שובר שתיקה, שובר אמת

כולם היו נגדנו. תקשורת המיינסטרים הייתה אנטי-ישראלית, ולנו הייתה אחריות להראות את הצד השני

כך, בכתבה נרחבת ב'ביזנס אינסיידר' ביולי האחרון שהציגה את סיפורו, תיאר יואל כרמל, 28, לשעבר חייל צה"ל וכיום מתאם התוכן באנגלית של 'שוברים שתיקה', את הרוח שאפיינה את בית גידולו הציוני בפרברי לונדון.

וכרמל מרחיב:

המשמעות היא שצריך לומר שכל מה שישראל עשתה הוא סוגיה ביטחונית, ושעל ישראל לעשות כל מה שנדרש בכדי להגן על עצמה

"בבועה הזאת כל מבקריה של ישראל היו משוחדים, אמר כרמל, בנו של רב" נטען בכתבה. וכרמל אף זכה ב"פרס השגריר" לשנת 2009- 2010, במסגרת תכנית פרו-ישראלית יוקרתית בבית הספר היהודי-אורתודוקסי JSF. הזכייה, כך הובהר, "הכירה בכישרונו בהגנה על ישראל".

הטענה שמשתתפי תכנית השגריר תמיד אמורים להגן על ישראל "ויהי מה", כפי שטען כרמל במאמר ב'טיימס אוף ישראל' במאי האחרון, היא חלק מרכזי בנרטיב שלו. הטענה חזרה על עצמה בשיחת זום שהעביר ביוני. "לנו, יהודי הגולה, יש אחריות להגן על ישראל בכל מצב ובכל זמן". זה, לטענתו, המסר שהוחדר לו על ידי חינוכו הציוני ב-JSF.

אבל הגישה האבסולוטית הזו של "להגן על ישראל ויהי מה", שאולי מאפיינת את דרכו האישית של מי שהפך מדובר פרו-ישראלי נלהב לאיש 'שוברים שתיקה' שאינו מוצא עוד כל צידוק ביטחוני לפעולותיה של ישראל בשטחים, אינה מייצגת את תכנית השגריר בעת שיואל כרמל למד בה. אהרון וונש, תלמיד אחר ב-JSF שהשתתף בתוכנית השגריר באותה שנה עם כרמל, אמר לנו שההכשרה "לא הייתה על 'להגן על ישראל בכל מחיר' – היא הייתה על איך לנהל דיון מורכב ולוודא שיש לך את כל העובדות. הקו הקבוע היה 'אתה יכול לבקר את ישראל כאוות נפשך, אבל לפחות תהיה הוגן ועל תשפוט את ישראל לפי סטנדרט לפיו לא תשפוט מדינות אחרות".

חומרים של תכנית השגריר שהגיעו לידינו עומדים בקנה אחד עם דבריו של וונש. לפי הקווים המנחים של התוכנית:

קרא להבנה המבוססת על ידע אודות ישראל, לא לתמיכה חסרת עוררין. אנחנו לא מתנגדים לביקורת, אלא מעוניינים להיאבק בביקורת בלתי מיודעת. הסבר שישנם ויכוחים ערים בתוך ישראל על סוגיות מדיניות חשובות רבות, וקיים בה מגוון של השקפות.

"מכיוון שאוניברסיטאות בבריטניה ידועות בעוינותן לישראל, התכנית ביקשה לספק לסטודנטים את הכלים שיאפשרו להם להתדיין כשברשותם ידע מלא על כל הסיפור", מספר וונש.

"כולנו הלכנו ל-UCL (הקולג' האוניברסיטאי של לונדון), אחת מהאוניברסיטאות המובחרות בלונדון, ושאלנו סטודנטים מה הם יודעים על ישראל", וונש נזכר במשימה שהוכיחה לו שהנרטיב האנטי-ישראלי השולט מבוסס על בורות, לא על עובדות. "שאלנו שאלות כגון מציאת ישראל על מפת העולם, מה צפיפות האוכלוסין, הדמוגרפיה והשפה המדוברת בה. רוב מכריע של התשובות היו בלתי מדויקות, ולסטודנטים לא היה מושג מה היא ישראל, מה האוכלוסייה שלה ושפתה הרשמית".

