרונות הפיתוח הבר-קיימא מחייבים את הפלסטינים לתקן דליפות בצנרת העירונית, להשתמש בשיטות השקיה חסכניות ולטפל בשפכים. הם לא נקטו בצעדים הנ"ל ולא פועלים בהתאם לעקרונות הבין-לאומיים המקובלים

גם אם יש מצוקת מים מקומית כזו או אחרת לישוב פלסטיני כלשהו, לרבות בדרום הר חברון, אין זה נכון להאשים בכך את ישראל. מהנתונים עולה כי מאז שנת 2000 אישר המנהל האזרחי 73 מתוך 76 בקשות להיתרים בשטח C. מתכתובות בין קציני המנהל האזרחי ובכירי רשות המים הפלסטינית, עולה כי פרויקטים אשר אושרו בשנת 2001 עדיין לא הוצאו אל הפועל נכון לשנת 2009. 44 פרויקטים אחרים אשר אושרו על ידי ועדת המים המשותפת לישראל ולרש"פ באזורי A ו-B, כולל מספר מתקני טיהור שפכים, קווי מים ראשיים, רשתות חלוקת מים למספר כפרים ועיירות, ומאגרי מים, גם הם לא בוצעו.

האשמת בן דוד את חברת 'מקורות' בגזילת מים מהפלסטינים, גם היא נסתרת באופן מוחלט נוכח הנתונים:

"מקורות" קודחת אך ורק בהתאם להסכמות הפלסטינים בוועדת המים המשותפת, ומספקת מקידוחים אלה מים אך ורק לפלסטינים ולתושבי ההתנחלויות. מקורות איננה מעבירה מים אלה לשטח ישראל.
למעשה, מתוך כ-8.114 מיליון מ"ק שסיפקה ישראל בשנת 2015 לשטחים, 64 סופקו לפלסטינים ו-8.50 לישראלים. 7.73 מלמ"ש הועברו מהמערכת הארצית הישראלית שבתוך הקו הירוק.

המשמעות היא שישראל מעבירה לשטחים הרבה יותר מים ממה שהישראלים שם צורכים. כאמור הפלסטינים שואבים באופן עצמאי עוד 140 מלמ"ש. במלים אחרות, בניגוד מוחלט לטענת בן דוד, ישראל מעבירה כמות משמעותית של מים מתוך מקורותיה בתחומי הקו הירוק גם כדי לספק לפלסטינים מים.

הזדהותו של בן דוד עם הפלסטינים, שכפי שאנו רואים שעונה על רשת עובדות לא נכונות, כה מוחלטת, עד שהיא חוצה גם קווים של ציות לחוק: פרשה פלילית חמורה ביותר של הונאת מים באמצעות התחברות פיראטית של עבריינים פלסטינים לצנרת 'מקורות' באזור, וגניבת מיליוני מטרים מעוקבים של מים כדי למכור אותם, פרשה שגרמה למצוקת מים קשה דווקא לישובים הישראלים באזור, הוא בעצם מצדיק בדיעבד, כתוצאה בלתי נמנעת של "מצוקת המים החמורה" ממנה סובלים הפלסטינים באזור.

תגובת אמיר בן דוד: אני עומד מאחורי כל מה שנכתב בכתבה ובכל סדרת הכתבות ״מסע לארץ הסיפוח״ שאני מפרסם ב״זמן ישראל״.

הכתבה מבוססת על מקורות כתובים רבים, ישראלים וזרים, וכן על ראיונות שערכתי בשטח, עם ישראלים ועם פלסטינים. אני שמח שהנושא משך את תשומת לבך. אקרא בסקרנות ובעניין את הביקורת שלך