שמונה כללים לזכור כשקוראים על ישראל

מאת מתי פרידמן (תרגם מאנגלית שלומי בן מאיר)

מהיכן שאני נמצא כעיתונאי בישראל, היושב על קו השבר שבין  התפיסות המערביות לבין המדינה שאני חי בה, אני נתקל בפער תפיסתי הולך וגדל. הפער נעשה ברור בשיחות עם מבקרים מחו"ל שטסים הנה לביקור קצר (לפחות כשניתן היה לטוס) או עם אלה המתעניינים במקום הזה מרחוק. אותם משקיפים הרכיבו לעצמם תמונה של ישראל המבוססת על סיפורים – סיפורים שייתכן והגיעו מהבית, מחברים או ממרצים בקולג', ממחנה הקיץ או בית הספר היהודי, או מהעיתונות.

חלק מהסיפורים האלה הם חיוביים וחלקם שליליים, אך מה שמשותף להם, ככלל, הוא הקשר הרופף שלהם למציאות. מסיבה זו, משקיפים מבחוץ מוצאים עצמם מתקשים ליישב בין מדינת ישראל כפי שהיא נגלית במציאות לבין הסיפורים שנמצאים בראשם – מה שמוביל לעתים קרובות לנסיגה לתמונה הדמיונית בה הם החזיקו מלכתחילה, או לייאוש מכישלונה של המציאות לשתף פעולה. ייתכן כי מבקרים בכל מדינה נתקלים בבעיה דומה, אולם אני חושד כי בני המערב הנוחתים בבורונדי (אם לציין מדינה שגודל אוכלוסייתה דומה לישראל) מגיעים לשם עם פחות מידע ורגשות מוקדמים, מה שהופך את פער התפיסה לנסבל יותר.

אנשים החיים בסביבה הליברלית של מערב אירופה וצפון אמריקה נוטים לגשת לישראל עם נראטיב משותף על המקום ומקורות מידע משותפים, בעיקר העיתונות הבינלאומית. מדובר בתעשייה אותה אני מכיר היטב, לאחר שהעברתי כמה שנים מעצבות בקריירה העיתונאית שלי ככתב ועורך בדסק הירושלמי של סוכנות הידיעות Associated Press, אחד מארגוני החדשות הגדולים בעולם.

הנראטיב המשותף הוא שלילי בעיקרו. הוא נעשה שלילי יותר ככל שהנוף האידאולוגי במערב נעשה מקוטב ונפיץ יותר, להוט יותר לחלק את העולם לקטגוריות של טוב ורע, וככל שיותר מידי עיתונאי מיינסטרים נוטשים את האידיאלים הישנים כגון אובייקטיביות לטובת הרעיון שהעיתונות היא מכשיר להנעת שינוי חברתי. מגמות דומות מתחוללות בתחום הקרוב של אוניברסיטאות העילית, בהן המטרה לחנך אנשים בעלי השכלה רחבה ננטשת לטובת השאיפה להכשיר פעילים חברתיים, וישראל מוצגת כדוגמא ומופת למה שאדם המחזיק בדעות הנכונות צריך להתנגד לו.

לעתים קרובות אני נשאל כיצד למצוא מידע טוב על ישראל. לפעמים הכוונה בכך היא "כיצד אני יכול להשיג מידע חיובי על ישראל?", אך זה לא התפקיד שלי (ישנם ארגונים יהודים רבים וקונסוליות ישראליות שישמחו לסייע בכך). אולם בדרך כלל, השואל מעוניין להבין טוב יותר מקום מורכב לנוכח שיטפון של מידע שגוי. דווקא כאן אני יכול להציע עזרה – לפחות עבור המשקיף המוכן לחשוד בכך שלא כל מה שמופיע בעיתון הוא פשוט "חדשות", אלא עלול להכיל רגשות וסיפורים מורכבים יותר.

