עוד דו"ח ועוד דיווח מוטה

לפני מספר ימים פורסם דיווח נרחב בשני העמודים הראשונים של עיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "משטרה ליהודים בלבד" (5.9.2010). הכתבה כולה התבססה על דו"ח של האגודה לזכויות האזרח בשם "מרחב לא מוגן – כשל הרשויות בהגנה על זכויות אדם באזורי ההתנחלויות שבירושלים המזרחית". תוכן הדו"ח ותוכן הכתבה נוגעים לתלונותיהם של תושבים פלסטינים מחלקים ממזרח ירושלים, על כך שהתושבים היהודים מתעמרים בהם ושהמשטרה מפקירה אותם.

הבעיה בפרסום הדו"ח היא כפולה אך היא נובעת מאותו מקור. כתבת "ידיעות", עינת פישביין, פחות או יותר גזרה והעתיקה חלקים מהדו"ח מבלי לעשות עבודה עיתונאית כלשהי. כך למשל, בעוד מתוארים מקרים בהם פלסטינים טוענים שהם נפגעו על ידי הרשויות או על ידי תושבים יהודים, אין ולו מילה אחת של תגובה או טענת נגד מצד התושבים לגבי המקרים המדוברים. גם כאשר מובאת תגובת המשטרה, זהו ציטוט מתוך הדו"ח וגם אותו מצטטת פישביין באופן חלקי ומסולף, ועל כך נרחיב בהמשך.

הבעיה השניה, שהיא למעשה זהה לראשונה, היא שהדו"ח – הגם שהוא עטוף בשפה יפה והערות שוליים המובילות למתן עדויות של תושבים פלסטינים בפני עורכי דין של האגודה – נעשה באופן לא מקצועי ולא אובייקטיבי. בהחלט ניתן לפרסם את הדו"ח בעיתון, אבל יחד עם זאת להעניק לו את הקונטקסט והפרספקטיבה הראויים. זהו לא מסמך שנכתב על ידי שופט בעקבות ועידת חקירה ושיש לקבל אותו כאורים ותומים, אלא מסמך שנכתב על ידי גוף מוטה באופן ברור אשר מכיל מידע חלקי וחד צדדי. לפרסם אותו על גבי שני עמודים ולתת לתוכנו מעמד של עובדות מוחלטות כפי שעשה "ידיעות", הוא מעשה לא רציני ולא עיתונאי אשר רק מטעה את הקוראים.

עדויות סלקטיביות

הבעיה העיקרית של הדו"ח נובעת מהעובדה כי מצוטטים בו עדויות של תושבים פלסטינים בלבד ובכך מצטיירת תמונה חלקית וסובייקטיבית של המציאות. המילים "לדעת התושבים", "מדיווחי התושבים" ו"לטענת התושבים" חוזרות על עצמן לכל אורך הדו"ח. כמו כן, עדויות בדו"ח הנוגעות לתקריות מסוימות מתחילות מאמצע התקרית מבלי שמוזכר כיצד ומדוע התקרית החלה. או למשל, חלק מהעדים מתלוננים כי כאשר ניגשו להגיש תלונה במשטרה נגד תושב יהודי, גילו שכבר הוגשה תלונה נגדם. נקודת ההנחה המוטמעת בדו"ח היא כי האמת מצויה בקרב המתלונן הפלסטיני מבלי להתייחס בכלל לתלונה הנגדית (והראשונה כרונולוגית) של התושב היהודי. למעשה כותבי הדו"ח מתנהגים כשופטים בבית משפט אשר החליטו לקבל גרסה א' ולא ב', וזאת בהסתמך על עדות חלקית וחד צדדית. האם באגודה לזכויות האזרח יתייחסו ברצינות לדו"ח בן עשרות עמודים הכולל עדויות תושבים יהודים בלבד?

כיצד מסבירים זאת כותבי הדו"ח?

בחירתנו להתמקד דווקא בתלונותיהם נבעה משתי סיבות עיקריות: האחת, היקף התופעה והשפעתה על חיי היום-יום של התושבים, והשנייה, רצוננו לאפשר לציבור זה, שקולו אינו נשמע כלל בדיון הציבורי בישראל, להשמיע את תלונתו.

זה נחמד להוציא לאור קובץ בו מושמע קולו של ציבור מסוים, אבל להציג את "קולו" כעוגן מוסמך ומהימן של דו"ח המתיימר להיות רציני, מבלי להתייחס ל"קולו" של האחר, הוא מעשה שאי אפשר להתייחס אליו ברצינות. מבלי להתאמץ יותר מדי, "פרספקטיבה" איתרה חלק מהתושבים היהודים אשר היו נוכחים או המכירים היטב את האירועים המוזכרים בדו"ח וביקשה מהם את גרסתם, דבר שבאגודה לזכויות האזרח לא העלו בדעתם לעשות. על כך בהמשך.

