'דוח האפרטהייד' של Human Rights Watch: תעמולה חסרת מושג ורוויית שקרים

וזאת הבעיה הקטנה איתו. הבעיה הגדולה היא התהודה הגדולה שלו בעיתונות הבינלאומית, הלהוטה לכל כתב אשמה נגד ישראל

עורכת הדין שרי בשי מארגון Human Rights Watch ('משמר זכויות האדם', ולהלן HRW), עוררה לעג כלפיה לאחרונה, לאחר שבריאיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל טענה כי הארגון בו היא עובדת אינו טוען כי ישראל היא מדינת אפרטהייד.

הלעג היה במקום. הריאיון התקיים לאחר ש-HRW פרסמו דוח חדש על ישראל בשם 'הסף נחצה:  הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה'. מלבד בכותרת, הדוח מציין את המילה 'אפרטהייד' למעלה מ-200 פעם בהקשר למדינת ישראל.  בכך מצטרף HRW לארגון 'בצלם', אשר גם הוא פרסם לאחרונה מסמך (עמוס בשקרים והטעיות) המאשים את ישראל באפרטהייד. אך בעוד המסמך של 'בצלם' הוא קצר וקל יחסית לקריאה, לדוח של HRW חזות של מחקר רציני: הוא מתפרש על 220 עמודים, מכיל 867 הערות שוליים, ורווי בניתוחים משפטיים בשפה אקדמית.

נבהיר מראש, כאן השוני בין שני המסמכים מתחיל ומסתיים. כפי שנראה פה, ולמרות שלשם הנוחות נמשיך לקרוא למסמך של HRW "דוח", אין מדובר בדוח מעמיק של ארגון זכויות אדם רציני כי אם במניפסט תעמולה רצוף שקרים, הטיות, הטעיות ועיוותים. כמעט ואין בו עמוד אחד ללא בעיות עובדתיות או לוגיות.

זו כנראה המטרה שעמדה מאחורי כתיבת מסמך ארוך כל כך: כתיבת מענה מפורט לכל בעיה בו תדרוש כנראה טקסט ארוך לא פחות מהמקור. לכן העדפנו להתמקד בכמה מההטעיות המרכזיות בדוח, ולהוסיף לכך דוגמאות של שקרים "נקודתיים" יותר.

אפרטהייד?

ראוי להתחיל בשם שבחרו ב-HRW, 'הסף נחצה'. מן השם ודברי ההסבר שבדוח נראה כי מדינת ישראל הלכה על סף האפרטהייד תקופה ארוכה, עד שהוא נחצה לאחרונה בחקיקת חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובהצהרות הממשלה על סיפוח חלקים ביהודה ושומרון. אך מי שיסיק מכך שהליכה בכיוון ההפוך תחזיר את המצב לקדמותו ותסיר מהמדינה את כתם האפרטהייד, צפוי להתאכזב.

האמת היא, שלפי הדוח אין (כמעט) דבר שישראל יכולה לעשות על מנת שלא להיחשב בעיני HRW מדינת אפרטהייד. גם אם היא תיסוג מהשטחים כולם, תקים מדינה פלסטינית ותסיר את המגבלות מעל רצועת עזה, הכתם ימשיך ללוות אותה. ישראל היא מדינת אפרטהייד משתי סיבות:

1. היא מגדירה עצמה 'מדינה יהודית' ואינה מאפשרת למיליוני פלסטינים להגר לתוכה במסגרת 'זכות השיבה'.

2. כל מדיניות שהיא נוקטת להגנה על אזרחיה או ריבונותה גם היא מהווה אפרטהייד, ללא קשר לרמת האיומים עליה.

זה מתחיל כבר באופן בו המסמך מגדיר את המושג 'אפרטהייד' ומחיל אותו על ישראל. על מנת להעניק לדוח שלו נופך משפטי ורציני, HRW מקדיש עשרות עמודים לדיון במושג. האפרטהייד, כך מוסבר, מוגדר בחוק הבינלאומי באמצעות שתי אמנות בינלאומיות.