באשר לטענתו של כרמל שבבועה הזאת הוא למד ש"כולם היו נגדנו", שיעור מבוא למשתתפי תכנית השגריר הדגיש:

אל תתאר את הסכסוך כ'אנחנו או הם', 'ישראל נגד פלסטין', כלומר או שאתה 'פרו ישראלי' או 'פרו פלסטיני'. זו תרבות האלימות שבחברה הפלסטינית, ומדיניות המנהיגים, שמונעים את השלום.

בשיחת הזום שאירח ביוני האחרון מטעם הארגון הבריטי המתנגד לכיבוש 'יחד', כרמל טען שכחלק מתכנית השגריר "אני נזכר שחיברתי נאום של חמש דקות עם חומרים שהם נתנו לי שאומרים שאין דבר כזה פלסטין, אין דבר כזה פלסטינים". אולם בעוד זה נכון שכרגע אין מדינה ריבונית בשם פלסטין, וכלי תקשורת רבים פרסמו תיקונים על הנקודה הזאת בדיוק, הטענה ש"אין דבר כזה פלסטינים" היא לא חלק משיעור שהועבר במסגרת תכנית השגריר.

במקום לטעון שהפלסטינים אינם קיימים, חומרי התכנית דנו בתנאים הנדרשים להקמתה של מדינה פלסטינית. המשתתפים הוכשרו על מנת "לטעון באופן רציונלי ואנושי למען הזכויות הלגיטימיות של כל העמים באור", לפי הקווים המנחים. יתר על כן, הקווים המנחים התוו את הדרך המאפשרת הקמת מדינה פלסטינית:

באופן ברור, אתה לא יכול לבנות מדינה פלסטינית באמצעות דמוניזציה והטלות סטיגמות במדינה היהודית, ולא באמצעות הטפה לה מרחוק, ולא באמצעות חרמות ובידוד. אתה תבנה מדינה פלסטינית על בסיס של הכרה הדדית וכבוד, ועל בסיס הבנה של זכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית.

כששאלנו חבר קהילה בעל תפקיד בכיר בתוכנית על התיאור של כרמל שלכאורה למד לטעון ש"אין דבר כזה פלסטינים", הוא השיב לנו שהדבר "אינו מתקבל על הדעת". אם יואל כרמל אכן טען ש"אין דבר כזה פלסטינים", הוא עשה זאת על דעת עצמו ומיוזמתו.

בעוד מסיפוריו של כרמל ניתן להבין שהמשתתפים בתוכנית עברו אינדוקטרינציה אידאולוגית ימנית-קיצונית, וונש מערער על כך. "לאורך התוכנית, הייתה לכל אחד הזדמנות לעצב את דעותיו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הוא נזכר. "אחד מהסבבים חילק את המתמודדים לשתי קבוצות, בה קבוצה אחת הייתה צריכה לטעון שישראל היא מדינת אפרטהייד, ועל הקבוצה השנייה הוטל להגן על ישראל. זה התקיים בבית הלורדים בנוכחותו של הלורד גרווייל ג'אנר"

ב-2010, חודשים לאחר שכרמל סיים את לימודיו ב-JFS, ראש קשרי הקהילה בבית הספר אמר: "ישראל היא מרכזית לאתוס היהודי של בית הספר, ואנו מעודדים את התלמידים ללמוד את העובדות של שני הצדדים בדיון על המזרח התיכון", כך דווח ב'ג'ואיש כרוניקל'.