"התחולל עימות" – מי חולל אותו?

הטון של הדו"ח הוא מאד אפולוגטי כלפי התנהגות התושבים הפלסטינים. למשל בסעיף הנוגע למעצרם של קטינים פלסטינים זורקי אבנים, נכתב (עמ' 12):

[…] אין [בהתנהלות המשטרה] משום התמודדות עם המציאות המורכבת המביאה ילדים לכדי זריקת אבנים. […] בחברה המבקשת לשמור על זכויות ילדים, מהווה דרך פעולה זו מעילה של המשטרה בתפקידה.

ראשית, המשטרה היא לא עובדת סוציאלית. תפקידה על פי חוק הוא מניעת עבירות וגילוין, תפיסת עבריינים ותביעתם לדין, שמירתם הבטוחה של אסירים, וקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. לעצור זורקי אבנים נכלל בחלק מהקטגוריות הנ"ל. שנית, ישנם גורמים רבים המביאים את הקטינים הפלסטינים לזרוק אבנים, כולל עידוד והסתה של מבוגרים פלסטינים. לפתור את התנהגותם על ידי האשמת "המציאות המורכבת" המעורפלת היא מעילה של האגודה לזכויות האזרח בתפקידה.

דוגמא נוספת: כך מתואר בדו"ח אירוע שהתרחש בסילוואן (עמ' 16):

כך, למשל, ביום שבת, 29.5.2010, התחולל עימות בין התושבים למאבטחים, שבמהלכו ריססו המאבטחים מגג "בית הדבש" שבסילוואן תרסיס לכיבוי אש לעבר התושבים.

מצד אחד "התחולל עימות". כיצד התחיל, מי התחיל – מה זה חשוב? חשוב יותר שמאבטחים ריססו תרסיס לכיבוי אש שפגע בחלק מהתושבים. אולם אם מסתבר שהתושבים הפלסטינים הם שיזמו מהומות שכללו זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, האם זה משנה את התמונה? מן הסתם כן, אבל אז זה יהפוך את הדו"ח לאובייקטיבי, חלילה, ויספק קונטקסט לפעולתם (האלימה?) של המאבטחים.

דוגמא נוספת: בסעיף המתאר "השתלטות על אדמות ועל מגרשים שכונתיים" נכתב:

כזה הוא המקרה של חלקה 44 בסילוואן, המתפרסת על כ 850- מטר רבוע. במשך שנים שימשה החלקה את בני משפחת קראעין, הגרים בסמיכות אליה, לעיבוד עצי זית ועצי פרי, והיוותה את מגרש המשחקים של ילדי השכונה. בסביבות שנת 2000 העביר מינהל מקרקעי ישראל, בעל הקרקע, את ההחזקה בשטח לרשות הטבע והגנים.

במילים אחרות: בעל הקרקע הוא מינהל מקרקעי ישראל. לפני שנים פלשו לשם משפחת קראעין והחלקה "שימשה" אותם לצרכים שונים. בשנת 2000, מימש המינהל את זכותו החוקית על הקרקע, והעביר אותה לרשות הטבע והגנים. היכן הפגיעה בזכויות האזרח?

בכלל, אחמד קראעין מ"משפחת קראעין" מככב בדו"ח ונותן עדויות רבות. מיהו אחמד קראעין? קראעין הוא אחד הפעילים המרכזיים בשכונות סילוואן, הפועל ללא הרף נגד התושבים היהודים ונגד עמותת "אלע"ד". קראעין מגדיר עצמו "חבר ועדת תושבי ואדי חילווה" ועפ"י קליפ "יוטיוב" בכיכובו הוא "נפגש עם עשרות קבוצות של ישראלים, יהודים ותיירים מכל העולם ומספר להם על החיים בצל ההתנחלויות והמתנחלים". התבססות על "עדויותיו" בדו"ח כעובדות, כמוהו כהתבססות על "עדויות" של ברוך מרזל בלבד בדו"ח על אלימות פלסטינים בחברון. מישהו היה מתייחס ברצינות לדו"ח כזה?

בעמוד 15 בדו"ח מתואר אירוע שהתרחש סמוך לבית הדבש בסילואן ביוני האחרון. עפ"י הדו"ח הרקע לאירוע הוא "כוונת המתנחלים בסילוואן להשתלט על בית "אבו נאב" שבשכונה", ובמהלכו ירו מאבטחים בירי חי ופצעו כך נער פלסטיני בעינו. כבר עם פרסום האירוע, בו נפצעו פלסטינים רבים ומספר שוטרים, אתר "פרספקטיבה" הראה כי לא היתה כל כוונת השתלטות כזו או אחרת על בית כלשהו בסילוואן ושכל הסיפור הזה הוא שמועה שהופצה בעיתונות על ידי ארגון אנרכיסטי אשר ניזון אף הוא משמועות. אך חמור מכך, לא דווח על אף פצוע מירי חי באירוע. אותו נער שנפצע בעינו נפצע על ידי כדור גומי, וזאת על פי פרסום מרכז המידע הפלסטיני של סילוואן אשר פרסם את תמונתו ושמו של הנער.