ישראל היא מדינה יהודית, ומשמשת כביתם של יותר יהודים מכל מדינה אחרת. הסיפור רב העוצמה המסופר בהקשר של ישראל, הוא סיפורם של יהודים. מדובר בקטגוריה של סיפורים מערביים, לרוב בעלי אופי מוסרי, בהם היהודים משמשים להמחשת תחלואי הזמן והמקום. אין זה אומר בהכרח (אם נזכיר ויכוח ישן) ש"אנטי-ציונות" היא כן או לא "אנטישמיות", תהא משמעות המושגים האלה אשר תהא. זה גם לא אומר שהסיפור על ישראל בעיתונות המיינסטרים הוא שגוי, או בהכרח נובע ממניעים אפלים. זה פשוט אומר שהסיפור הזה שייך למסורת בעלת היסטוריה ארוכה ותופעות לוואי טרגיות, ואין לקבל אותו כפי שהוא ללא עוררין.

כשאני צורך חדשות על ישראל, ישנן כמה שאלות שאני שואל לפני שאני מחליט אם אני מקבל מידע מהימן או נראטיב מסוג אחר. לאחר שחשבתי, כתבתי ודיברתי על הנושא לאורך העשור האחרון, סיכמתי אותן לשמונה שאלות. הן מבוססות על ניסיוני האישי כאן בישראל ובמקומות אחרים במזרח התיכון לאורך 25 השנים האחרונות – אך הן עשויות להיות שימושיות גם כשבוחנים נראטיבים רבי-עוצמה אחרים, בחדשות החוץ והפנים.

1. האם המקור דובר את השפה?

אמריקאים לעולם לא יתייחסו למישהו שאינו יודע אנגלית כמומחה לאמריקה. אם הוא אינו מסוגל לקרוא עיתון אמריקני או לדבר לאזרחית אמריקנית בשפתה, אף אחד לא ייקח אותו ברצינות כשהוא מדבר על החברה או הפוליטיקה האמריקנית. אך רוב האנשים המתווכים חברות זרות לאזרחי המערב הם בדיוק כאלה. זה כולל את רוב הכתבים ואנשי הארגונים הבלתי-ממשלתיים בישראל, המהווים את הבועה החברתית המפיקה את המידע המופיע בעיתונות. משקיפים, פרשנים ופעילים חסרי הבנה עמוקה של המקום שהם נמצאים בו, פשוט ידבקו בנראטיב שהם החזיקו בו עוד קודם ויחקו את הקולגות שלהם. זו הסיבה שלעתים קרובות כתבים לא רק טועים בהבנת המצב, אלא הם טועים באותו אופן.

דרך אחת לבחון את יומרתו של אדם למומחיות בפוליטיקה ובחברה הישראלית – בין אם הוא מדבר בקולו, כותב בעיתון, מרצה באקדמיה ובכלל – היא לשאול האם אותו אדם דובר וקורא עברית. זה כלל טוב לא רק בנוגע לישראל. אחד הציטוטים החביבים הנוגעים אליו שייך למומחה לענייני קוריאה ב.ר מאיירס, אשר כתב פעם ב'אטלנטיק' בביקורת על כמה ספרים טיפשיים העוסקים בצפון קוריאה: "השאלה היכן נגמרת אירופה ומתחילה אסיה העסיקה אנשים רבים לאורך השנים, אך הנה כלל אצבע: אם אדם יכול להעמיד פני מומחה על מדינה מסוימת ללא ידע בשפה הרלוונטית, היא ממוקמת באסיה".

זה כלל טוב (וגם מפזר את העמימות בנוגע לשאלה באיזו יבשת ישראל נמצאת).

2. למה אתם מספרים לי את זה?

האם מקור המידע שלך הוא משקיף שעבודתו היא להסביר דברים, או שמא אקטיביסט עם תכנית פוליטית? אין בעיה בלהיות אקטיביסט, אך חשוב להבין מי הוא מי. אקטיביסט אינו צריך לספר לך את הכל, רק את הדברים שימשכו אותך לאמץ את נקודת המבט שלו. אם ניקח דוגמה מההקשר הישראלי, קבוצות כגון 'שוברים שתיקה' או 'בצלם' הן ארגונים של אקטיביסטים, וכך גם ארגונים בצד האחר שלך הספקטרום כגון StandWithUs. החומרים שהם מפיצים אינם מיועדים ראשית כל להסביר מה קורה, אלא להוביל אותך לתמוך בעמדה מסוימת. מידע סותר לא ייכנס פנימה. תפקידם דומה לזה של עורך דין לענייני גירושין: אם הוא מייצג את האישה, העבודה שלו איננה להציע הערכה הוגנת של הבעל. העבודה שלו היא להשחיר את דמותו של הבעל בהתאם לאינטרסים של האישה, כדי שהשופט יזדהה עם הצד שלה.