האמנה הראשונה היא האמנה לדיכוי וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973. חתומות עליה 109 מדינות, מיעוט קטן מהן דמוקרטיות, מהן אף לא דמוקרטיה מערבית-ליברלית אחת לרפואה. רובן הן דיקטטורות דכאניות, כולל רבות שבעת היותן חתומות על האמנה עסקו באופן נרחב באפליה ממוסדת וקיצונית על בסיס אתני או דתי, טיהור אתני, רצח עם ופשעים אחרים נגד האנושות: אפגניסטן, אלג'יריה, ניגריה, סין, עיראק, פקיסטן, רואנדה, קונגו, תימן ועוד. אף אחת מהן לא הואשמה בהפרת אמנת האפרטהייד.

האמנה השנייה והרצינית יותר היא אמנת רומא משנת 1998, אשר מסמיכה את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. כך אמנה זו מגדירה אפרטהייד:

מעשים לא אנושיים… המבוצעים בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על כל קבוצה גזעית אחרת או קבוצות גזעיות אחרות והמבוצעים בכוונה לקיים משטר זה.

כלומר, HRW מספר לנו, קיימים שלושה תנאים לצורך הגדרת מצב מסוים כאפרטהייד:

1. משטר ממוסד של דיכוי ושליטה של קבוצה אחת על אחרת – תנאי שאפשר להחיל על רוב מדינות העולם, בהן תימצאנה דוגמאות לאפליה או העדפה של קבוצה מסוימת.

2. כוונה להמשיך לקיים את המשטר – כאן מצביע הדוח על עצם ההתעקשות המוזרה של היהודים בישראל לקיים מדינה יהודית.

3. הדיכוי צריך להתבצע באמצעות "מעשים לא אנושיים" המבוצעים "באופן נרחב ושיטתי" – אמנת רומא מתייחסת במפורש למעשים כגון רצח (נרחב ושיטתי), השמדה, שיעבוד, העברת אוכלוסייה בכפייה, עינויים, כליאה בניגוד ליסודות החוק הבינלאומי והעלמת בני אדם. אויביה של ישראל בתעמולתם אכן מאשימים אותה בפשעים מחרידים שכאלה, אך מדובר כמובן בבדיות גמורות. גם בדוח של HRW אין דוגמאות קונקרטיות לפשעים מהסוג הזה, ולא בכדי.

אנו רואים שהסטנדרטים להגדרה 'אפרטהייד' הם גבוהים מאוד. לא פלא שגם HRW מודה בדוח כי עד היום, אף מדינה לא נידונה בטריבונל בינלאומי על פשע האפרטהייד. אנו נוסיף ונציין כי אין עוד מדינה אשר תווית האפרטהייד מודבקת לה בזירה הבינלאומית, ונוסיף עוד כי אין מדינה מלבד ישראל אשר ארגון HRW מאשים בפשע האפרטהייד. האישום הזה ייחודי לחלוטין לישראל.

האם הדבר נובע מכך שישראל אשמה באופן ייחודי באפרטהייד, בניגוד לכל שאר מדינות העולם? או שמא מעיוות מכוון של המציאות במטרה להשחיר את מדינת ישראל? הקוראים ישפטו.

מדינה יהודית – שורש כל רע

ראינו שפשע האפרטהייד באמנת רומא כולל כוונה להמשיך לקיים את המשטר. ב- HRW בחרו להוכיח את הכוונה הזו בהקשר הישראלי, באמצעות הפניית אצבע מאשימה להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית:

שיקולים דמוגרפיים, ובמיוחד החתירה לרוב יהודי איתן, עומדים מזה שנים בבסיס מדיניותה של ממשלת ישראל. הקו ההצהרתי המרכזי של 'מגילת העצמאות' של ישראל מכריז על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". חלק ניכר מהמגילה מוקדש לתיאור תולדות העם היהודי, ולאורך המסמך הקצר מוזכרת פעמיים מרכזיותה של המדינה היהודית… היא מציגה את המדינה שזה עתה קמה כשייכת לעם היהודי…

חוקי היסוד של ישראל… מחזקים את זהותה של המדינה כיהודית, ולא כזו השייכת לכל אזרחיה [הדוגמא שהדוח נותן לכך היא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ש.ב.מ].