מילה כנגד מילה – מי קובע מי צודק?

חלקים רבים מהדו"ח מתבססים על דבריה של ראיסה מוסא אלקרקי המתגוררת בסמוך לשער הפרחים וחולקת את הבניין בו היא גרה עם דיירים יהודים. שער הכניסה והמסדרון הראשי של הבניין משותף, ולאחריו יש כניסות נפרדות לדירות השונות. אלקרקי "מעידה" בפני האגודה לזכויות האזרח כי מאז שנכנסו היהודים לבית השכן חייה "הפכו לגיהינום". היא מתארת התנכלויות, רעש, צעקות ואלימות של השכנים החדשים.

מה לגבי עדותם של הדיירים היהודים? "פרספקטיבה" שוחחה עימם על טענותיה של אלקרקי (השמות המלאים שמורים במשרדי "פרספקטיבה"). הם מתארים מציאות אחרת לגמרי בה אלקרקי היא זו שתוקפת אותם שוב ושוב באמצעות צעקות, יריקות, זריקת נעליים, וזריקת כוסות קפה עליהם. מה שהיא מתארת כ"שמיעת הקוראן בבית שלי", מתואר על ידי השכנים היהודים כתפילת מואזין המושמעת בקול רם במיוחד מתוך רדיו בביתה של אלקרקי במשך שעות ארוכות (בהערת שוליים בעמוד 19 בדו"ח, מוזכרים התקנות למניעת רעש, התשנ"ג-1992, אשר אוסרים על הקמת רעש בשעות מסוימות. התקנות הללו חלות גם על אלקרקי).

אלקרקי טוענת כי מתוך חשש שיצלמו אותה עם מצלמות אבטחה היא תלתה וילונות בכניסה לחדרים שבדירותיה. עוד היא טוענת כי הדיירים היהודים "נועצים מבטים פנימה" בכל פעם שהם עוברים במסדרון. על פי הדיירים, אלקרקי משאירה את דלתות הכניסה לדירותיה פתוחות (שתי דלתות נפרדות היוצאות מהמסדרון המשותף) וסוגרת את הכניסה עם וילון בלבד. בכל פעם שהם עוברים במסדרון מישהו מסית את הוילון כדי לראות מי בא. בלילות היא סוגרת את הדלתות. מדוע היא לא סוגרת את הדלתות גם ביום?

אלקרקי מספרת כי "המתנחלים לא רוצים שאסגור את הדלת הראשית [של הכניסה למתחם], ארבע פעמים הם שברו את המנעולים של הדלת". מה שהיא לא מספרת, זה שאין ידית לדלת הברזל מבחוץ וניתן לפתוח אותה רק מבפנים. מהיום בו רכשו הדיירים החדשים את הדירה (רכישה חוקית לחלוטין), היא לא אפשרה להם להיכנס פנימה ולא הסכימה לתת להם מפתח, עד שהיו צריכים להעמיד אדם במשך כל היום שימנע את סגירת הדלת. אחד התושבים מספר כי לילה אחד, משלא הצליח להיכנס פנימה, התקשר למשטרה על מנת שיפרצו את הדלת לביתו החוקי ונאלץ לחכות מחוץ לבנין שעה ארוכה. באופן כללי טוענים התושבים היהודים שאלקרקי היא הגורם המתסיס העיקרי בבנין והיא מקפידה להשאיר את סכסוך השכנים על אש גבוהה.

אלקרקי טוענת שהיא הגישה מספר תלונות במשטרה אך זו לא עושה דבר בענין. ומה  לגבי טיפול המשטרה בתלונותיהם של היהודים? לפני מספר חודשים אחד התושבים הגיש שתי תלונות נפרדות – אחת על השחתת דלת הכניסה לדירתו והשניה על סתימה מכוונת של פתח הניקוז של הביוב של דירתו אשר מצוי בחצר המשותפת. בשני המקרים המשטרה בינתיים לא טיפלה.

דוגמא נוספת ל"עדות" סלקטיבית היא התיאור היבש הבא (עמ' 15):

במהלך עימות בין המאבטחים לתושבים שהתחולל ביום 2.6.2010 , פתחו המאבטחים באש חיה לכיוון התושבים. צעיר שנקלע למקום ספג פגיעה ישירה ברגלו.

