רשת BBC מסלפת עובדות לגבי ירושלים

"מציאת דרך לשלום [בירושלים] אינה בדיוק טיול בפארק," אומר ג'רמי ויין כדי להציג את כתבת "פנורמה" ברשת

הקריינית ג'יין קורבין לוקחת את הצופים ל"סיור רגלי" המציג "את מה שמתרחש בשטח" במזרח ירושלים, ומתרוצצת בין "תחנה" אחת לשניה כדי לדווח על מעשיה הפסולים לכאורה של ישראל. היא משמיטה עובדות והקשרים חיוניים המסבירים את עמדת ישראל, ומספקת נקודת מבט חד צדדית המציגה את ישראל כנבל, ואת הפלסטינים כקורבן החף מפשע.

רובין שפרד, ראש קשרי חוץ במאגר מוחות (Think Tank) בריטי וראש לשכה לשעבר בלונדון טיימס, ציין נכונה:

הטקטיקות החלקלקות, הצנזורה הבוטה של הקשרים הסטוריים חיוניים, והמצוד חסר הבושה אחר אג'נדה פוליטית היוו כולם שיעור חשוב בטכניקות של תעמולה בת-זמננו.

קורבין מטעה את הצופים במהלך התחנות השונות בסיור הרגלי בנושאים כגון הריסת בתי ערבים ו"טיהור אתני", ארכיאולוגיה ישראלית, תולדות ירושלים, מגורי יהודים בשכונות במזרח העיר, ואלימות ישראלית-פלסטינית.

הריסת בתים

משוא הפנים של קורבין ניכר מהרגע הראשון, כשהיא מציגה את "שדה הקרב" כפי שהיא מכנה אותו. אלו האוחזים "בכלי הנשק" הם "השלטונות הישראלים" בעוד שהקורבנות הינם הפלסטינים שבתיהם נהרסים.

ניתן לראות דחפורים הורסים מבנה, בעוד אשה ערביה בוכה, וקורבין מעדכנת את הצופים בקול חנוק ש"ההריסות מתגברות בימים האחרונים". היא מספרת שהצליחה להשיג "רשימה שמראה שיש עוד 40 [צווי הריסה] לפני סוף השנה" וטוענת ברצינות גמורה שהסיבה לכך היא שלעיריית ירושלים "יש תקציב הריסות שהיא צריכה לסיים". כמובן שהיא אינה מזכירה את הסיבה לקיומם של צווי ההריסה, ומשאירה את הצופים עם הרושם המוטעה שזוהי מדיניות ישראלית רשמית – הכוללת תקציב חובה – להפוך ערבים לחסרי בית.

למעשה, הרשויות בירושלים הורסות רק מבנים בלתי חוקיים – עובדה שקורבין אינה טורחת לספר לצופיה עד אמצע הכתבה, כשהיא בוחנת שוב את נושא הריסת הבתים.

למותר לציין שאין מכסה שרירותית של בתים להריסה או "תקציב" שיש "לסיים". סטפן מילר, אחד מדוברי ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, אישר זאת כשאמר:

[מספר] ההריסות שמבצע השלטון המקומי בירושלים כל שנה נקבע אך ורק על פי מספר המבנים הבלתי חוקיים שהוקמו ע"י אותם תושבים שזלזלו בחוק. מספר הריסות המבנים שנערכות במזרח ירושלים ע"י הרשויות המקומיות פחתה למעשה ב-2009: מ-86 הריסות ב-2008 ל-65 ב-2009, פיחות של 25 אחוז. בנוסף על כך, אין כל קשר בין התקציב השנתי של עיריית ירושלים ומספר הריסות הבתים המתבצעות.

מילר גם מאתגר את טענת קורבין כי 40 מבנים נוספים נהרסו עד סוף 2009:

כדאי לשאול את גברת קורבין מה קרה לרשימת 40 ההריסות המתוכננות שלה מאז צילומי התכנית בסוף 2009. עוד דוגמה לעיוותיה חסרי הטעם.

