עקיבא אלדר, הפוליגרף האנושי

עקיבא אלדר לקח על עצמו להיות המגן והפרקליט של מחמוד עבאס ושל הרשות הפלסטינית לאחר סוף השבוע הלא כל-כך דרמטי האחרון שעבר על עצרת האו"ם. כפי שכתבנו כאן לא פעם, זכותו המלאה של אלדר ושל כל עיתונאי או פובליציסט אחר להביע את דעתו על כל נושא שבעולם, ואכן, אלדר כותב שבוע אחר שבוע בעיתונו, ו'פרספקטיבה' לא מתייחסת לרוב טוריו ומאמריו.

אולם אתמול כתב אלדר טור בעל הכותרת הקיצונית והמחייבת למדי "נאום השקרים של נתניהו" ('הארץ', 26.9.11). האשמת ראש הממשלה באמירת שקרים היא כבר לא עניין של דעות אלא של עובדות. או שהוא שיקר או שהוא דיבר אמת. החלטנו, אם כן, לבדוק את הטענות של אלדר.

1. פסגת קמפ דייויד, שוב

בטורו, מגיב אלדר בסרקזם לדבריו של ראש הממשלה כי בנאומו באו"ם הוא מתכוון לומר רק את האמת. אלדר בחר כמה מה"אמיתות" הללו וניסה להסביר לקוראיו שלמעשה מדובר בשקרים. הדוגמא הראשונה שהוא הביא נוגעת לפסגת קמפ-דייויד משנת 2000. אלדר הוא חסיד גדול של האסכולה הגורסת כי הפסגה לא נכשלה בגלל סרבנות הפלסטינים, אלא מסיבה אמורפית אחרת כלשהי. כך הוא כותב על אזכור הפסגה בנאומו של נתניהו:

כתנא דמסייע לאמת שלו טען נתניהו, כי אהוד ברק הגיש לפלסטינים בשנת 2000 "הצעה גורפת, שענתה כמעט לכל דרישותיהם". מעניין מה דעתו של ברק על "האמת" הזאת, למשל בכל הנוגע לדרישותיהם של הפלסטינים לגבי הר הבית ופתרון בעיית הפליטים.

לא ברור על מה מדבר אלדר. הצעתו של ברק היתה חסרת תקדים בנכונות שלה לקבל את דרישות הפלסטינים. לגבי הר הבית הציע ברק כי ישראל תהיה הריבון על ההר ואילו הפלסטינים ישמשו כאפוטרופוסים. זאת לאחר שהעלה את האפשרות שהרובע המוסלמי והרובע הנוצרי יהיו תחת ריבונות פלסטינית מלאה. למותר לציין שהצעתו כללה את חלוקת ירושלים והעברת הריבונות על השכונות הערביות לידי הפלסטינים. לגבי הפליטים, הציע ברק לאפשר לחלקם לשוב לישראל במסגרת "איחוד משפחות". ברק היה גם רוה"מ הראשון שהסכים לחילופי שטחים ולנסיגה מחלקים מבקעת הירדן.

האם זו הצעה גורפת? דומה שכן. האם היא עונה על כל דרישות הפלסטינים? כנראה שלא. האם היא עונה על כמעט כל דרישותיהם, כפי שאמר נתניהו? בהחלט כן. אם כך, האם נתניהו שיקר? נדמה שלא.

2. אבו מאזן ואהוד אולמרט

שקר נוסף שאלדר מבקש לחשוף הוא דבריו של נתניהו על המו"מ בין אבו מאזן לאהוד אולמרט:

ראש הממשלה נעזר גם בקודמו, אהוד אולמרט, כדי לבסס את טענתו שאין עם מי לדבר. לדבריו, יו'ר הרשות מחמוד עבאס, "אפילו לא ענה" להצעה נדיבה עוד יותר שאולמרט הניח לפניו בשנת 2008. זהו אחד המקרים שבהם חצי אמת גרועה משקר.

נתניהו קרא בוודאי בשבוע שעבר את המאמר ב"ניו יורק טיימס", שבו אולמרט קבע שעבאס לא דחה מעולם את הצעתו וכי הפרמטרים שלה ממתינים על שולחן המשא ומתן.

במקרה הזה אין אפילו צורך להביא אסמכתאות כלשהן, מדובר בהבנת הנקרא. אהוד אולמרט אכן כתב בניו יורק טיימס כי עבאס מעולם לא דחה את הצעתו (וכי ראוי להעלות את הפרמטרים על השולחן ולא שהם ממתינים על השולחן כפי שתרגם בטעות אלדר), ואילו נתניהו אמר כי הוא "אפילו לא ענה". אין כאן סתירה ואין כאן חצי אמת. גם אם אלדר יבקש להתפלפל באופן תלמודי על ההבדל שבין שני המשפטים, ניתן להקל עליו באמצעות ציטוט מדבריו של אותו אהוד אולמרט בראיון שהעניק לעיתון אוסטרלי ב-2009:

[אולמרט:] "מסוף 2006 עד לסוף 2008 אני חושב שנפגשתי עם אבו מאזן יותר פעמים מאשר כל מנהיג ישראלי אחר שפגש מנהיג ערבי כלשהו. פגשתי אותו יותר מ-35 פעמים. זה היה משא ומתן רציני ונוקב…

"ב-16.9.2008 הגשתי לו [לעבאס] תכנית כוללת. היא היתה מבוססת על העקרונות הבאים.