מטרותיה הדמוגרפיות של ישראל מומחשות באופן משמעותי במיוחד בחוק השבות…

אודות חוק השבות, נכתב בדוח כי הוא "מגדיר 'יהודי' באופן הכולל את 'מי שנולד לאם יהודיה' ומאמץ בכך סיווג המבוסס על ייחוס משפחתי". זהו, כמובן, שקר: החוק מגדיר כ'יהודי' את "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, ואיננו בן דת אחרת".

כפי שכותב אלכס ספיאן, "חוק השבות הוא אינו גזעני וגם אינו ייחודי לישראל". חוקים דומים המתעדפים בני מוצא מסוים לצורך הגירה קיימים במדינות דמוקרטיות רבות, ביניהן מקסיקו, אירלנד, פינלנד, יוון, פולין, גרמניה, איטליה ודנמרק. חוקים אלה מוכרים במסגרת האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, אשר מתירה למדינות להעדיף בני קבוצה מסוימת בהענקת אזרחות – ובמיוחד כ"העדפה מתקנת" שמטרתה לפצות על אפליה ורדיפה ממנה סבלו בני הקבוצה בעבר.

על כך עונה HRW כי ישראל יכולה לקדם הגירה יהודית ולהעניק ליהודים מקלט בטוח, אולם לא עומדת לה הזכות למנוע כניסתם של "אנשים שלהם עומדת הזכות לחזור לאותה ארץ", כלומר הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם, כלומר מימוש מלא של 'זכות השיבה'.

HRW מתעלם לחלוטין מכך שקבלת הדרישה הזו תחסל לחלוטין את האפשרות שישראל תהיה מקלט בטוח ליהודים בעולם, או ליהודים החיים בה כיום. בנוסף, הוא מציג את ההתנגדות הישראלית לחזרת הפליטים, מאז 1949, כעוול ישראלי הזועק לשמיים.

מלחמת העצמאות החלה כמלחמת אזרחים (שלאחר מכן הצטרפו אליה מדינות ערב), בה פתחו הערבים למחרת ההצבעה באו”ם על תכנית החלוקה. במקום לקבל את ההצעה לחלוקת הארץ, או למצער להכריז על הקמת מדינה ערבית ולשקוד על בניינה, בחרו הערבים לצאת למלחמה שמטרתה המוצהרת הייתה חיסולו של היישוב היהודי בארץ. שלוש שנים לאחר תום השואה, אפשר לראות במלחמה זאת כהשלמת המלאכה שהיטלר החל בה.

הפליטים שנטשו את הארץ אכן לא הורשו לחזור לבתיהם בתום המלחמה. כך היה הנוהג באותם ימים, כאשר חילופי אוכלוסין במהלך או בעקבות מלחמות נתפסו כתולדה בלתי נמנעת – או אף עודדו כתולדה רצויה – של יצירתן של מדינות לאום, וכדרך להבטיח כי החיכוכים האתניים שיצרו את המלחמות לא יישנו. כך היה בחילופי האוכלוסין בין גרמניה לצ’כוסלובקיה, בין יוון לתורכיה ובין הודו לפקיסטן. כך אירע גם למאות אלפי יהודים מארצות ערב שהגיעו לישראל. מיליוני פליטים עזבו את בתיהם ונקלטו במולדת חדשה.

וזו גם התשובה למספר "5.7 מיליון פליטים", ש- HRW מנופף בו לאורך הדוח, מהם ישראל מונעת התאזרחות ולמעשה מטילה עליה אפרטהייד, למרות שהם לא חיים בה. האם אין קשר לכך כי הפליטים הפלסטינים, מכל מיליוני הפליטים של מחצית המאה העשרים, זכו למעמד מיוחד המאפשר להם הגדלה באופן מתמיד עשרות שנים לאחר המלחמה שיצרה אותה? ולכך שמדינות ערב חוקקו חוקים מיוחדים המונעים מהם להתאזרח, במטרה להנציח את מצבם?