**************************************

"הקנאי הפנאטי למען ציון", כפי שמנסח זאת קוסוף ב'ביזנס אינסיידר', שטען שהוא חונך על ברכי התפיסה ש"כולם" מוטים באופן לא הוגן נגד ישראל, היה לפי עדותו בלתי מוכן להתמודד עם המצב המורכב בו הוא נתקל כחייל צה"ל המשרת בגדה המערבית. במקום להכיל את המורכבות, כרמל פנה למשחק סכום-אפס אבסולוטי – אך במציאות החדשה, ישראל הייתה אשמה "לא משנה מה ובכל זמן", אם נשתמש בטרמינולוגיה שלו. אם לטענתו, כתלמיד תיכון הוא למד לומר ש"כל מה שישראל עושה הוא תמיד סוגיה ביטחונית", כעת הוא אינו מוצא סיבות ביטחוניות כלשהן לכל פעולה ישראלית שהיא.

באשר לתפקידו של כרמל כסגן משנה במתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) במחוז ג'נין, קוסוף כותב:

תפקידו היה להפיק היתרי מעבר לפלסטינים שביקשו להיכנס לישראל כדי לבקר משפחה או להגיע לבית חולים. שם, לאנשי עסקים ניתנה עדיפות על פני "אנשים רגילים", הוא אמר. כקצין צעיר, הוא שלט בחופש התנועה של עשרות אלפי אנשים.

עבודתו הייתה מעיקה ובעלת טונים של 'האח הגדול', הוא אמר. תהליך בקשת היתר דרש מהפלסטינים לספק  מידע ביוגרפי ממצה.

"זה היה חלק מהמאמץ הישראלי לשליטה – היינו חייבים לדעת הכל", הוא הוסיף.

כרמל וקוסוף פשוט מתעלמים מהסוגיה הביטחונית כסיבה לבדיקה הקפדנית המאפיינת את מתן היתרי הכניסה לפלסטינים. אינספור פלסטינים מהגדה המערבית נכנסו לתוך ישראל, רובם לפני השלמת גדר ההפרדה, במטרה לבצע פיגועי התאבדות, ירי ודקירה קטלניים. סמל ראשון במיל' נועם חייבי, ששירת כקצין קישור ומנהל משמרת האחראי להיתרים במחוז ג'נין במנהלת התיאום והקישור במתפ"ש בשנים שלאחר שחרורו של כרמל, סיפר לנו שישנן "עשרות" סיבות שונות להגשת בקשה לאישור מעבר, ולא רק ביקורי משפחה, בתי חולים ועסקים, כפי שכתב קוסוף. "כל היתר גורש קריטריונים ספציפיים ותנאים מוקדמים", חייבי אמר. "על מנת לקבל את ההיתר, על המבקש להמציא את המסמכים הדרושים כך שהחיילים יוכלו לאשר את המידע. אין לכך כל קשר לאיסוף מידע על האדם. היה זה אך ורק על מנת לאמת את הבקשה".

בחינה קפדנית של המידע מונעת מהפלסטינים מלספק מידע לא נכון בבקשת היתר הכניסה שלהם ולבצע פיגוע, ומקרים כאלה הם נדירים.

למשל, בדצמבר 2017 יאסין אבו אל-קרעה, שחי בשכם, דקר ופצע אנושות מאבטח בתחנה המרכזית בירושלים. לפי השב"כ, "אל-קרעה ניצל את אישור העבודה שהוא קיבל לצורכי עבודה חקלאית במרחב התפר". באוגוסט האחרון, כשפלסטיני עם היתר עבודה דקר למוות את הרב שי אוחיון בצומת סגולה, דווח כי מדובר במקרה נדיר בו בעל היתר עבודה חוקי מבצע פיגוע בישראל, לאחר שהוא עבר כוחות הביטחון.

במילים אחרות, תודות לחיילי המתפ"ש כמו כרמל וחייבי, לצד עמיתיהם בשירותי הביטחון האחרים, פלסטינים מעטים כל כך בעלי היתרים מבצעים פיגועים.