מה שהופך את ההבחנה בין עיתונאים לפעילים לקשה יותר ויותר זו העובדה שעיתונאים רבים הופכים לפעילים – כלומר, מבחינתם העבודה שלהם היא אינה לסייע לך להבין את האירועים, אלא לדחוף אותך לקבל את המסקנות שלהם. הם מהנדסים את הדיווחים שלהם לצורך מטרה זו. כתבים מערביים רבים בישראל, הנתמכים בידי פעילי הארגונים הלא-ממשלתיים (אשר שייכים לאותו עולם חברתי ומקצועי של כתבי העיתונות, וישנה תנועה רבה בין שני התחומים), מאמינים שישראל היא הבעיה. מכך נובע, אם אתה אקטיביסט, שאין צורך בהבנה של דאגותיה של ישראל, אלא ברצח אופי שיעורר זעם ויעניש את הצד האשם. המטרה היא פחות ליידע ויותר להכעיס. לכן, הרג שנגרם במהלך ניסיון של חמאס בעזה לחדור את הגבול (מקרה שאירע ב-2018) אינו מוצג כתוצאה של פעולות, גם אם בלתי מושלמות, של חיילים ישראלים במטרה להגן על אזרחי ישראל. תיאור שכזה יהיה נכון, אבל הוא לא יהווה אקטיביזם אפקטיבי. במקום זאת, האירוע צריך להיות מוצג כרצח, או אפילו כטבח.

ברגע שהעיתונות הפכה לאקטיביסטית, נעשה בלתי אפשרי להבין מה קורה. כל אחד המקווה להבין צריך לתור אחר משקיפים בעלי ידע המסוגלים להבין נקודות מבט שונות.

3. האם אתם ספקניים במידה מספקת לגבי תמונות ופרטים מזעזעים?

כולנו מופצצים בתמונות ובסרטונים בני 17 שניות, לא רק מישראל. אבל ריבוי המצלמות כאן והאוריינות התקשורתית של השחקנים פה משמעם כי האזור הזה מפיק כמות בלתי פרופורציונאלית של תמונות בעייתיות. אין צורך לציין זאת ב-2021, אך תמונות וסרטונים אינם תמיד מראים את מה שהם מתיימרים להראות. גם אם הם אמיתיים, לעתים קרובות הם לא מראים את כל האמת, וגם אם הם מציגים את כל האמת, לעתים קרובות הם לא אומרים כלום בנוגע להקשר הרחב בו הם מתרחשים.

לדוגמה, במהלך ההתקדמות האמריקנית מנורמנדי לתוך אירופה הכבושה בסוף מלחמת העולם השנייה, חיילים אמריקניים ביצעו פשעי מלחמה, כגון רצח של שבויים גרמנים. אם היו מתגלים סרטוני וידאו המתעדים זאת, הדבר היה גורם לזעזוע. אך הם לא היו מספרים דבר לגבי מידת החכמה או הצדק בפלישה לנורמנדי, שלא לדבר על מטרת המלחמה האמריקנית. אם ההבנה שלך אודות מצב מסוים נובעת בעיקר מתמונות או פרטים מזעזעים, סביר להניח שאתה לא מבין את המצב.

4. מה עושות מדינות אחרות?

העולם רחוק משלמות, ומדינות העולם אינן נקיות כפיים. ישראל היא אחת ממדינות העולם, ולכן דיונים אודות ישראל צריכים להשוות אותה למדינות אחרות במצבים דומים ולא לאידיאלים מופשטים כגון "דמוקרטיה", או (כפי שלעתים אני רואים יהודים עושים) ל"יהדות", או לוועידת הפעילות החברתית בבית הכנסת שלהם. אם למשל, מישהו טוען שמספר ההרוגים במבצע ישראלי בעזה הוא גבוה, כפי שאכן נטען לעתים קרובות, יש להשוות זאת למבצעים דומים, כגון אלה של המארינס בפלוג'ה, הבריטים בצפון אירלנד, או הצרפתים במאלי. אם אתה ביקורתי לגבי הוראות הפתיחה באש על הגדר בעזה, עליך לדעת כיצד הדברים עובדים על הגבול בין הודו לפקיסטן, או בין תורכיה וסוריה, או על הגדר ההיקפית של הבסיסים האמריקניים באפגניסטן. כנ"ל לגבי קליטה וטיפול בפליטים, חופש העיתונות, זכויות מיעוטים, או כל דבר  אחר. לא בכל המקרים ישראל יוצאת טוב מההשוואה. אולם אתם תגלו שרוב הביקורת על ישראל אינה משווה אותה לשום דבר. זה סימן לכך שהדיון אינו מתקיים לגבי מדינה אמיתית.

