מסורבי כל הכניסות, התאחֵדו!

 

השיח הציבורי געש בשבוע החולף עקב (בין היתר) ההחלטה למנוע כניסה לישראל מפעילת החרם אריאל גולד, אנטי-ציונית מובהקת שכבר עוררה כאן כמה פרובוקציות, קוראת בהפגנות לאינתיפאדה נגד ישראל וסילוק הציונות מהארץ, וחברה בארגון Code Pink, שנציגותיו השתתפו בעבר בכנסים באיראן בהשתתפות אנטישמים ומכחישי שואה ידועים.

אין זו הפעם הראשונה שפעילים אנטי-ישראליים מגורשים מכאן. בעבר כתבנו כאן על אנשי ארגון 'קול יהודי לשלום', שלחבריו לא התאפשר לעלות למטוס כבר בארה"ב, אך דומה שאצל רבים, החסימה האחרונה היוותה הקש ששבר את גב הגמל- והתגובות הנזעמות שטפו את הרשתות. כך למשל עורך חדשות החוץ בחברת החדשות ערד ניר:

הם מפחדים! https://t.co/1Msloh5qjJ

— Arad Nir (@arad_nir) July 2, 2018

והכתבת המדינית של 'הארץ', נעה לנדאו:

ממשלת ישראל הפכה קבוצה זעירה של פעילים לאיום הגדול ביותר על קיומנו מאז הפצצה האיראנית. המוטיבציה של רובם המוחץ היא עצמאות פלסטינית וסיום השליטה הישראלית בשטחים. אם אי-פעם נגיע לפתרון מדיני-ביטחוני – בשבילנו, לא בשבילם – לא יהיה חרם ולא נצטרך לעצור יהודים בגבולות

— Noa Landau (@noa_landau) July 2, 2018

 

לעומתם, מזכ"ל 'שלום עכשיו' לשעבר יריב אופנהיימר היה בוטה יותר, והכריז ב- 103fm כי:

רק מדינה שיש לה מה להסתיר מונעת כניסה של אנשים לשטחה… מבחינתי חופש הביטוי הוא גם לאנשים שמגיעים מחו"ל כפי שהוא לאזרחים ישראלים

ואיך אפשר בלי מאמר המערכת של 'הארץ', שטען:

בהגבירה את מאמציה לאכוף את החוק למניעת כניסתם ארצה של התומכים בחרם על ישראל, או על ההתנחלויות — הכריזה ממשלת נתניהו, למעשה, על צמצום פרויקט הבית הלאומי לעם היהודי.

הרושם העולה הוא שחסימת אדם מלהיכנס למדינה הינה צעד דרקוני ואנטי-דמוקרטי, הפוגע בזכויות האדם ומעיד על פחד המקנן בלבם של אלה המוציאים אותו אל הפועל. הדעת נותנת שלא נראה אותו בדמוקרטיות מערביות וליברליות, הלא כן?

דווקא כן. ולא מעט. למעשה זהו צעד נפוץ ומקובל ברבות ממדינות המערב המתוקנות. כפי שכתב לאחרונה בן דרור ימיני, "בכל מדינה מתוקנת יש רשימת מנועי כניסה". לפעמים החסומים מוצאים את שמם ב'רשימה שחורה', לפעמים הם לא מקבלים ויזה, ולעתים פשוט נחסמים בשדה התעופה או בגבול. ההבדל המרכזי בינינו לאותן מדינות, הוא ששם זעקות השבר וציוצי ה'הם מפחדים' נפוצים הרבה פחות.

צאו אתנו למסע בינלאומי (אם כי חלקי בהחלט) בעקבות מסורבי הכניסה. נבהיר מראש, כי בכוונה התעלמנו מכל המקרים בהם נמנעה מאדם כניסה למדינה בעקבות פעילות פלילית בה היה מעורב, חשש כי ינהג באלימות או עקב חשד של הרשויות שהוא לא יחזור למולדתו בתום הביקור.

בריטניה: מבין כל הדמוקרטיות המערביות, בריטניה היא ללא ספק המדינה בה מניעת הכניסה מפרטים היא הנפוצה ביותר. אלמלא הקריקט, אפשר היה לחשוב שזהו הספורט הלאומי הבריטי. לפי החוק הבריטי, לרשויות ההגירה יש זכות לסרב לכניסת אדם למדינה אם, בין שאר הסיבות, הן סבורות כי הוא מהווה איום לשלום הציבור, בעל אופי שלילי או שאינו תורם לטובת הציבור. כבר בתקופת המלחמה הקרה, נמנעה כניסתם של ידוענים שונים לממלכה, עקב קשריהם עם הקומוניזם.

מאז זה רק הלך והתגבר. משה פייגלין הוכרז כאישיות בלתי רצויה וכניסתו נמנעה עקב דעותיו ואמירותיו, וכמוהו השייח' ראאד סלאח, שנעצר בכניסתו לבריטניה (אם כי לאחר מכן כניסתו אופשרה והוא אף פוצה על עוגמת הנפש).

היתה גם רשימה שחורה שפרסם משרד הפנים הבריטי ובה שמות 16 אנשים שכניסתם למדינה אסורה, כי הם "מעודדים קיצוניות ושנאה". 22 אנשים נוספים, פעילים פוליטיים רדיקליים מימין ומשמאל, נחסמו גם הם מבלי ששמותיהם יתפרסמו.