קורבין מציגה את ההריסות כמבצעים חשאיים של השלטונות הישראליים, המגרשים ערבים מבתיהם ללא כל אזהרה. למעשה, הריסות כאלו נשלטות ע"י מערכת נוקשה של הנחיות ונהלים. ע"פ חוק התכנון והבניה, ניתן להוציא צו הריסה למבנה רק לאחר שמהנדס העיר או אדריכל חתם על תצהיר בו צויין כי:

א.      המבנה הוקם ללא אישור או שלא בכפוף לתקנות הבניה.

ב.      המבנה אינם גמור או שבנייתו הושלמה ב-60 הימים האחרונים.

ג.       המבנה אינו מיושב עדיין או שהוא מיושב 30 ימים או פחות.

ע"פ מחקרו של ג'וסטוס ריד ווינר, בניה בלתי חוקית בירושלים, עיריית ירושלים מצריכה חמש חתימות לפני שהיא מאשרת צו הריסה. כשנשאל אודות תהליך ההריסה, משרד ראש העיר עדכן כי:

ההודעה הראשונה אודות הריסה מתוכננת היא בדמות מדבקה על דלת הבית המודיעה לבעלים ליצור קשר עם בית המשפט תוך 30 יום. לאחר מכן, אם בוצע הקשר, עשויות לעבור שנים רבות לפני שמחליטים על ביצוע הריסה. אם הבעלים אינם מערערים חוקית, בית המשפט מחליט כמה זמן לאחר 30 הימים הראשונים יש לבצע את ההריסה.

קורבין לא טרחה לברר זאת, או שבחרה לא לשתף זאת עם צופיה.

כשקורבין סוף סוף מחליטה להזכיר בניה ערבית בלתי חוקית ב"תחנת" סילוואן, היא מציגה את הריסת אותם המבנים כמהלך לפגוע בפלסטינים תחת אצטלה של הקמת פארק תיירותי.

אמנם ישנה תכנית עירונית להקים פארק בין עיר דוד לסילוואן (עמק המלך), אך קורבין לא טורחת להסביר לצופיה שגם ללא קשר לכך, לרשויות המקומיות יש את הזכות להרוס מבנים בלתי חוקיים המסכנים אספקת שירותים לציבור, אספקת שטחים ירוקים, ושימור מורשת היסטורית, ארכיטקטונית, וארכאולוגית. ממשלות בכל העולם הורסות מבנים המפרים חוקים ותקנות בנייה, שאינם עומדים בתקנים, או החוסמים פיתוח עירוני. הרשות הפלסטינית בעצמה הרסה בתי פלסטינים שנבנו בצורה בלתי חוקית על מה שהיא מחשיבה כאדמות מדינה.

טיהור אתני

קורבין גם אינה מסבירה כיצד מבנים בלתי חוקיים בשכונות הערביות בירושלים מסכנים את תושבי העיר הערבים. ואמנם, תושבים ערבים רבים בירושלים שהושפעו בצורה שלילית מבנייה בלתי חוקית של שכניהם הגישו תלונות רשמיות לעיריית ירושלים. בספרו בנייה בלתי חוקית בירושלים (המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2003), ג'וסטוס ריד ווינר מספק דוגמאות של תלונות מפי תושבים ערבים-ישראלים שעדכנו את הרשויות בדבר בניה בלתי חוקית של שכניהם.

במקום זאת, קורבין מדווחת:

סילוואן היא שכונה ענייה וצפופה; בתים רבים כאן נבנו בלי היתרי בנייה. כשהגעתי, המשטרה הגיעה עם דחפורים כדי להרוס שלושה מבנים פלסטינים. הישראלים מתכננים להרוס 88 בתים כדי להקים פה פארק תיירותי. ג'אוואד סיאם הוא פעיל פלסטיני מקומי, המתעד את מעשי ישראל.