כשדיברתי עם קבוצות של אמריקנים ונשאלתי לגבי חיילים ישראלים שהורגים אזרחים, אחד המוטיבים החוזרים בסיקור התקשורתי בימים אלה, לעתים אני שואל אם מישהו יודע כמה אזרחים נהרגו בידי הצבא האמריקני בשנה האחרונה. עד כה שאלתי זאת מאות אנשים, רובם משכילים ובעלי מודעות פוליטית, וטרם פגשתי אדם אחד שהיה מסוגל לשלוף לי אפילו הערכה גסה. (המספר הרשמי של הפנטגון לשנת 2019, לדוגמה, היה 132, אך לפי האו"ם המספר באפגניסטן לבדה עמד על 559). אם מישהו מתכוון לבקר את התנהגותה של ישראל בעולם, חשוב להבין מהו העולם הזה, וכיצד מדינות אחרות מתנהגות בו. יש בכוחן של השוואות שכאלה להפוך דיון סימבולי לדיון שפוי.

5. האם היקף הסיקור הוא רציונלי?

ישראל מהווה 0.01 אחוז משטח פני כדור הארץ ו-0.2 מהטריטוריה של העולם הערבי. אוכלוסייתה דומה בגודלה לזו של העיר ניו-יורק. היקף ההרוגים בסכסוך במהלך השנה שעברה (2020) היה כ-30, כמעט כולם פלסטינים. זהו מספר נוראי, וכמה מקרים היו טעויות טרגיות להן ישראלים היו אחראיים. שלושים זה גם פחות מאחד חלקי שש ממספר האנשים (202) שנרצחו באותה תקופה בניו-אורלינס לבדה, מקום אשר מקבל תשומת לב מזערית בתקשורת האמריקנית, שלא לדבר על שאר העולם.

כשהייתי כתב AP בירושלים בשנים 2006- 2011, לענק החדשות האמריקני היה צוות גדול יותר שסיקר את הסיפור הזה (אשר כולל כ-14 מיליון איש, ישראלים ופלסטינים) מאשר הצוותים שסיקרו את סין או הודו, כל אחת מהן עם אוכלוסייה של למעלה ממיליארד. הפוקוס הזה, שהוא סטנדרטי לתקשורת הצפון-אמריקנית והמערב-אירופאית, הוא סימן טוב לכך שלאנשים המספרים את סיפורה של ישראל אין כוונה לבצע ניתוח רציונלי של העולם, אלא לעשות דבר מה אחר. לדעתי, ה"דבר מה אחר" הזה הוא סיפור סמלי בו היהודים משמשים, לעתים באופן בלתי מודע, להציג את הבעיות המטרידות את מספרי הסיפור בחברות בהן הם חיים. דרך טובה אחת להבחין בין סיפור סמלי שכזה לבין ניתוח עובדתי היא לשאול: האם הסיפור מציג את היקף הבעיה באופן ברור?

על מנת ליצור נרטיב אנטי-יהודי, לא תמיד יש צורך בהמצאות ושקרים. לעתים הדבר נעשה באמצעות ניפוח והשמטה של הקונטקסט. לדוגמה, אדם המעוניין להציג את חוליי הקפיטליזם באמצעות שימוש בבנקאים יהודים מרושעים, יכול לעשות זאת מבלי לשקר. באמת ישנם בנקאים יהודים מרושעים. כל שעליך לעשות הוא להשמיט את העובדה שרוב הבנקאים היהודים אינם מרושעים, שיהודים אינם יותר מרושעים מבנקאים אחרים, ושרוב הבנקאים כלל אינם יהודים. אותו הכלל נכון גם לגבי הסיפורים אודות הבולשביקים היהודים שהיו נפוצים בעבר בקרב מתנגדי הקומוניזם. הסיפור השלילי על ישראל המתפשט בקרב הליברלים המערביים עושה דבר-מה דומה – הוא קורע את ישראל מהקונטקסט שלה, מנפח אותה והופך אותה ממקום אמיתי לסמל של כל מה שרע בעולם. כך ניתוח עובדתי מתחיל להזכיר סיפורים ישנים ומוכרים, בעלי השפעות ישנות ומוכרות, למשל הקריאות להחרים את היהודים עד אשר הם ייענו לרשימת דרישות ייחודית וסובייקטיבית, או עד שהם ייעלמו. זה קרה שוב ושוב בעבר, וזה מתרחש כעת. כאשר לסיפור מתחילה להיות ההשפעה הזאת, על הקוראת לשאול בתגובה לא מה היא יכולה לעשות על מנת לשנות את התנהגותם של היהודים, אלא לשאול מי מספר את הסיפור, ומדוע.