וגם כניסתם של חבר הפרלמנט ההולנדי האנטי מוסלמי חירט וילדרס, מנהיגה האנטישמי של ארגון 'אומת האסלאם' האמריקני, לואיס פרחאן; והקומיקאי הצרפתי האנטישמי דיידונה, נאסרה.

גם בשנים האחרונות הופעלה הסנקציה בנדיבות: נאסרה כניסתם לבריטניה של פעילים אנטי אסלאמיים, נעצרו וגורשו אושיות ימין וכן פעיל נורווגי נגד הגירה, בנימוקים של  "נוכחותם בממלכה אינה תורמת לטובת הציבור" ועלולה "לעורר מתחים בין קהילות שונות", או "איום ממשי לאינטרסים הבסיסיים של החברה".

הדחף להגן על הציבור הבריטי מפני השפעות חיצוניות שליליות הוא חזק כל כך, עד שהוא מוביל לעתים למקרים משעשעים במיוחד. למשל חסימתו של אמן לחימה, בגלל שיטות הלחימה המסוכנות שהוא מלמד, או של ראפר מארה"ב (שנחסם גם מניו זילנד) בגלל השירים הלא סובלניים כלפי להט"בים שכתבו בעבר. אפילו 'אמן פיק אפ' אמריקני מצא עצמו מסורב כניסה, כי הוא "מעודד התנהגות סקסיסטית".

גם ארצות הברית, מנהיגת העולם החופשי, אינה בוחלת במניעת כניסה לתחומה מסיבות שונות ומשונות. להלן כמה דוגמאות. ב-2003, נמנעה כניסתה של הפעילה רפובליקנית אירית בנימוק שהיא מהווה "איום על הביטחון הלאומי האמריקני". האקדמאי השוויצרי טאריק רמאדן היה מנוע כניסה בשנים 2004-2010- בין השאר עקב "תמיכתו בטרור". ב-2006, פרופסור דרום-אפריקני נעצר וגורש עקב קשריו עם ארגוני טרור.

ביוני 2009 נמנעה כניסתו לארה"ב של ארפון גווילם, זמר בריטי ופעיל וולשי. הנימוק "קלון מוסרי" שדבק בו. זאת עקב פעולות מחאה שונות ולא אלימות אותן ביצע בבריטניה עשרות שנים קודם לכן, ועל אף שבבריטניה התיק הפלילי שלו נמחק מזמן. ב-2010, בחור בריטי בן 17 בשם לוק אנג'ל שלח לבית הלבן מכתב בוטה ומלא קללות המופנות כלפי הנשיא ברק אובמה. כתוצאה מכך, נאסרה כניסתו לארה"ב למשך שארית חייו. באוגוסט 2015 נמנעה כניסתו של הגזען הלבן הקנדי פול פרום. באותה שנה נמנעה גם כניסתה של ליזה מזה, חברת פרלמנט לשעבר מהפיליפינים המאשימה את ארה"ב בהפרת זכויות אדם באזור.

שכנתה הצפונית של ארה"ב, קנדה, מונעת אף היא כניסה לתחומה מדי פעם בפעם, ולא משום שחסר בה מקום. ב-2009 היא אסרה את הגעתו של חבר הפרלמנט הבריטי דאז, ג'ורג' גאלאווי, שתכנן להעביר סדרת נאומים נגד השתתפות קנדה במלחמות בעיראק ואפגניסטן. כשנה לאחר מכן, האיסור על גאלאווי הוסר בהוראת בית המשפט. באוקטובר 2010 נחסמה דרכו לקנדה של פעיל חברתי אמריקני שבא להצטרף למוחים נגד אולימפיאדת החורף בוונקובר. לעתים מזומנות, הרשויות בקנדה מונעות את כניסתם מארה"ב של פעילי איכות הסביבה. דוגמה קנדית נוספת היא מניעת כניסתו ב-2012 של טרי ג'ונס, כומר אמריקני המטיף נגד האסלאם.

מדי פעם בפעם,  מתפרצות חדשות אודות איסור כניסה למדינות נוספות. ב-2017 אוסטרליה מנעה את כניסתו של 'מתנגד החיסונים מספר 1 בעולם', שתכנן להרצות במדינה נגד חיסון ילדים. מוקדם יותר באותו חודש, אוסטרליה אסרה על פעילים נוספים נגד חיסונים להיכנס למדינה. במרץ 2017 הולנד מנעה את כניסתו של שר החוץ התורכי, שתכנן להשתתף בעצרת פוליטית של אזרחי תורכיה החיים במדינה. וביוני 2016, צרפת מנעה ממתנדבי ארגוני סיוע מלונדון להיכנס עמוסי ציוד ותרומות שיועדו ליושבי מחנה הפליטים בקאלה. הרשויות הצרפתיות חששו כי הסיוע לפליטים "יעודד התפרעות של המהגרים".

כאמור, מדובר ברשימה חלקית מאוד. כמו כן, אין בכוונתנו לטעון שכל המקרים המצוינים לעיל הם מוצדקים וראויים, או שכולם שגויים. הנקודה היא שמניעת כניסה למדינה הוא מדיניות מקובלת ונפוצה גם במדינות הדמוקרטיות הליברליות ביותר. אפשר לבקר ולדון בכל החלטה; אך מן הראוי גם לשמור על פרופורציות.