איתן אבריאל ודה מרקר מציגים: שקרים, עיוותים, הבלים, שרלטנות

המרכז לחירות ישראלית הוא ארגון המגדיר את עצמו "ארגון חינוכי המטפח מנהיגות ושיח אינטלקטואליים שמרניים". הוא מקדם עמדות של ציונות, שוק חופשי וזכויות הפרט, ועד לאחרונה היווה את השלוחה הישראלית של 'קרן תקווה' האמריקנית. כיום הוא פועל כארגון עצמאי.

לפני כחודש ערך המרכז כנס בירושלים בשם "כלכלת מלחמה: האתגרים וההזדמנויות", שעסק במדיניות הכלכלית הראויה למלחמת חרבות ברזל. מי ששמע על הכנס הוא עורך מגזין TheMarker, איתן אבריאל, שהזדעק לדווח עליו לקוראיו בכתבה ארוכה, רצופה בשקרים, הטעיות, הפחדות, וגם כמה טיעוני איש קש מגוחכים במיוחד.

מי שעוקב אחר כתיבתו של איתן אבריאל, יודע שהוא עקבי באזהרותיו מפני מה שהוא מכנה "הימין הליברטריאני הישראלי" – שם קוד לאנשי ימין המעוניינים להקטין את המגזר הציבורי, לקצץ בהוצאות הממשלה, לרסן את מערכת המשפט ולעודד את כוחות השוק. אין בכך כל בעיה: תחרות בין רעיונות היא מבורכת, ואם אבריאל סבור שמדובר ברעיונות מסוכנים, עליו להתריע מפניהם. הבעיה מתחילה כשבמקום להתמודד עם יריביו האידאולוגיים, הוא מעוות את מה שהם אומרים, לועג להם ומכניס להם לפה דברים שהם מעולם לא אמרו.

דוגמה לכך היא האופן בו אבריאל מפחיד אותנו מפני מה שממתין לנו באתר האינטרנט של המרכז לחירות ישראלית:

 בתמונה שמופיעה בחזית האתר של המרכז נראה הכתב הפוליטי של ערוץ 12, עמית סגל, כשהוא מראיין דמות לא מזוהה.

דמות לא מזוהה! אבוי, מי זה יכול להיות? תנוח דעתו של איתן אבריאל. מדובר בדאגלס מארי, העיתונאי השמרן הבריטי הנודע, שבזכות עמידתו לצד ישראל הופיע לאחרונה בתקשורת הישראלית שוב ושוב ושוב ושוב, ואף זכה באות הוקרה מיוחד מנשיא המדינה.

דוגמה מובהקת יותר היא האופן בו דיווח על נאומו של עמיעד כהן, מנכ"ל המרכז לחירות ישראלית. כהן נשא את הנאום שלדעתו ראש ממשלת ישראל היה צריך לשאת בראשית המלחמה. הנאום זמין לצפייה ביוטיוב, ומי שיצפה בו ייאלץ להודות שבין הנאום שנישא במציאות לבין הנאום שהתקיים בראשו של איתן אבריאל, ישנו קשר קלוש בלבד.

כך למשל מסכם אבריאל את חמש הדקות הראשונות של נאומו של עמיעד כהן:

"זה הנאום שראש הממשלה בנימין נתניהו היה צריך לשאת בתחילת המלחמה". כך פתח עמיעד כהן את דבריו בכנס "כלכלת מלחמה: האתגרים וההזדמנויות", שערכה בחודש שעבר קרן תקווה. "זו תהיה מלחמה ארוכה וקשה בשתי חזיתות. היא תערב גם חיילים וגם אזרחים. היא לא תהיה כמו מלחמת ששת הימים. עלינו להתכונן למלחמה ארוכה גם באזורים מיושבים, ואנחנו נזדקק לחיילים רבים, לרכש אינסופי, לטנקים ולמטוסים – וגם לאחריה יהיו לנו אויבים. זה עולה הרבה כסף, אבל לאחר שהחמאס והחיזבאללה ירימו דגל לבן – הכלכלה תעבור לצמיחה של 5%־7%".

אף אחד מהמשפטים המופיעים בין מירכאות לא נאמר בנאום של כהן. זהו סיכום של עיקרי הדברים, והוא אינו כולל טענות, דקויות ופרטים רבים שנאמרו בנאום. מדוע אם כן הדברים מופיעים תחת מירכאות, כאילו מדובר בציטוט ישיר ומדויק? לאיתן אבריאל הפתרונים.

