1947-1948 – טרנספר כפוי או בריחה המונית? ב'הארץ' נטען ש 800 אלף ערבים גורשו מהארץ בידי היהודים במלחמת העצמאות. מטרת השקר הזה – להסתיר את האמת המבישה: הרוב הגדול לא גורשו אלא ברחו מיוזמתם חנן עמיאור | 29.11.22 | 1948 - פלסטינים בורחים מיוזמתם (צילום:אתר אונר"א) שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס בסוף השבוע לעגה חנין מג'אדלה ב'הארץ' לעיתונאים הישראלים המסקרים את המונדיאל בקטאר ונתקלים בעוינות מצד ערבים: קשה לצפות בעיוורון ובחוסר המודעות העצמית של העיתונאים הישראלים, שמבחינתם 1948 היא אירוע נקודתי מן העבר, ששיאו הקמת מדינת ישראל, ולא גירוש 800 אלף פלסטינים ושינוי פני האזור עד ימינו "גירוש 800 אלף פלסטינים"? מג'אדלה מפריחה בקלות, ללא הפרעה, עריכה, או בדיקת עובדות, את אחד משקרי התעמולה היסודיים ביותר של הערבים, שמטרתו לכסות על בושה גדולה שלהם בכל הקשור לאירועי 1947-1948. ראשית, לא 800 אלף, אלא 710 אלף ערבים יצאו מהארץ בתקופת המלחמה ולקראתה, כך לפי האו"ם, אונר"א וחוקרים מובילים של המלחמה. אבל הבושה הגדולה אותה מחויבים מג'אדלה ו'הארץ' לטאטא, היא שרוב מתוך אותם 710 אלף, לא גורשו אלא עזבו מרצונם, משלל סיבות: כי קיוו לחזור אחרי המלחמה כמנצחים, כי נשמעו להוראות ההנהגה הערבית שהורתה להם לעזוב כדי להקל על הצבאות הערבים את כיבוש הארץ מידי היהודים, כי נקלעו למצב של קריסה ואנרכיה פנימית, או כי האמינו להפחדות של עצמם, כאילו היהודים עומדים לבצע בהם רצח עם, נקמה על השנים הרבות בהן התעללו הם עצמם ביהודי הארץ. (חוקר המלחמה המוערך, פרופ' בני מוריס, כינה את התופעה 'קדחת הבריחה') חלק מהם אף ברחו למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד היהודים שיישארו, ואף התחייבויות של ראשי הישוב לפיהן לא יאונה להם כל רע. את הקבוצה הראשונה, בני המעמדות העליונים שברחו ראשונים כדי לחזור אחרי המלחמה כמנצחים, תיארה העיתונות הפלסטינית של אותן שנים כך: הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי הם אלה הנוטשים את בתיהם ובתי-עסקיהם ויוצאים לחיות במקומות אחרים. רבים מהם חיו ברווחה גדולה ובמותרות. מיד עם היראות סימן ראשון לצרה הם נושאים את רגליהם כדי להתחמק מנשיאה בעול המאבק, אם במישרין ואם בעקיפין. הארצות השכנות עשו לנו שירות רע בהכניסן את אלה הבורחים משדה הקרב. אלה הסוג הגרוע ביותר בגיס החמישי שלנו וראויים לענישה בכל חומר הדין(מתוך העיתון הפלסטיני "א-שעב". 30.06.1948) את הקבוצה השנייה, הבורחים לפי הוראת ההנהגה הערבית, תיאר עיתון ה'אקונומיסט' הבריטי כך: בימים הבאים פנו השלטונות הישראליים, ששלטו עתה בחיפה שליטה מלאה, אל כל הערבים וקראו להם להישאר בחיפה, והבטיחו להם כי לא יאונה להם כל רעלפי מיטב ידיעתי הייתה העצה שנתנו כל התושבים הבריטיים, שנשאלו על-ידי ידידים ערביים, כי ינהגו בתבונה אם יישארו. גורמים שונים השפיעו על החלטתם לברוח. כמעט אין ספק, כי הגורם החזק ביותר היו ההודעות ששידר הוועד הערבי העליון, שקרא לכל הערבים לצאת מחיפה. הובהר להם, כי לאחר שיושלם הפינוי של הכוחות הבריטיים, יפלשו הצבאות של כל מדינות ערב לארץ-ישראל ויזרקו את היהודים לים. נרמז בבירור כי כל הערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסותם של היהודים ייחשבו לבוגדים. באותו זמן עדיין היה לערביי ארץ-ישראל אמון מסוים ביכולתה של הליגה הערבית לקיים את ההבטחות שנתנו דובריה".(מתוך עיתון ה'אקונומיסט'. 02.10.1948, לונדון) את הקבוצה השלישית ומעוררת הרחמים של אלו שנקלעו לקריסה פנימית מתאר מוריס במחקרו 'לידתה של בעיית הפליטים'. לפי מוריס, בעקבות בריחת המעמדות העליונים בגלים הראשונים, נאלצו לעזוב גם הפלאחים והעירוניים שראו את העשירים נוטשים בהמוניהם ובעקבות כך נסגרים עסקים, בתי ספר, משרדי עורכי דין ומרפאות, שירותים ציבוריים ועירוניים. ואת הקבוצה הרביעית, המפחידים את עצמם, תיאר מוריס כך: תחושות התמוטטות כללית והתפרקות. במקומות רבים די היה בניצוץ קטן כדי להניע את התושבים לארוז את מיטלטליהם ולנוס על נפשם. תושבי הערים הערביות היו נסים על נפשם ובכך גוררים איתם את כל הסביבה הכפרית של העיר, שתושביה הצטרפו למנוסה כך ברחו מהארץ במהלך המלחמה מיוזמתם מאות אלפי ערבים, כאמור חלקם הגדול ללא איום ואף נוכח הבטחות ראשי הישוב היהודי להישאר ולהיות מוגנים. בשלבים מתקדמים של המלחמה אכן גורשו ערבים, אבל לפי כל המחקרים, היה מספרם מיעוט לעומת העוזבים מיוזמתם. בהמשך מאמרה מעוותת מג'אדלה את המציאות פעם נוספת. בהתקרבנות פתטית היא מתלוננת ש"ישראל מגדירה את לבנון והפלסטינים אויבים" מי כאן בדיוק מגדיר את מי כאויב? הרי רק לאחרונה סירבה לבנון לחתום על הסכם הגז מול ישראל והתעקשה לחתום מול ארה"ב, כיוון שמבחינתה ישראל היא מדינת אויב שאינה ראויה להכרה בה, הנובעת מחתימה על הסכם כלשהו עמה. ולגבי הפלסטינים אין טעם להרחיב. האמנה הלאומית הפלסטינית, המביעה מחויבות מלאה להשמדת האויב הציוני, מדברת בעד עצמה. ואתה שואל את עצמך – אין עריכה על המאמרים של הכותבים הערבים בעיתון הזה? כל שקר והבל שנכתב, מודפס? ופעם אחר פעם מתברר שכן. אין עריכה על מאמרי הכותבים הערבים ב'הארץ'. כל דבר הבל ושקר, מודפס