מכל מקום, זה המסר שמעביר HRW לקוראי הדוח: ליהודים אסור שתהיה מדינה, וההתעקשות שלהם על מדינה יהודית עם רוב יהודי היא החטא הקדמון שבגינו יש להוקיע ולהחרים אותם. זו הפריזמה דרכה יש לשפוט את יחסו של הארגון לישראל. ואם זה היחס הראוי לישראל כשמדובר על מדיניות הפנים וההגירה שלה, ברור שמדיניותה הביטחונית ראויה להוקעה חריפה אף יותר.

הגדה המערבית ועזה: ההלחמה הגדולה

כמו שאר התעמולה האנטי-ישראלית הנפוצה בשנים האחרונות, הדוח של HRW מכריז כי משטר האפרטהייד הישראלי חל על כל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן. הדוח למעשה "מלחים" שטח שמחולק לאזורים שונים הנשלטים על ידי שלטונות שונים (מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, חמאס) והופך אותו ל"שטח אחד הנשלט על ידי ישראל". כמובן, כל היבט של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים בגדה וכלפי רצועת עזה מהווה חלק ממציאות האפרטהייד.

כך, הדוח יוצר מצג לפיו הרשות הפלסטינית ורשויות החמאס בעזה אינן קיימות למעשה, או לכל היותר מתפקדות כמיופות-כוח תחת סמכות ישראלית. למעשה, הן שולטות בכמעט כל היבט של חיי הפלסטינים ללא התערבות ישראלית. וכפי שצוין על ידי פורום קהלת, HRW מתייחס לחלקים בהסכמי אוסלו העוסקים בחלוקת הסמכויות בין הרשות הפלסטינית לממשלת ישראל כהוכחה לקיומו של אפרטהייד נגד הפלסטינים. כלומר, אותם הסכמים המגובים על ידי הקהילה הבינלאומית, שנחתמו על ידי מי שהוכר בעולם כנציג העם הפלסטיני ושחתימה זו הובילה לקבלת פרס נובל לשלום – הם הם שיצרו משטר אפרטהייד בשטחים.

ככלל, נראה שהדוח אמביוולנטי בכל הנוגע לתחולתם של הסכמי אוסלו. מצד אחד, הוא מהווה לא יותר ממכשיר להפעלת האפרטהייד הישראלי בשטחים. מצד שני, ישראל מחויבת לעמוד בכל פסקה בו, גם כשהדבר עלול להמיט עליה אסון ביטחוני. לדוגמא, שוב ושוב מוזכרת בדוח "מדיניות ההפרדה" הישראלית בין רצועת עזה לגדה המערבית. ישראל מואשמת בכך שהיא אינה מאפשרת לפלסטינים לעבור באופן חופשי מהרצועה לגדה ולהיפך, ואינה מקימה 'מסדרון בטוח' שיאפשר את המעבר הזה.

מר ישראלי עלול לתהות לעצמו מדוע, לכל הרוחות, שישראל תאפשר מעבר דרך שטחה לתושבי יישות אויב הסמוכה אליה, הנשלטת על ידי ארגון טרור המחויב להשמדתה ומאוכלסת בתושבים שלפחות חלקם תומכים בארגון הזה? מדוע שתסכים לבתר את שטחה לשניים באמצעות 'מסדרון בטוח', בטרם הושג הסכם קבע שיבטיח את המנגנונים שימנעו הפיכת המסדרון הזה לפלטפורמה להטלת טרור?

על כך עונה HRW שבמסגרת הסכמי אוסלו, מדינת ישראל הכירה בכך שהגדה והרצועה מהווים 'יחידה טריטוריאלית אחת', ועל כן ישראל חייבת לאפשר מעבר אנשים וטובין בתוך יחידה זו. במלים אחרות, כשישראל מקיימת את הסעיפים בהסכמי אוסלו הנוגעים לחלוקת הסמכויות על האוכלוסיות בגדה, היא מבצעת אפרטהייד. כשישראל מפירה את הסכמי אוסלו (לגישת HRW) ולא מתייחסת לרצועה ולגדה, היא מבצעת אפרטהייד גם כן.