"תיעוד" מעשי ישראל של סיאם כולל את הדברים הבאים:

הם הורסים את הבתים מפני שהם רוצים. זהו טיהור אתני של סילוואן, של מזרח ירושלים. […] זוהי המדינה הגזענית ביותר בעולם, את רואה. רואה את המדינה הזאת? זוהי המדינה הגזענית ביותר בכל העולם. [לעבר השוטרים הישראלים:] אתם האנשים הגזענים ביותר בכל העולם!

האשמה זו בדבר "טיהור אתני" מוצגת גם בהקדמה לתכנית, והקריינות מעניקה משקל להאשמה כשהיא מוסיפה: "פלסטינים מושלכים מבתיהם, ישראלים באים במקומם". העובדה שהכתבה לא רק מאפשרת להאשמה החמורה והשקרית הזו בדבר "טיהור אתני" להישמע בלא מענה, אלא גם רומזת לצופים שהיא נכונה, מהווה הוכחה מדאיגה לחוסר הכבוד שמפגין הצוות כלפי צופיו וכלפי אתיקה עיתונאית.

לא רק שירושלים אינה עוברת טיהור אתני של ערבים, מאז 1967 חל גידול משמעותי באוכלוסיה הערבית של העיר, ועקף את הגידול באוכלוסיה היהודית. כתוצאה מכך, כפי שמצוין בדו"ח של מכון ירושלים לחקר ישראל:

החלק היהודי באוכלוסיית ירושלים ירד מ-74 אחוזים ב-1967 ל-72 אחוזים ב-1980, ול-65 אחוזים ב-2007. במקביל, התרחש גידול צמוד בחלק הערבי באוכלוסיית העיר, מ-26 אחוזים ב-1967 ל-28 אחוזים ב-1980, ול-35 אחוזים ב-2007.

באשר להתייחסותה של קורבין להריסה המתוכננת של 88 מבנים בסילוואן, שהיא מציגה כחלק מתכנית "טיהור אתני" לכאורה – היא מסתירה מצופיה עובדות החיוניות להבנת המצב. ניתן למצוא את ההקשר החסר בכתבתו של נדב שרגאי בעיתון הארץ:

הקידמה הביאה עמה צרות לעמק המלך. מאות בשנים נקוו מי השיטפונות אל הגן של מלכי יהודה, מזרחית לבריכת השילוח. בחורף הוא היה לבצה. בקיץ נהפך לבוסתן פורח. עם מעט דמיון ובעזרת מקורות היסטוריים מגוונים ניתן היה לדמיין את דוד המלך מטייל בגנו המלכותי השופע מים וירק, בינות לעצי הזית, התאנה, הרימון והשקד ובפיו מזמורי תהלים. על פי אחת המסורות כאן גם חובר ספר קהלת.

לפני כ-20 שנה הסדירה עיריית ירושלים את הניקוז במקום, ובשטח הפתוח הירוק ("אל-בוסתאן" בשמו הערבי), שהטורקים והבריטים הקפידו מאות בשנים לשמור עליו כשטח ציבור המיועד לשימור ופיתוח של פארקים ותיירות, צמח מאחז פלסטיני לא חוקי. בתוך 18 שנה הוקמו שם 88 מבנים, מתחת לאפם של ראשי העיר טדי קולק ואהוד אולמרט. אצל אורי לופוליאנסקי נבלמה העבריינות, לאחר שהעירייה החרימה לעבריינים טרקטורים וכלים כבדים.

הבנייה בגן המלך, ציין בקיץ האחרון מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן בסוג של "פוסט מורטם", גרמה לנזק משמעותי ולפעמים בלתי הפיך לעתיקות. נציגי העירייה ודורפמן הודו, שאין להם הסבר טוב למה שקרה בגן החמד הזה, שאותו מתארים ספרי נחמיה, קהלת, מדרשים ומקורות היסטוריים רבים. דורפמן הדגיש, שביחד עם תל דוד מהווה הגן יחידה ארכיאולוגית שלמה בעלת חשיבות ראשונה במעלה. 