שוב מדובר בעימות ש"התחולל" סתם כך ובמהלכו נורה "צעיר שנקלע למקום". בשיחה עם "פרספקטיבה", מספר תושב יהודי המצוי בפרטי המקרה כי בנקודה מסוימת וצרה במיוחד ברחוב עין-אלוזה – הרחוב הראשי של סילוואן המוביל לכיוון ג'בל מוכבר – ישנם ידויי אבנים הולכים ונשנים על רכבים ישראליים. במקרה המדובר, נתקע רכב בנקודה הבעייתית והחלו להתגודד סביבו תושבים פלסטינים אשר התקיפו אותו באבנים ולומים. לאחר שהגיעו מאבטחים למקום, הפלסטינים ניסו להצית את הרכב. המהומות התרחבו עד שהגיעה המשטרה אשר נאלצה להשתמש ברימוני גז והלם. הצעיר שנורה התקרב לרכב עם מוט ברזל וצעק "אללהו אכבר" ו"איטבח אל-יהוד". הוא גם היחיד שנפצע מאש חיה למרות שהמהומה היתה רבה.

זו לא הפעם הראשונה שישראלים יהודים מותקפים בנקודה זו. הדו"ח לא מצא לנכון לתאר את המתקפה על רכב ישראלי שהתרחשה בערב יום העצמאות, או את הרגימה באבנים של אוטובוס תיירים ישראלי במקום. כמו כן, מצילום וידאו ממקור פלסטיני, ניתן לראות כיצד מתפתחת במקום הפרת סדר הכוללת זריקת אבנים ובקבוקי תבערה על שוטרי מג"ב ואת תגובתם המינורית למדי של השוטרים.

הרובע היהודי = התנחלות

ובכל זאת, גם לאור העדויות הנ"ל של התושבים היהודים, ל"פרספקטיבה", כמו לאגודה לזכויות האזרח, אין יכולת לקבוע מי צודק ומי טועה. מן הסתם יש גרעין של אמת בכל הגרסאות, אך האגודה לזכויות האזרח בחרה באופן שרירותי לאמץ גרסה אחת תוך התעלמות מוחלטת מהגרסה הנגדית, מבלי לתת הסבר מנומק מדוע דווקא היא עדיפה. מה ימנע מהתושבים היהודים לפרסם מחר דו"ח חמור עם מסקנות הפוכות לחלוטין ולהפיץ אותו ברבים?

כאמור, עינת פישביין, אשר פרסמה את הכתבה, לא עבדה קשה במיוחד. היא בסך הכל העתיקה חלקים מהדו"ח, תיבלה אותם במעט דרמטיות ופרסמה את הכתבה. על דעותיה – או חוסר ידיעתה – ניתן ללמוד מן התיאור שלה של תושב הרובע היהודי כ"מתנחל מהרובע היהודי". כך נתנה פישביין לרובע היהודי מעמד של התנחלות, או שאולי לדעתה כל אדם עם כיפה על הראש הוא "מתנחל" (זה מזכיר את קביעת עיתון "הארץ" שהרובע היהודי הוא "שנוי במחלוקת ועומד על הפרק במשא ומתן עם הפלסטינים").

ברמה העיתונאית היא מטעה את הקוראים כשהיא כותבת:

במשטרה טוענים שהדו"ח נראה מגמתי, אולם לא מספקים תשובות על תלונות רבות שהצטברו […]

לו רצתה (או לו קראה עד הסוף), יכלה לצטט את התגובה המלאה של המשטרה אשר מופיעה בסוף הדו"ח. בין השאר, נכתב בתגובה:

ההתייחסות לאירועים אלה, והכנת תגובה רצינית לטענות, מחייבת איתור תיקי החקירה הקשורים לאירועים המתוארים ועיון בהם, איתור האירועים ביומני אירועים ואיתור דוחות פעולה הקשורים בהם, ולעיתים אף איתור השוטרים המעורבים באירועים וקבלת התייחסות לטענות.

אנו מניחים כי פנייתכם לקבל את תגובת המשטרה לטענות המועלות בדו"ח, טרם פרסומו, לא נעשתה מן השפה ולחוץ, בכדי לצאת ידי חובה. אנו מניחים כי מאחורי פנייתכם זאת מסתתר רצון כן ואמיתי לאפשר למשטרה לגבש התייחסות ראוייה לאירועים, ולהאשמות החריפות המוטחות בה בדו"ח זה. לאור האמור, נבקשכם לאפשר לנו פרק זמן נוסף על מנת לבדוק את האירועים המפורטים בדו"ח, ולבחון את טענותיכם באופן רציני ומעמיק.

הדו"ח פורסם לפני שהמשטרה סיימה את בירוריה, אך מבחינת פישביין, זה כבר שייך להיסטוריה.