**************************************

בתקרית שכרמל תיאר כרגע קריטי עבורו, במסגרת ההכשרה שלו כקצין הוא ביקר במסגד שבמערת המכפלה. זה אירע בספטמבר 2014:

כשכרמל ועמיתיו לקורס הקצינים הגיעו, הוא אמר שהוא נדהם כשהם לא הסירו את נעליהם על מנת להראות אפילו כבוד מינימלי לאמונה המוסלמית.

"אני הסתובבתי במגפיים הצבאיים שלי במסגד שלהם", הוא אמר.

יצרנו קשר עם שני חיילים שהשתתפו באותו סיור: משה קוויאט, שעבר את קורס הקצינים עם יואל כרמל, ומפקדו הישיר של כרמל עמרי דן. שניהם סתרו את דבריו של כרמל לחלוטין. "אני יודע שזה נוהל כללי במערה כשיהודים נכנסים לצד המוסלמי, כיוון שהייתי קצין מתפ"ש במחוז חברון במשך קצת יותר משנה", סיפר קוויאט. "כשיש סיור בצד המוסלמי של המערה, הווקף מניח מחצלות על גבי שטיחי התפילה במסלול המדויק בו הסיור יעבור. זה גם מה שקרה בסיור הספציפי הזה".

לפי עמרי דן, מפקדו של כרמל שהשתתף בשלושה סיורים שכאלה, "כבכל סיור שהעברנו שם, טרם הכניסה למערה בוצע תדריך מפקדים לצוערים שכלל מתן דגשים בנושא נהלים ונוהגים במטרה לוודא שמירה על כבודם של יושבי המקום, דתם ואמונתם". דן סיפר לנו כי עובד הווקף וידא כי החיילים אינם דורכים ישירות על רצפת המסגד.

לפי קוסוף, נקודת מפנה נוספת עבור כרמל הייתה ביקורו במחסום בבית לחם, הידוע בשמות "מחסום 300" או "מעבר רחל":

במהלך קורס הקצינים שלו, הוא אמר, ספקותיו לגבי הכיבוש החלו להתגבש.

בוקר אחד במחסום בבית לחם, היכן שעובדים פלסטינים התאספו כדי להיכנס לישראל, כרמל אמר שהוא היה עד להתרחשות מטלטלת.

"אתה פשוט חייב להיות שם כדי לחוש בכך", הוא אמר. "אלפי גברים פלסטינים צעירים נמחצים לתוך כלובי תעלה בדרכם לבדיקה הביטחונית. אנשים נאלצו לטפס אחד על השני – אז אני התחלתי לחשוב, 'משהו כאן לא בסדר'".

אכן, כרמל תיאר התרחשות קשה – שההקשר שלה הוא מתן מעבר לפלסטינים מהגדה לתוך ישראל שבקווי 1967, תוך כדי ביצוע בדיקות ביטחוניות. התמונה של רויטרס שמלווה את דבריו של כרמל, המתוארכת למאי 2019, מראה פלסטינים מצטופפים בין סורגי ברזל. בקשר לדחיפות והחיכוכים בשעות העומס, אומר נועם חייבי, ששירת באזור ג'נין: "אתה לא יכול להטיל על מדינת ישראל את כל האחריות ולנקות את הפלסטינים מכל אחריות. לעתים קרובות, הם לא הקשיבו להנחיות ונאבקו אחד בשני כדי לעקוף בתור. זה היה מחזה שגרתי גם בחלונית של פניות הציבור", היכן שפלסטינים דיברו עם נציגי מתפ"ש כדי להגיש את היתרי המעבר שלהם".

הצפיפות של הפלסטינים במעבר הגבול רפיח בין מצרים לרצועת עזה, שאינה נמצאת כלל תחת שליטה ישראלית, אינה נראית טוב יותר מהמחזה שראה כרמל בבית לחם לפני כמה שנים.