בדומה, מסמך של סוכנות האו"ם לתיאום עניניים הומניטריים, המוטה גם הוא בכבדות לצד הפלסטינים, מבהיר שישראל לא החליטה פתאום "ליצור" פארק תיירותי – ואצטלה לגרש ערבים – בסילוואן, כפי שטוענת רשת BBC. "מאז סוף שנות השבעים," נכתב במסמך, "עיריית ירושלים הגדירה את כל שטח אל-בוסתאן בסילוואן כאיזור 'פתוח' או 'ירוק' בו אסורה כל בנייה". הבתים הבלתי חוקיים שנקבעו להריסה נבנו כולם לאחר שהאיזור הרגיש הוגדר כמוגן.

קורבין לא רק מקבלת את הטענות השקריות של הפעילים הפלסטינים שראיינה כעובדות, אלא גם מציגה בקולה שלה נתונים חלקיים המעוותים את העובדות לגבי המדיניות הישראלית.

ג'אוואד סיאם: הם אומרים לך שאתה יכול לבקש היתר, אבל אתה יודע שלעולם לא תקבל אישור. ואם אתה רוצה לקבל אישור, אתה צריך לעבור אחת עשרה ועדות בעירייה – אם אחת מהן אומרת לך 'לא' אז זה לא.

קורבין: בשנה שעברה, הוענקו רק 133 היתרים לפלסטינים בכל מזרח ירושלים. יותר מפי עשרה מכך הוענקו לישראלים במערב העיר.

קורבין לברקת: הם אינם יכולים להתרחב בטבעיות, הם אינם מקבלים היתרי בניה, ולעיתים הם חייבים לבנות באופן בלתי חוקי.

קביעתה של קורבין כי הפלסטינים "אינם מקבלים היתרי בניה" היא חזרה על האשמתו השקרית של סיאם כי הם "לעולם" אינם מקבלים היתרי בניה במזרח ירושלים.

קורבין גם מקדמת את השקר בדבר מדיניות ישראלית מפלה כשהיא קובעת כי לפלסטינים במזרח ירושלים ניתנו רק עשירית מההיתרים שניתנו לישראלים בחלק המערבי. אולם מה שכתבת ה-BBC אינה מציינת אינו פחות חשוב ממה שהיא כן מציינת. הנתונים אינם מעידים על אפליה, אלא על אי התאמה במספר הבקשות להיתרים בכל צד. 133 היתרי הבניה שהוענקו לפלסטינים במזרח ירושלים מהווים 55 אחוזים מ-244 הבקשות להיתרים שהגיעו מאותו המגזר. מאידח, היו 1,959 בקשות – כמעט פי עשרה – לבניה במערב העיר. העירייה אישרה 1,236 – או 63 אחוזים מהם. במילים אחרות, היחס בין הבקשות לאישורים במזרח העיר דומה מאוד ליחס במערבה.

ארכאולוגיה ישראלית

בעוד קורבין מקבלת כעובדה את ההאשמה השקרית של הפלסטינים כאילו הם "אינם מקבלים היתרי בניה" היא מטילה ספק בקשר היהודי לארץ, ומציגה אותו כטענה של המתנחלים הנועדה לפגוע בפלסטינים:

[עמותת "אלעד"] מואשמת שחתרה תחת הפלסטינים ע"י חפירה מתחת לבתיהם, וע"י הדגשה שאלו הם היהודים שגרו כאן אלפי שנים.

השפה המוטה של ה-BBC בולטת ממש. בשום שלב במהלך הכתבה קורבין אינה מבצעת דה-לגיטימציה של טענות פלסטיניות ע"י הקדמות מסוג זו. אם קורבין הייתה עקבית, היא הייתה מציגה את הנרטיב הפלסטיני ע"י הקביעה כי הפלסטינים "מואשמים שחתרו תחת" הקשר היהודי למזרח ירושלים ע"י בנייה בלתי חוקית באיזורים רגישים, וההתנגדות להימצאות יהודים במרכז ההסטורי, התרבותי, והדתי של ארצם.