"אחד, הפתרון הטריטוריאלי לסכסוך יתבסס על קווי 1967 עם שינויים קלים בשני הצדדים…

"מספר שתיים היה הנושא של ירושלים…

"שלישי היה הנושא של הפליטים הפלסטינים…

"ורביעית, היו ענייני הביטחון". אולמרט אומר שהוא הראה לעבאס מפה אשר גילמה את כל התכניות הללו. עבאס רצה לקחת את המפה. אולמרט הסכים, כל עוד שניהם חותמים על המפה. מנקודת מבטו של אולמרט, מדובר היה בהצעה סופית, לא בבסיס למו"מ עתידי. אך עבאס לא יכול היה להתחייב. במקום זאת, הוא אמר שיבוא עם מומחים למחרת.

[אולמרט:] "הוא הבטיח לי שלמחרת היועץ שלו יבוא. אך למחרת סאעב עריקאת התקשר ליועץ שלי ואמרשהם שכחו שהם נוסעים היום לעמאן, בוא נקבע לשבוע הבא. לעולם לא ראיתי אותו שוב".

אם כן, האם תיאורו של נתניהו – "הוא אפילו לא ענה" – מהווה שקר, חצי אמת, או בעצם אמת לאמיתה?

3. מכיר במדינה יהודית?

בטורו חוזר אלדר על טענה מוזרה שהשמיע גם יום לפני כן, לפיה הבקשה הפלסטינית לאו"ם מגלמת בתוכה הכרה במדינת ישראל כמדינה היהודית. כך הוא מנסה להסביר זאת לקוראיו:

ובלי לספר את האמת על סירובם של הפלסטינים להכיר במדינה יהודית "בכל גבול", אי אפשר. הדברים האלה נאמרו שעה קלה לאחר שעבאס הגיש למזכ"ל האו"ם את הבקשה הרשמית להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67', שתחיה בשלום עם מדינת ישראל. נראה שנתניהו לא הספיק לעיין במכתב ולא ידע שמקור הסמכות שהפלסטינים מבססים עליו את הבקשה היא החלטה 181, שהכירה במדינה יהודית לצדה של מדינה ערבית, והצהרת העצמאות שלהם משנת 1988, שהכירה בהחלטה 242 וגם התייחסה לישראל כאל מדינה יהודית.

ממש כמו עורך דין טוב, אלדר משקיע הרבה אנרגיה בהתפלפלות והסברים על מנת להצדיק את כוונותיו האמיתיות של הקליינט שלו. הרבה יותר פשוט לשמוע מה עבאס ובכירים נוספים ברשות הפלסטינית אומרים בקולם שלהם:

באוגוסט 2011 אמר עבאס בתגובה לדרישת הקוורטט:

אל תצוו עלינו להכיר במדינה יהודית, אנו לא נקבל זאת.

בספטמבר 2010 אמר נביל שעת', חבר הצוות הפלסטיני למו"מ:

הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מאיימת באופן ישיר על הפלסטינים המוסלמים והנוצרים המתגוררים בישראל, ותמנע מהפליטים שעזבו את בתיהם לפני עשורים רבים את זכות השיבה.

באפריל 2009 אמר עבאס בנאום ברמאללה:

אני לא מכיר בדבר הזה, יכולים לקרוא לזה איך שרוצים, אבל אני לא מקבל את ההגדרה מדינה יהודית, ואומר זאת פומבית.

בדצמבר 2007 אמר עבאס:

באופן היסטורי ישנן שתי מדינות – ישראל ופלסטין. בישראל יש יהודים ואחרים, ובזה אנו מוכנים להכיר, אך לא בשום דבר אחר.

אז מה בדיוק לא אמיתי ב"אמת על סירובם של הפלסטינים להכיר במדינה יהודית", כדבריו הסרקסטיים של אלדר?  הפלסטינים עצמם, ומחמוד עבאס בראשם, מדגישים פעם אחר פעם את אי הכרתם בישראל כמדינה יהודית, אז מדוע עקיבא אלדר יוצא מגדרו על מנת להסביר ששחור הוא לבן? אם זו האמת שלו, אזי מהו שקר?

יש משהו אירוני בניסיונו של אלדר להוכיח כי דברי נתניהו הם שקריים באמצעות אי-דיוקים משלו. גם אם יש לעיתונאי דעות מאד מוצקות, הוא לא אמור לתת להן לטשטש את המציאות. הוא בודאי לא אמור להטעות את קוראיו ולסלף עובדות שאינן משרתות את האג'נדה שלו. לא חסרות דרכים שחופש הביטוי והעיתונות בישראל מאפשרים על מנת לתקוף או לבקר את ראש הממשלה. להאשים אותו באמירת שקרים כשהעובדות מלמדות את ההיפך, אינה אחת מהן.