בנוסף, HRW מתעלם לחלוטין מכך שבפועל, בעולם המציאות, אכן ישנה הפרדה בין האזורים, והם אינם יכולים להיחשב 'יחידה טריטוריאלית אחת'. הרשות הפלסטינית שולטת בפלסטינים בגדה; החמאס שולט ברצועת עזה. חמאס, כמובן אינו מכיר במדינת ישראל ואינו מכבד את הסכמי אוסלו ושאר ההסכמים שנחתמו עם הרשות הפלסטינית. מדיניות שתתעלם מכך עלולה לסכן באופן חמור את אזרחי ישראל ולהוות מרשם להתאבדות לאומית, אולם נראה כי זה לא מטריד במיוחד את HRW.

בשביל לקיים את מצג השווא שלו, ולהראות כי כל ממשלות ישראל לדורותיהן מחויבות לדיכוי הפלסטינים, HRW מתעלם גם מאפיזודה קצרה אך משמעותית, שרוב הישראלים כבר שכחו ממנה. בנובמבר 2005, מדינת ישראל והרשות הפלסטינית חתמו על 'הסכם המעברים', שכלל לראשונה ויתור ישראלי על השליטה המלאה במעטפת החיצונית של רצועת עזה, והגבלת שליטת ישראל במעברי הגבול וחופש הפעולה שלה בסגירתם ופתיחתם; הסדרים של מעבר שיירות פלסטיניות ביו הגדה והרצועה; התחייבות להקמת נמל ימי ברצועה, ולהמשך הדיונים להקמת שדה תעופה שם.

כולם יודעים מה קרה זמן קצר אחר כך – ניצחונו של חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ולאחר מכן השתלטותו על עזה. שליטיה של עזה סירבו – ומסרבים עד היום – להצעות הבינלאומיות להכיר בהסכמים עם ישראל ולחדול מהטרור בתמורה להסרת הסגר על הרצועה.

נוסף על ההשמטות הבוטות מהחלקים שפחות נוחים לו בהיסטוריה, HRW מעוות מושגים בסיסיים על מנת לתמוך בטענתו כי ישראל שולטת בשטחי הרשות ועזה. למעשה, ההגדרה של המילה Control בדוח הורחבה כל כך עד שגם שמירת ישראל על גבולותיה שלה הופכת אותה ל"שליטה" של מה שמעבר לגבולות הללו. כך, העובדה שישראל אינה מאפשרת מעבר כמעט חופשי לתוכה מרצועת עזה ומהגדה המערבית מוזכרת כמה פעמים בדוח כדוגמה ליישום מדיניות אפרטהייד גזענית. במלים אחרות, גם אם ישראל תקים מדינה פלסטינית ותסיר את הסנקציות שהיא מטילה על הרצועה, עדיין היא תהיה מחויבת לאפשר כניסה לתוכה של המוני פלסטינים. כל מדיניות אחרת היא אפרטהייד.

האמת היא של-HRW אין ברירה אלא להמציא מחויבות ישראלית למעבר חופשי לתוך שטחה. כל תמונת מצב אחרת, במיוחד בנוגע לעזה, תציג לא אפרטהייד אלא מציאות של ישות מדינית נפרדת ועוינת הסמוכה לישראל, אשר במסגרת הסכסוך ישראל מטילה עליה סנקציות. האם ניתן לבקר את הסנקציות שישראל מטילה על הרצועה? בוודאי. אך בחירתו של HRW לגנות דווקא מדיניות רגילה של שמירה על הגבולות, מוכיחה כי לאשמת ה'אפרטהייד' אין כל קשר לסגר המוטל על הרצועה.