עוד משהו שכרמל והכתב קוסוף חסכו מהקוראים הוא שלאחר תקופת שירותו של כרמל, במהלך 2019, מחסום 300 בבית לחם עבר חידוש יסודי. המעבר החדש דומה לכל תחנת רכבת מודרנית בעיר מערבית מרכזית. אפילו הארגון 'מחסום ווטש', שלרוב ביקורתי עד מאוד כלפי ישראל בכל הנוגע לפעולותיה במחסומים, הכיר בשיפור המשמעותי. לפי הג'רוסלם פוסט, זמן ההמתנה לפלסטינים הנכנסים לישראל דרך המחסום צנח ב- 96 אחוזים, משעתיים וחצי לשש דקות בלבד.

**************************************

התעלמותו של כרמל מהשיפורים שנעשו במחסום אינה מפתיעה. ראשית, הם נעשו לאחר תקופת השירות הצבאי שלו. שנית, כל שיפור בחייהם של פלסטינים אינו רלוונטי מבחינתו כל עוד הכיבוש ממשיך. כפי שהוא אמר ל'ביזנס אינסיידר':

אני רציתי להיות החייל המוסרי. האמנתי שאני יכול להעניק לפלסטינים שירות טוב – שירות עם חיוך", כרמל אמר. "מאוחר יותר הבנתי שאתה יכול להיות חייכני ככל האפשר. אתה יכול לחלק ממתקים לילדים פלסטינים, אבל לבסוף, אתה שולט בחייהם באמצעות כוח צבאי.

בוובינר של 'יחד', כרמל הרחיב ואמר ששום צעד למעט סיום מוחלט של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית לא ישפר את המצב:

המינהל האזרחי צריך להתפרק לחלוטין, ביחד עם הכיבוש שצריך להסתיים. אני לא חושב ששנה דרך כלשהי לשיפור הכיבוש. אני לא חושב שזה משהו שניתן לתקן או להפוך לנעים יותר מבחינה אסתטית או יותר מוסרי. אין דבר כזה כיבוש נאור.

מה שכרמל לא דן בו הוא העובדה שישראל הציעה באופן חוזר ונשנה לסגת מ-90 אחוזים משטחי הגדה המערבית, ובנוסף משטחים נוספים בתוך הקו הירוק, והפלסטינים דחו בעקביות את ההצעות הללו: בקמפ דייויד בשנת 2000, ושוב על ידי אהוד אולמרט ב-2008. הדחייה הפלסטינית של קיומה של מדינת ישראל – מתוכנית החלוקה ב-1947 ועד לעסקת המאה של הנשיא טראמפ – קודמת לנוכחות הישראלית בגדה המערבית. ואם הנסיגה מרצועת עזה מספקת לנו איזושהי אינדיקציה, הרי שהסרבנות הפלסטינית תימשך גם אחרי נסיגה ישראלית מהגדה.

במשחק הסכום-אפס של יואל כרמל, בו יש לסיים את הכיבוש בכל מחיר, אין מקום לשקול עניינים של חיים ומוות כגון ביטחונה של ישראל. בנוסף, כל עוד המצב המורכב בגדה המערבית מתמצה בסיסמא "די לכיבוש", כל האחריות והאשמה נופלות על ישראל.

**************************************

הצגתה של ישראל כאחראית הבלעדית לכל הרע באזור מתרחשת גם בפרטים הקטנים ביותר – אפילו בכישלונו של כרמל ללמוד ערבית. קוסוף כותב שכשכרמל שובץ למתפ"ש,

הוא התרגש מההזדמנות ללמוד ערבית. אך כישורי השפה שלו מעולם לא התרחבו מעבר למתן פקודות צבאיות: ' עצור. הרם דיים. עזוב את החדר. היכנס לחדר'. ללא הקשר חברתי – רק הוראות.

חייבי, שהיה אחראי להיתרים במחוז ג'נין לאחר שחרורו של כרמל, נזכר לגבי חיילים האחראיים להנפקת היתרים מסיבות רפואיות, משפחתיות, עסקיות, לימודים, פנאי וסיבות רבות אחרות:

הם השלימו קורס הכשרה בו הם רכשו ידע בערבית בסיסית, במטרה לנהל דיאלוג קצר עם התושב [הפלסטיני] לגבי הסיבה לביקור שלו באשנב הקבלה. בנוסף, החיילים עברו קורס רקע על האוכלוסייה הפלסטינית, מנהגיהם וכולי. למשל, במהלך צום הרמדאן, על החיילים נאסר לאכול ולשתות מול הפלסטינים, כדי להראות להם כבוד.