משוא הפנים הזה ממשיך לאורך הכתבה. קורבין שואלת ישראלי אחד:

אבל האם אתה מבין את הפלסטינים כשהם אומרים שאתם מוחקים את עברם, ושאתם מציבים את ההסטוריה היהודית לפני זו שלהם? הם מאוד רגישים לגבי כך.

בחלק אחר של הכתבה, היא מציינת כי:

ארכיאולוגיה ישראלית העלתה חשדות של ערבים לגבי השתלטות יהודית על אתרים הקדושים למוסלמים.

למה היא לא שאלה את הפלסטינים אם הם "מבינים את הישראלים" כשהם מביעים דאגה לגבי כך שהפלסטינים משמידים ומכחישים את ההסטוריה היהודית, או בוחנת "חשדות" של יהודים לגבי אמירות ומעשים ערבים?

מנהיגים פלסטינים, ביניהם יאסר ערפאת ומחמוד עבאס (אבו מאזן), הכחישו שוב ושוב כי מקדשים יהודיים היו קיימים אי פעם בירושלים. ערפאת ציין, לדוגמא, שאין "אף אבן המוכיחה כי מקדש שלמה היה שם, מפני שמבחינה הסטורית, המקדש לא היה בפלסטין". בדומה, איקרימה סאברי, שעד לאחרונה כיהן כמופתי של ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, וכסמכות האיסלמית הגבוהה ביותר ברשות, מתעקש שליהודים אין כל קשר לשום חלק בהר הבית, הכולל את הכותל המערבי. בשנת 1997 הוא הצהיר:

חומת אל-בוראק [הכותל המערבי] ורחבתה הם רכוש מוסלמי דתי […] ליהודים אין כל קשר אליה.

ובימים אלו, שייח' טייסיר טמימי, השופט האיסלמי הבכיר ברשות הפלסטינית, מלמד שאין כל קשר יהודי לירושלים.

למרות שקביעות כאלו רלוונטיות לחלוטין לכתבה, היות והן עוזרות להסביר מדוע יהודים רבים יתקשו להסכים למסירת המקומות הקדושים וההיסטוריים שלהם לשליטה פלסטינית, קורבין מתעלמת מהן. בדומה, היא מתעלמת מפרובוקציות אחרות במזרח ירושלים (ובכלל) המעניקות ליהודים ברחבי העולם סיבה לדאגה, ביניהם נזק חמור ובלתי הפיך לארכיאולוגיה שנגרם ע"י חפירה חסרת אחריות של הוואקף בהר הבית, שהוא האתר הקדוש ביותר ליהודים, המתקפה הפלסטינית על קבר יוסף בשכם, ההצתה של בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו והשמדתם של אתרים הקדושים ליהודים בירושלים תחת הכיבוש הירדני (לפרטים נוספים על הכחשה והרס המורשת היהודית בירושלים, ראו "הקרב על הר הבית").

לא רק שרשת BBC מתעלמת מהרוויזיוניזם ההיסטורי של הפלסטינים, היא גם משתתפת בו בעצמה. הכתבה מציינת כי הכותל המערבי הוא "המקום הקדוש ביותר ליהודים בעולם" למרות שרשת ה-BBC הכירה לאחרונה בכך שהר הבית, ולא הכותל המערבי, הוא האתר הקדוש ביותר ליהודים – עובדה מובנת מאליה בקרב מי שמתעניין קצת בהיסטוריה. קורבין מכחישה כל קשר יהודי להר הבית כשהיא קובעת שפלסטינים התפרעו לאחר שמועות על הגעת ישראלים להתפלל ב"מתחם המוקף במסגדים הקדושים". לצופים לא נאמר בשום שלב שאותו "מתחם" הוא המתחם הקדוש ביותר ליהדות.

עיוותים היסטוריים

קורבין מציגה גרסה של ההיסטוריה, מקוצרת באופן קיצוני, על מנת לספק קונטקסט לצופים:

כשמדינת ישראל נולדה ב-1948, החלק המערבי של העיר הפך לחלק מישראל והחלק המזרחי היה בשליטת ירדן. ב-1967, ישראל סיפחה את מזרח ירושלים לאחר שכבשה את הגדה המערבית בעקבות מלחמה עם שכנותיה הערביות.