הלאה. בכל הפירוט של הרקע ההיסטורי לסכסוך וציון פרטים היסטוריים לאורך הדוח, אין כל אזכור להצעות השלום הישראליות שהיו יכולות לחסל את ה'אפרטהייד' בשטחים ולהביא להקמת מדינה פלסטינית, הצעות שנדחו על ידי ההנהגה הפלסטינית. הסיבה לכך ברורה – ציון ההצעות של ישראל במסגרת משאים ומתנים בעבר תנפץ את טענת ה'כוונה להמשיך ולקיים את משטר' האפרטהייד, שהיא חלק אינטגרלי מהגדרת המושג.

ניתן לומר, אולי, שהצעות אלו הוצעו בעבר על ידי ממשלות ישראליות קודמות, והן אינן מייצגות את ההנהגה הישראלית כיום ואת מדיניותה הנוכחית. אולם לאורך הדוח, המחברים שוקדים ליצור מצג כאילו 'מדיניות האפרטהייד', ההפרדה והשליטה הגזענית בפלסטינים הן עקביות לאורך שנות המדינה. הגישה הישראלית לפי HRW היא מונוליתית ואינה משתנה מממשלה אחת לאחרת. לצורך גם, הדוח מצטט בהרחבה את מגילת העצמאות, דוד בן גוריון, לוי אשכול, שמעון פרס, אהוד ברק, יצחק רבין, אריק שרון, בנימין נתניהו ועוד ועוד.

תועמלן מוכשר לפחות כמו אנשי HRW היה יכול למלא עמודים שלמים בציטוטים מאת מנהיגים ישראליים המדברים על הצורך בהכרה ושלום בין ישראל ושכניה הפלסטינים, באחווה בין העמים ושוויון בין כל אזרחי ישראל. אנו לא נעשה זאת כאן, פשוט מפני שממש כמו הציטוטים שבדוח, זה לא מוכיח דבר. אך ראוי לעמוד על ההדגש ש-HRW שם על מנהיגים ישראלים המדברים על הצורך בשמירה על המדינה היהודית, לעומת התעלמות הארגון מכך שבמחי הסכמה להצעת שלום ישראלית, ההנהגה הפלסטינית הייתה יכולה לסיים את 'האפרטהייד' לפני שנים רבות.

לפלסטינים, אליבא ד-HRW, אין כל שליטה על גורלם וכל אחריות על מעשיהם. זה נכון לגבי המשא ומתן עם ישראל; וזה נכון אף יותר בנוגע לטרור שהם מטילים על אזרחיה של ישראל.

הטרור הפלסטיני הנעלם

לאורך הדוח, המחברים מציינים שוב ושוב את שיקולי הביטחון של ישראל בקביעת מדיניותה, כאמתלה חסרת שחר שמטרתה להסוות את החמדנות והנצלנות הישראליות. כך, לאי-הסכמה ל'זכות השיבה' וההשתלטות הישראלית על אדמות (נושא בו נעסוק בהמשך) "אין כל הצדקה ביטחונית לגיטימית" לפי הדוח. "הפרות אחרות", הטקסט ממשיך, "אינן עומדות בשום מבחן סביר של איזון בין חששות ביטחוניים לבין חומרת ההפרות המבוצעות". או במקום אחר:

הרשויות הישראליות אכן מתמודדות עם אתגרים ביטחוניים לגיטימיים, הן בישראל והן בשטח הפלסטיני הכבוש. עם זאת, הגבלות שאינן חותרות לאיזון בין זכויות האדם… לבין חששות ביטחוניים לגיטימיים… חורגות בהרבה ממה שמתיר המשפט הבינלאומי. גם כאשר הביטחון הוא אחד המניעים לנקיטת מדיניות מסוימת, אין בכך כדי להעניק לישראל יד חופשית להפרה המונית של זכויות אדם.

סוגיית האיזון בין שמירה על זכויות אדם לבין שמירה על הביטחון היא אכן חשובה וכבדת-משקל. ובכן, כיצד נוכל לדעת האם מעשיה של ישראל אכן מוצדקים לאור האיומים על אזרחיה, חייליה וריבונותה?