בהמשך, אבריאל פשוט מייחס לכהן המלצות מדיניות שלא היו ולא נבראו, ומשתמש בהן כדי ללעוג ולהוקיע את הליברטריאן המסוכן:

כהן מבקש לבצע קיצוץ עמוק במגזר הציבורי, "חומת מגן כלכלית", אשר "בשיתוף עם ארגוני העובדים" תחתוך את תקציב ההוצאה האזרחית ב־30% תוך שלוש שנים – ולא חשוב שההוצאה האזרחית בישראל היא כבר עתה מהנמוכות מבין מדינות העולם המפותח.

כאמור, לא היה ולא נברא. עמיעד כהן לא קרא לקצץ בהוצאה האזרחית ב-30%. המילים "שלושים אחוז" בכלל לא נאמרו בנאום. מה כן? כהן הציע לקצץ את שכר כלל עובדי המגזר הציבורי (ולא את "תקציב ההוצאה הציבורית") ב-20% למשך שלוש שנים. לשם כך הוא נשען על "חומת מגן כלכלית" – התוכנית הכלכלית מ-2002 שאיתן אבריאל, מסתבר, לא שמע עליה. הצעדים שהחל בהם שר האוצר סילבן שלום ב-2002 והמשיך בהם מחליפו נתניהו החל מ-2003 – כללו קיצוץ בשכר עובדי המגזר הציבורי.

אבריאל ממשיך:

כהן מציע לשלם מענק של מיליון שקל לכל מי שיש לו קביעות ויסכים לעזוב את השירות הציבורי, וגם ש"הקיצוץ הגורף יבוצע בכל גוף ובכל מענק ממשלתי לציבור, שאינו נחוץ למלחמה. קצבאות ייחתכו, בעיקר בחינוך. ייקבע מבחן הכנסה והכסף יגיע רק למי שמגיע לו. כך נחסוך עשרות מיליארדי שקלים", הוא מבטיח.

כאן אבריאל פשוט לוקח כמה המלצות מדיניות שונות ועושה מהן סלט ירקות קצוץ היטב:

• כהן הציע שמתוך 70 אלף עובדים במשרדי הממשלה, 5,000 עובדים לא חיוניים יפוטרו ויינתן להם מענק בסך מיליון שקל כפיצוי;
• הוא אכן קרא ל"קיצוץ גורף בכל מענק ממשלתי שאינו קשור למלחמה באופן ישיר";
• הוא בכלל לא קרא לקיצוץ "בעיקר בחינוך". הוא כן אמר ש"תכניות בתחום של חינוך, תרבות, מורשת ייפסקו זמנית".
• הוא אכן קורא לקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי, ומפרט – הסעיף הגדול ביותר שבהן הוא קצבאות זקנה ושארים, המחולקות לכלל האזרחים בגיל הרלוונטי, עשירים ועניים כאחד. כהן הציע לקבוע מבחן הכנסה כך שרק מי שנזקק לקצבה יקבל אותה, וכך ייחסכו מיליארדים.

אם איתן אבריאל חולק על הצעדים הללו, הוא מוזמן להציג את ביקורתו. למרבה הצער, הביקורת שלו מסתכמת בהצגה מעוותת של מי שהוא לא מסכים עימו.

מן הראוי גם להתעכב על המשפט "קצבאות ייחתכו, בעיקר בחינוך" של אבריאל. כיצד ניתן לחתוך בקצבאות בחינוך? מה הן "קצבאות חינוך"? כל סטודנט שנה א' בכלכלה יוכל להסביר לו שקצבאות הן צורה של תשלומי העברה, ושלתקציב החינוך אין קשר אליהן.

זה צורם משום שאבריאל אינו מהסס לטעון שהכנס "היה ברמה נמוכה מאוד, שלא לומר עלובה", שדובריו "התבטאו בקלישאות" ושאין מה ללמוד מהם. בינתיים הוא עצמו כותב על קצבאות שיקוצצו בחינוך, ומדווח על כנס שהוא נכח בו, מבלי שיצליח לספק ולו ציטוט מדויק אחד ממנו.

נמשיך. על הצעתו של כהן להוריד מסים כותב אבריאל:

"המדינה מפסידה מהמס הנוכחי", טוען מנכ"ל המרכז לחירות, מבלי להביא לחיזוק טענתו שום מספר או מחקר.

כזכור, נאומו של כהן מובא כ"נאום ראש הממשלה" דמיוני, ובנאומים כאלה ראש הממשלה אינו נוהג להפנות למחקרים. עם זאת, אנחנו יודעים על מה מתבססת טענתו שתחת נטל המס הנוכחי המדינה מפסידה כסף, ושהכנסותיה יגדלו אם שיעורי המס יירדו. כיצד אנו יודעים? פשוט, התקשרנו אליו ושאלנו אותו. הוא הפנה אותנו לעבודותיו של הכלכלן הנודע ארתור לאפר, ולמאמרה של הודיה למפרט שפורסם בכתב העת 'השילוח', המפרט מקרי עבר בהם הורדת מסים הביאה להעלאת הכנסות המדינה.