אין כל אזכור של הדחייה הערבית של תכניות החלוקה של האו"ם, של הכיבוש הירדני הבלתי חוקי של מזרח ירושלים בין 1948 ל-1967, של גירוש היהודים מירושלים הירדנית, של הרס וחילול המקומות הקדושים ליהודים בידי הלגיון הירדני, של איסור כניסת יהודים לאתרים הקדושים להם בניגוד לחוק הבינלאומי, וכמובן, אין כל אזכור לכך שירדן יזמה את המתקפות ב-1967 שהובילו לכך שמזרח ירושלים עברה לשליטת ישראל (ראו "תולדות ירושלים").

הצופים אינם לומדים דבר לגבי תולדות מזרח ירושלים, שהיהודים היוו בה רוב עוד במאה ה-19. כתבה בניו יורק טיימס מה-29 במאי, 1948 – יום לאחר שהלגיון הירדני השתלט על מה שהייתה עד אז ירושלים היהודית – מראה כיצד הדמוגרפיה היהודית השתנתה באותו הזמן:

לפיכך, היהודים גורשו מעיר דוד בפעם הראשונה מאז המאה ה-16. מלבד כ-60 שנה במאה ה-16, מאמינים כי היהודים חיו שם ברציפות מאז חזרתם מגלות בבל.

במקום זאת, קורבין מובילה את צופיה להאמין כי זהו איזור ערבי מבחינה הסטורית, שרק עכשיו עובר לשליטה יהודית.

סילוואן, המתואר ע"י קורבין כאיזור ערבי המאויים ע"י עושקים יהודים, היה ביתם של משפחות יהודיות לפחות מאז 1882. התושבים היהודים בסילוואן גורשו מבתיהם ע"י תוקפים ערבים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 (מאורעות תרפ"ט). 60 אחוזים מעיר דוד, היכן ש"היהודים מחזקים את אחיזתם" ע"פ קורבין, נמצאים בבעלות יהודית, ביניהם השטחים שנקנו ע"י הברון רוטשילד בתחילת המאה ה-20.

אולם אף אחת מהעובדות הללו אינה מתאימה לגירסת ההסטוריה של קורבין, בה ישראל "משתלטת," "מספחת," וסופגת אדמות שאינן שלה. לפיכך, ההתייחסות היחידה ל"כיבוש בלתי חוקי" וגירוש תושבים מבתיהם באה בתיאור היהודים העוברים לגור בשכונות ערביות במזרח ירושלים.

שכונות יהודיות בשייח' ג'ראח וראס אל עמוד

קורבין מכריזה כי "בוצעה השתלטות על בתי פלסטינים בשייח' ג'ראח בידי מתנחלים ישראלים" ה"מאמינים שיש להם הזכות לחיות בכל מקום בארץ ישראל המקראית". היא מראיינת בני משפחה הקובעים כי הם "בעלי הבית" ומציגה צילומים של אשה פלסטינים צועקת "איננו יכולים להתנגד לכם – רק אללה יכול לעזור לנו". כתבת ה-BBC שוב מפשטת את העובדות, ומציגה תמונה שקרית של ישראלים המשתלטים ועושקים נכסים פלסטיניים בצורה חשאית, בלי שהקורבן יוכל להתנגד לכך.