לא באמצעות קריאת הדוח של HRW. כפי שציין פרופ' אבי בל, המונח 'טרור פלסטיני' אינו מופיע בדוח כלל. כמעט ואין בו כל דוגמא למקרים בהם פלסטינים פגעו בישראלים או עלולים לסכן אותם. פיגועים מכל סוג שהוא, ירי רקטות, התפרעויות אלימות ושאר איומים נעדרים מהדוח כמעט כליל. HRW חוסך אותם מהקוראים, מחשש שהם עלולים להגיע למסקנות הלא נכונות.

בחלק מהמקרים, העלמת הטרור הפלסטיני מגיעה לכדי אבסורד מגוחך במיוחד. כך למשל, כשהדוח עוסק בגדר ההפרדה, הוא מבטל לחלוטין את הטענה הישראלית שהיא הוקמה על מנת להקשות על טרוריסטים לחדור לישראל. במקום זאת, הוא קובע כי הגדר הוקמה לצורך גזל אדמות פלסטיניות והרחבת ההתנחלויות.

קביעה זו אינה מסתדרת כלל עם העובדה שחלק ניכר מההתנגדות בישראל להקמת הגדר באה דווקא מכיוון הימין האידאולוגי והמתנחלים. אך היא נראית סבירה אם מתעלמים לחלוטין מגלי הטרור של שנות התשעים וראשית שנות ה-2000, או מהערכות גורמי הביטחון הישראלים בנוגע ליתרונות הגדר.

מקרה נוסף הוא בדוגמא שנתן HRW לאופן שבו 'הרשויות הישראליות' שוללות מהפלסטינים "את זכויות האזרח הבסיסיות שלהם, לרבות הזכויות לחופש ההתכנסות, ההתאגדות והביטוי":

נכון לחודש מארס 2020, משרד הביטחון הישראלי אוסר רשמית על פעילותם של 430 ארגונים, לרבות… [כל] שאר המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות הגדולות.

הקוראים הבודדים שיטרחו לבדוק את המקור בהערת השוליים יופנו לרשימת ההכרזות על התאחדויות בלתי מותרות וארגוני טרור של משרד הביטחון. שם הם ימצאו ארגונים כגון חמאס, אל-קאעדה, דעאש (וסניפיו הרבים ברחבי העולם), חיזבאללה ועוד. אלה הם הארגונים שהפעילות הישראלית נגדם מהווה "הפרת זכות ההתאגדות" לפי HRW.

האם ייתכן שברשימה ישנם ארגוני מחאה פלסטינים לגיטימיים, ושזכויותיהם של פלסטינים שאינם טרוריסטים נפגעו באופן לא מידתי עקב החברות בהם? בתיאוריה הדבר ייתכן, אם כי HRW אינו מספק דוגמה למקרה כזה.

שקרים נוספים

ציינו כי הדוח של HRW מכיל שקרים ועיוותים כמעט בכל עמוד. נציג כאן כמה דוגמאות מייצגות מהם.

מים – הדוח טוען כי ישראל גוזלת את מימיהם של הפלסטינים, ומפלה אותם בהקצאת המים:

הרשויות הישראליות השאירו בידיהן גם את עיקר השליטה במקורות המים בגדה המערבית, והן מפלות את הפלסטינים לרעה בהקצאתם… הסכמי אוסלו משנת 1995 כללו אמנם הוראות שהבטיחו לאפשר לפלסטינים גישה רבה יותר למים, אך היקפי השאיבה של הפלסטינים נותרו ברובם כפי שהיו לפני ההסכמים, בעוד האוכלוסייה גדלה.

למעשה, ב-1995 צריכת המים הפלסטינית הייתה כ-40 מיליון מ"ק, בעוד ב-2018 היא עמדה על 118.9 מיליון מ"ק, לפי נתוני הלמ"ס הפלסטינית.

הדוח ממשיך וטוען:

שניים משלושת מקורות המים העיקריים של ישראל נמצאים ברובם בגדה המערבית: נהר הירדן ואקוויפר ההר… ישראל ניצלה את שליטתה על חלקיו של אקוויפר ההר הנמצאים בגדה המערבית לטובת אזרחיה ומתנחליה שלה.

