"רק הראש בעננים מטפס שם במרומים. אשליות"

במאמרו האחרון ב'הארץ', (הונאת ה"אין פרטנר" הפלסטיני, 15.10), קבע דימיטרי שומסקי רף יפה וגבוה בתחומי האשליה העצמית, כיפוף האמת וההתכחשות למציאות, רף אותו כנראה יהיה קשה לשבור (אם כי מי יודע).

שומסקי כועס על עורך 'הארץ' אלוף בן, כיוון שקיבל את "הנראטיב הכוזב" כשציין ש"הפלסטינים דחו בעבר" את הצעת השלום של אולמרט למחמוד עבאס ("תהליך אנאפוליס בשנים 2007-2008"). לפי שומסקי קביעה זו של בן "רחוקה מלהיות מדויקת", כיוון ש"הפלסטינים לא דחו את הצעת אולמרט. אדרבה, היא היתה אטרקטיבית בעיניהם… ועל כן… עבאס לא אמר לא".

למה לשיטת שומסקי לא הושג הסכם?

בשל נסיבות חיצוניות, ובראשן התגברות החשדות בעבירות שחיתות נגד אולמרט, מה שהעצים את ההססנות בצד הפלסטיני בשל החשש שהוא לא יוכל להמשיך להוביל את התהליך כיאות.

האומנם רק "מקריות היסטורית" כלשון שומסקי היא שמנעה את השלום המיוחל?

בואו נצא לרגע מתוך בועת המציאות המדומה של שומסקי ונתערה במציאות הלא מדומה, כלומר בעדויותיהם המפורשות של הפלסטינים עצמם לגבי מה שקרה באנאפוליס:

אבן נגף ראשונה: הכרה בישראל כמדינה יהודית.

אולמרט, כזכור, הצהיר ערב יציאתו לאנאפוליס כי "הכרה מצד הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית היא נקודת המוצא למשא ומתן". ארבעה חודשים אחרי הועידה נתן הנשיא הפלסטיני עבאס את תשובתו, בראיון לעיתון ירדני: "ביקשו מאיתנו בזמנו שגילוי הדעת שחתם את הועידה יכלול את המדינה היהודית אולם אנו התנגדנו לכך נחרצות…" אגב, עוד שנים אחר כך שב עבאס ואשרר את סירובו העקרוני להיענות לתנאי הסף של אנאפוליס – הכרה בישראל כמדינה יהודית.

אבן נגף שניה: זכות השיבה.

אולמרט הציע לעבאס שישראל תקלוט כ 5000 פליטים פלסטינים. תגובתו למזכירת המדינה דאז, קונדוליסה רייס, כפי שתיארה אותה בספרה: "אני לא יכול לומר לארבעה מיליון פלסטינים שרק 5,000 מהם רשאים לחזור"

אבן נגף שלישית: גבולות.

אולמרט הציע לעבאס תוכנית גבולות הכוללת חילופי שטחים, בתמורה לסיפוח גושי הישובים (6.3% משטח יו"ש). תגובת סאאב עריקאת על הצעת אולמרט בראיון טלוויזיה כעבור שנה וחצי מהועידה: "אבו-מאזן לא היה מוכן לוותר על אינץ' אחד"

אבן נגף רביעית: ירושלים

אולמרט הציע לעבאס את שכונות ירושלים המזרחית כבירה הפלסטינית, ואת "בנאום" האגן הקדוש והעיר העתיקה.

עבאס, כצפוי, דחה גם את זה על הסף. בתגובתו אמנם ניאות להבטיח גישה חופשית לאגן הקדוש לבני כל הדתות, אבל אך ורק תחת ריבונות פלסטינית: "נושא ירושלים הוא עיקרי ומהותי. אנחנו רוצים שהיא תהיה בירתנו, שיהיו גשרים בינלאומיים פתוחים ושהיא תהיה פתוחה לכל הדתות – כולם יוכלו להגיע למקומות הקדושים ללא הפרעה".

יוצא אפוא שבכל ארבעת מרכיבי הסכסוך העיקריים, (הכרה, שיבה, גבולות וירושלים) לא הוכיחה הועידה באנאפוליס "מקריות היסטורית" שרק בעטיה נמנע הסכם, אלא דווקא פערים מהותיים ובלתי ניתנים לגישור. האם את כל זה שומסקי לא יודע, או שזה פשוט לא מעניין אותו?

התשובה שלי היא שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא כלל לא התבקש על ידי הפלסטינים לדברר אותם, אלא קובע את כל זה על דעת עצמו ולאוזני עצמו. נקודת המוצא שלו כלפי הסכסוך מתנשאת וחסרת כבוד כלפי הערבים, ולכן  בינו לבין עצמו הוא מחליט שכשתבוא הצעת פשרה מספיק נדיבה, יקבלו אותה הערבים והשלום בוא יבוא.

את האפשרות שהערבים מתכוונים ברצינות כשהם אומרים שלעולם לא יוותרו על שאיפתם לסלק מכאן את הריבונות היהודית עד שרידה האחרון, הוא בכלל לא מעלה בדעתו. היא לא מתיישבת עם ההיגיון הליברלי מערבי שלו,

שהוא, כידוע, היחיד שקובע.