מה שקורבין אינה מספרת לצופיה הוא שהשכונה היהודית שמעון הצדיק (שכונת שייח' ג'ראח) הוקמה באמצע המאה ה-19. בשנת 1876, ועד העדה הספרדית רכש נכסים סמוך לקבר שמעון הצדיק (כהן גדול מימי בית שני), שהיווה מוקד לעלייה לרגל במשך מאות שנים. עשרות משפחות יהודיות חיו במקום עד שירדן השתלטה על האיזור בשנת 1948. תחת הכיבוש הירדני, נאסר על יהודי השכונה לחזור לבתיהם, ונכסיהם הועברו לאפוטרופוס הירדני לנכסי אויב.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, ירדן וסוכנות אונרר"א (סוכנות האו"ם לפליטים פלסטיניים) יישבו 28 משפחות ערביות בנכסים הללו. לאחר שהאיזור חזר לשליטה ישראלית, העדה הספרדית פתחה בהליך משפטי כדי להחזיר לידיהם את האדמה ולרשום אותה מחדש במנהל מקרקעי ישראל, בהתבסס על המסמכים העותמאניים מהמאה ה-19. המשפחות הערביות שחיו במקום הוכרזו "דיירים מוגנים" כל עוד הם המשיכו לשלם שכר דירה. אולם, משפחות רבות הפסיקו לשלם ולפיכך איבדו את הגנתן החוקית.

שאלת הבעלות החוקית וזכויות הדיירים נידונו בבתי המשפט בישראל כמעט ארבעה עשורים. בית המשפט קבע שוועד העדה הספרדית הוא הבעלים החוקיים של הנכס, ולמשפחות הערביות נאמר שימסרו להם צווי פינוי אם לא ישלמו שכר דירה. במקרה של משפחת חנון, אותה קורבין מדגישה, צווי הפינוי נדחו שוב ושוב כדי לדון בערעורים, אפילו כשמשפחת חנון לא צייתה לפסיקות הקודמות של בית המשפט. כשהמשפחה פונתה לבסוף מהנכס בשייח' ג'ראח בחודש אוגוסט, הדבר לא קרה במפתיע, כפי ניתן היה להבין מהחומר המצולם.

בדומה, קורבין אינה טורחת לספר לצופיה לגבי תולדות מעלה הזיתים, שהיא מכנה "ההתנחלות היהודית הגדולה בראס אל עמוד," בה ישראלים קונים שטחים ערביים, או מפנים בעלי בתים ערבים בכוח באישון לילה.

האדמה עליה נבנתה השכונה נרכשה בשנת 1990 ע"י הפילנתרופ היהודי אירווינג מוסקוביץ' מהכוללים של חב"ד וישיבת וולהין. השטח נרכש במקור מהשלטונות הטורקיים ע"י שני תורמים יהודים, משה וויטנברג וניסן בק, ששימשו כנאמני הנכס מטעם הישיבות, מפני שהחוק העותמאני אסר על ארגונים לקנות שטחים באותו האיזור. במשך עשרות שנים, האדמה נחכרה למגדל חיטה ערבי. בשנות ה-20 של המאה ה-20, כשהשלטונות הבריטיים שינו את חוקי האדמות כדי לאפשר לארגונים להחזיק בשטחים, הנכס הועבר לישיבות.

בין 1948 ו-1967, האדמה הייתה בבעלות האפוטרופס הירדני לנכסי אוייב, אולם בשנת 1951, אחמד חסין אל-גול, תושב ערבי מראס אל עמוד, רשם בשקריות את השטח תחת שמו, פיצל אותו לחלקות, וחכר או "מכר" אותו לאחרים. כשהאפוטרופוס הירדני גילה את המרמה, הוא פתח בצעדים כדי לבטל את הרישום בשמו של גול, אבל בית המשפט הירדני דחה את נסיון האפוטרופוס לתקן את המצב.

לאחר שהאיזור שב לשליטה ישראלית בשנת 1967, ישיבות חב"ד ו-וולהין עתרו לשלטונות כדי שהאדמה תושב להם. לאחר 20 שנות מאבק משפטי, בית המשפט המחוזי בירושלים, כמו גם בית המשפט העליון קבעו שהרישום המקורי של השטח בידי הישיבות עדיין תקף. אפילו לאחר שמוסקוביץ' רכש את השטח והכין תכניות בנייה, לקח זמן להשיג את היתרי הבנייה מהממשלה, שחששה מהתנגדות ערבית למעבר יהודים לשכונה.