במהלך השירות שלי, אני שיפרתי והרחבתי את אוצר המילים שלי בערבית, ללא ספק. אני גם הייתי מסוגל לבנות את כישורי השפה שלי ולנהל שיחות ארוכות עם התושבים [הפלסטינים]. עצם זה שאתה שומע את השפה הערבית מדי יום, והעובדה שהפלסטיני הממוצע אינו דובר עברית, נותן לך הזדמנות אדירה ללמוד את השפה ולהשתתף בשיחות. אני יכול גם לומר שבמהלך השירות שלי עם חיילים אחרים, ביותר מהזדמנות אחת אני ראיתי כיצד לאורך הזמן חיילים חדשים שהגיעו שיפרו את אוצר המילים שלהם מיום ליום, והצליחו לנהל שיחות ארוכות.

**************************************

תפקידו של ג'וליאן קוסוף, עורך חדשות סוף השבוע של ה'בוזנס אינסיידר' היושב בלונדון, גם כן ראוי לבחינה. לפי מדיניות האתיקה של העיתון:

על הכתבים לחפש את שני הצדדים של הסיפור, באמצעות מתן הזדמנות להגיב לאלו הנתונים להאשמות שליליות. הכתבים צריכים להעביר את ההאשמות באופן מפורט ולאפשר תגובה מלאה.

ראשית, המאמר מה-26 ביולי לא הכיל כל תגובה ממתפ"ש, מצה"ל או מהחיילים ששירתו עם כרמל. הערתי על כך לקוסוף ב-29 ביולי:

Hi @juliankossoff, did you cross-check Joel Carmel's anecdotes with other soldiers who served w/him? Seek response from @cogatonline @IDF? @LTCJonathan https://t.co/k8KRNSb7IK

— Tamar Sternthal (@TamarSternthal) July 29, 2020

למחרת בבוקר, מתפ"ש קיבלו פנייה מה'ביזנס אינסיידר', ודובר היחידה הגיב באותו היום. למחרת, הפסקאות הבאות הופיעו בכתבה:

צה"ל בחר שלא להגיב. במתפ"ש אמרו שסיפורו של כרמל הוא "כוזב ומשכתב את המציאות באופן מעליב. מתפ"ש עובד על מנת לשדרג את כל המעברים בין ישראל ואזור יהודה ושומרון, בסכום מוערך של למעלה מ-300 מיליון שקלים (88 מיליון דולר).

כחלק מפרויקט הדגל של המנהל האזרחי, כמאה שערים מהירים הוספו למעברים ביהודה ושומרון במטרה להגביר את המהירות והיעילות של כניסת ויציאת התושבים הפלסטינים. תודות לפרויקט זה, זמני ההמתנה במעברים צנחו משעות לדקות ספורות".

העיתון גם הוסיף הערת עורך בתחתית הכתבה, המיידעת את הקוראים על הוספת תגובת מתפ"ש. דובר צה"ל לתקשורת הזרה אמר לנו שאין לו כל תיעוד של מישהו מה'ביזנס אינסיידר' שפנה למשרדו.

בינתיים, יואל כרמל (ועמיתיו מ'שוברים שתיקה') לא הגיב לפניותינו הרבות, המצביעות על עדויות ומקורות הסותרים את הסיפור של על תכנית השגריר וסיור החיילים בחברון. הפעיל הצעיר, שבשיחת הזום הפציר לקהל "אנחנו צריכים להראות את כל התמונה", בחר שלא לענות לנו.

המאמר המקורי והמלא פורסם במקור באתר CAMERA. עיבד ותרגם מאנגלית: שלומי בן מאיר