אבריאל מסכם את ביקורתו על הנאום:

[כהן] מסיים את נאומו … ובאופן ביזארי חוזר על עיקרי הנאום באנגלית, כאילו עבור "העיתונות הזרה" – למרות שבקהל לא ישב איש שאינו ישראלי.

כל כך ביזארי! אלא שבניגוד להזיותיו של איתן אבריאל, כך פתח כהן את חלק הנאום שנשא באנגלית:

ומפה אני רוצה לפנות למשקיעים הבינלאומיים, ואני אעשה זאת באנגלית.

כלומר, בכובעו כ"ראש הממשלה", הוא ייחד חלק מהנאום לצורך משיכת משקיעים מהעולם. הביטוי "העיתונות הזרה" כלל לא נאמר בנאום. בפעם המי יודע כמה, איתן אבריאל שם במירכאות מילים שלא נאמרו כלל, ואז לועג להן.

עד כאן ביקורתו של אבריאל על הנאום של כהן. אך כאן העיוותים לא מפסיקים. לאורך הכתבה הוא מתאמץ לקשור בין המרכז לחירות ישראלית לבין הפוליטיקה החרדית. הוא מספר שהכנס התקיים "קומה מעל משרדי הרבנות הראשית לישראל וגוף בשם הגמ"ח המרכזי"; שאחד מחברי הוועד המנהל של המרכז, יששכר קנוהל, הוא "תורם ידוע למוסדות הקהילה החרדית"; ולבסוף הוא מאשים:

[בכנס] לא היה שום דיון על הסתירות הפנימיות העמוקות בהמלצות הדוברים, למשל כיצד ניתן ליישם מדיניות ליברטריאנית הכוללת צמצום קיצוני של שירותי הממשלה וחיסול קצבאות, בד בבד עם הכספים הקואליציוניים ואי היציאה לעבודה של החברה החרדית – שחירות, תקווה, קהלת ושאר הארגונים השמרניים קרובים אליה מאוד.

עד כמה מדובר בהכפשה שקרית? אם איתן אבריאל רק היה עושה עבודה עיתונאית מינימלית, או לחלופין מריץ חיפוש פשוט בגוגל, היה מגלה שקרן תקווה מקיימת קורסים ופאנלים בנושא שילוב המגזר החרדי בעבודה ובכלכלה הישראלית; שהמחלקה החרדית של הקרן מפעילה תכניות לימוד לחרדים בנושאים אלו; מוציאה כתב עת לחרדים עובדים בשם 'צריך עיון'; ומפרסמת מגזין לחרדים בשם 'המקום', עליו נכתב בעיתון של אבריאל:

עם תכנים התומכים בלימודי ליבה ויציאה לשוק העבודה, הצגת חרדים קרייריסטים כמודל לחיקוי, ביקורת על פוליטיקאים חרדים ואפילו תמונות של נשים — מגזין צעיר בשם "המקום — מגזין לחרדים בעולם המעשה" שובר את כל המוסכמות

כן, עד כדי כך ביקורתו של איתן אבריאל מנותקת מהמציאות.

לסיכום

אז מה היה לנו?

איתן אבריאל הלך מזועזע לכנס של המרכז לחירות ישראלית, וכתב עליו כתבה ארוכה שאינה כוללת עובדה אחת נכונה על המרכז.

הוא שילב בכתבה אינספור ציטוטים, שאף אחד מהם לא נאמר על ידי האנשים המצוטטים.

הוא שילב שפע של הכפשות שקריות, שחיפוש פשוט באינטרנט מספיק כדי להזים אותן.

הוא האשים את הדוברים בבורות ושטחיות, בעוד הוא מפגין בורות כלכלית בעצמו ומתווכח עם אנשי קש שנהגו בראשו הקודח.

הוא החליט לתקוף יריבים אידאולוגיים, ולשם כך הוא זנח במודע כל זכר ליושרה ומקצועיות עיתונאית.

חבל.

לאחר שכתב כתבה חמורה ומכפישה כל כך על המרכז לחירות ישראלית, איתן אבריאל לא פנה אליו לקבלת תגובה. בניגוד למנהגו האנטי-עיתונאי, אנחנו דווקא כן פנינו לאיתן אבריאל לפני פרסום שורות אלו. הוא בחר שלא להשיב לנו.

להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.