6. האם ההקשר האזורי ברור מספיק?

על מנת להציג את הרעיון של הקשר אזורי, אני אוהב להשתמש בדוגמה של מלחמת ארה"ב-איטליה ב-1944. הצבא האמריקני אכן נלחם באיטליה ב-1944, אך האם אי-פעם שמעתם על המלחמה הזאת? כולם יודעים שעל מנת להבין את הרכיב האמריקני-איטלקי של המלחמה, יש להבין את פרל הרבור, פולין ואת הסכסוך הגלובלי שרוב משתתפיו לא היו אמריקנים או איטלקים.

האם שמעתם על "הסכסוך הישראלי-פלסטיני"? כנראה שכן, למרות שרוב מלחמותיה של ישראל לא היו נגד פלסטינים (אלא נגד מצרים, ירדנים, עיראקים, לבנונים ואחרים) ולמרות שהיריב המרכזי הנוכחי של ישראל הוא המשטר התיאוקרטי של איראן, מדינה שהיא אינה פלסטינית או ערבית. הסיפור ה"ישראלי-פלסטיני" הוא מסגור פשטני שחותך החוצה את רוב הסכסוך האמיתי. אנשי תקשורת אוהבים תרגילי מיסגור פשוטים, בין השאר משום שהכלים שלנו כל כך מוגבלים – כמה מאות מילים בכתבת חדשות, 90 שניות באייטם טלוויזיוני, 280 תווים בציוץ בטוויטר. מורכבויותיו של העולם האמיתי פשוט לא נכנסות לתוך כל זה. מה שדרוש הוא ברנש טוב אחד וברנש רע אחד: פלסטיני נגד ישראלי.

אם אתם רואים רק סכסוך "ישראלי-פלסטיני", החלטותיה של ישראל ייראו חסרות היגיון. בתודעה המערבית, למשל, הגדה המערבית וסוריה הן שני סיפורים נפרדים בתכלית. בעולם האמיתי, הן כל כך קרובות עד שנסיעה ביניהן תארך אותו הזמן כמו נסיעה ברכבת התחתית לאורכה של ניו-יורק. אם אינכם מבינים את ההקשר הזה, קשה להבין מדוע ישראלים שפויים רבים חוששים מכך שואקום שלטוני בגדה המערבית לא יהפוך ל"מדינה פלסטינית", כפי שמניח הסיפור התקשורתי, אלא יהפוך למשהו שדומה לסוריה, בה נהרגו לאחרונה 500,000 איש במלחמת אזרחים. בעולם הערבי ישנם כ-330 מיליון איש, שהפלסטינים הם חלק זעיר מתוכם. המיעוט הערבי תחת שליטת ישראל, הפלסטינים, הם חלק מאוכלוסיית הרוב באזור. העולם האסלאמי הרחב יותר מכיל (תלוי את מי שואלים) כ-1.5 מיליארד איש. ישנם 6 מיליון יהודים בישראל. כל האוכלוסייה היהודית על פני כדור הארץ, כ-13 מיליון, היא קטנה הרבה יותר מאוכלוסייתה של קהיר.

אין משמעותו של ההקשר הזה שכל החלטותיה של ישראל הן נכונות וצודקות – פשוט שהן מונעות על ידי גורמים שאנשים רבים מחמיצים. אם נוסיף את ההקשר האזורי, רבות מהבעיות בסיפור נפתרות, ויש סיכוי רב יותר לקיים דיון שפוי על ישראל.

7. האם הכרונולוגיה מדייקת?

רבים מהסיפורים על ישראל מתחילים ב-1967. המטרה בכך היא  להציג את כיבוש הפלסטינים, שהחל באותה שנה, כסיבה העיקרית לסכסוך, ולהסיק כי פתרון בעיה זו יביא שלום. זה, בתורו, יוצר מצג לפיו ישראל מסוגלת לפתור את הבעיה לו רק רצתה בכך, מה שהופך את היהודים לרשעים, ולא כמי שנקלעו למצב סבוך בו כולם עשו טעויות ואף אחד לא יודע באמת מה יש לעשות.

הסכסוך החל עשורים לפני 1967. הארגון לשחרור פלסטין הוקם ב-1964, לפני שהגדה המערבית או עזה היו תחת שלטון ישראלי. הכיבוש הצבאי בגדה המערבית הוא סימפטום אחד של הסכסוך, לא הסיבה לסכסוך. ישראלים רבים (כולל כותב שורות אלה) טוענים שעשינו עבודה גרועה בטיפול בסימפטום הזה. מעטים מאוד מאמינים שריפוי הסימפטום יפתור את הבעיה, שמבחינה אובייקטיבית היא ישנה ורחבה יותר מהסימפטום. הבנת התפתחותם של המאורעות הופכת את הסיפור לברור יותר.

8. מה עוד מתרחש? מה קורה בנוסף?

בדיונים אודות בעיה אמריקנית דוחקת כגון אלימות בכלי נשק, האמריקנים מבינים כי הנושא הוא היבט אחד של החיים בארצם, חלק מפסיפס מורכב של גורמים המרכיבים את ארצות הברית. אך דיווחים תקשורתיים על מדינות אחרות מבודדים סוגיות ספציפיות ומציגים אותן לקהל המערבי כמלוא הסיפור. דוגמה טובה היא אלימות הקרטלים במקסיקו או דמותו של ולדימיר פוטין ברוסיה. אלה הם סיפורים חשובים, אך אם אתם נמצאים במקסיקו או רוסיה, אתם ודאי מבינים שיש עוד הרבה דברים אחרים שקורים.

אז כשמוצגת לכם תמונה של ישראל, כדאי לשאול האם זו התמונה המלאה של מדינה ממשית. רוב הכיסוי התקשורתי המערבי עוסק בכיבוש בגדה המערבית, במיוחד ההתנחלויות, ובסכסוך בין ישראל לפלסטינים. מדובר בנושא חשוב עבור הישראלים, אבל הוא מתקיים בהקשר רחב יותר של החיים והביטחון בארץ, היכן ש-9 מיליוני אזרחים יהודים וערבים נהנים מרמה של יציבות שאינה קיימת באף מקום אחר באזור. לתנועת ההתנחלויות יש תמיכה בקרב מיעוט מהישראלים, שרובם רואים את הכיבוש, על הרעות ואי השוויון האמיתיים שהוא כרוך בו, כפעילות צבאית הכרחית המאפשרת את ביטחונם. הלך רוח זה דומה לאופן בו האמריקנים ראו את הכיבוש באפגניסטן כ"הגנה עצמית", ולא בתור הגורם המגדיר את החיים האמריקניים בשני העשורים האחרונים.

אם בעיניכם הכיבוש בגדה המערבית הוא סוגיה מוסרית מנותקת המגמדת את כל הסוגיות האחרות, אז החלקים הנורמליים יותר בקיום הישראלי – כגון חיי הלהט"ב, כלכלת ההיי-טק, האוכל והתיירות – נראים כסיפורי מעשיות שמטרתם להסיח את הדעת מהסיפור ה"אמיתי", וכך אנשים מתחילים להזות על "פינקוושינג" [טיוח ורוד], "ויגאן-וושינג" [טיוח טבעוני] וכדומה.

מדינות הן דבר מורכב מאוד, ואם התמונה שאתם מקבלים על ישראל היא פשוטה – מדינה פשוט טובה או פשוט רעה – אזי אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי אין מדובר בתמונה מציאותית.

מאמרו של מתי פרידמן פורסם לראשונה באנגלית ב- Sapir Journal, כתב עת חדש ומומלץ על נושאים יהודיים. אנו מודים לפרידמן ולמערכת 'ספיר' על הרשות לתרגם את המאמר לעברית ולפרסמו כאן.