אלא שאקוויפר ההר חוצה למעשה את הקו הירוק, ורוב המים המאוחסנים בו נמצאים, כדרכם של מים, בחלק הנמוך יותר – כלומר בשטח ישראל הריבונית. כך, כבר בשנות החמישים ישראל השתמשה ב-95% ממי האקוויפר המערבי וב-82% ממי האקוויפר הצפון-מזרחי. כיום היא משתמשת ב-83% וב-80% מהמים שם, בהתאמה. כלומר, החלק הפלסטיני בשימוש במים דווקא גדל תחת שלטון ישראל.

בנוסף, מדי שנה ישראל מעבירה לשימוש פלסטיני למעלה מ-70 מיליון מ"ק מים ממקורותיה הבלעדיים שבתוך הקו הירוק. הפלסטינים הם אלה שמשתמשים במים ישראליים, ולא להיפך.  

אדמות בישראל – הדוח טוען כי:

ממשלת ישראל השתלטה על קרקעות באופן מפלה גם בתוך ישראל. לדברי היסטוריונים, הרשויות תפסו, באמצעים שונים, לפחות 4.5 מיליון דונם של אדמות מפלסטינים. שטחים אלה מהווים כ-65 עד 75 אחוזים מכלל האדמות שהיו בבעלות פלסטינים לפני 1948… בשנותיה הראשונות של המדינה, הרשויות הכריזו על אדמות השייכות לפלסטינים עקורים כ"רכוש נפקדים" או "שטחים צבאיים סגורים", ואז השתלטו עליהן, הפכו אותן לקרקעות המדינה ובנו עליהן יישובים יהודיים.

כל הפסקה שלעיל היא עיוות מוחלט. ראשית, ישראל לא הייתה יכולה לתפוס "4.5 מיליון דונם של אדמות מפלסטינים"- משום שכמות כזו של אדמה מעולם לא הייתה בבעלות פלסטינית. HRW פשוט מניח כי כל גרגר אדמה שלא היה בבעלות יהודית ב-1948, היה בבעלות פלסטינית. אלא שכמחצית מהשטח המדובר הוא מדבר, ולפני 1948 הוא היה בבעלות ממשלתית (עות'מאנית או בריטית). יתרת הקרקע, השטח הלא מדברי, הייתה ברובה קרקע חקלאית, אשר בחוק העות'מאני נחשבה לאדמתו של השליט.

שאר הקרקע, לכל היותר 14% משטח מדינת ישראל של 1949, הוכרזה כרכוש נפקדים בהתאם לחוקים ולמוסדות אותם ירשה מהמנדט הבריטי. בעלי הקרקע המקוריים ששכנו במדינות אויב לא היו מסוגלים להשתמש בה או לשלם עליה מיסים, אולם הם היו זכאים לדרוש עליה פיצויים. וכך, למרות לחצים אדירים שהופעלו עליהם (מחשש שדרישות פיצויים יעניקו לגיטימציה לקיומה של ישראל), לאורך השנים הוגשו כ-15,000 בקשות כאלו, ומדינת ישראל שילמה מיליוני שקלים כפיצוי על 200,000 דונם מהקרקע שהוכרזה כרכוש נפקדים.

בנוסף, הדוח חוזר על האשמת ארגון 'בצלם', לפיה מטרת מדיניות הקרקעות הישראלית היא:

למקסם את השליטה היהודית-ישראלית בקרקעות [ולרכז] את מרבית הפלסטינים החיים מחוץ לערים הגדולות בישראל, שרוב אוכלוסייתן יהודית, במובלעות צפופות.

אולם כפי שכתב פה כבר גלעד עיני,

בישראל, הערים והעיירות בעלות צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר הן יהודיות. בשבע ערים ישראליות, למשל, יש צפיפות של מעל 10,000 תושבים לקמ"ר. אף אחת מהן היא לא ערבית.

בצד השני של ספקטרום הצפיפות, ישנן 16 רשויות בעלות למעלה מ-5,000 תושבים שצפיפות האוכלוסין בהן נמוכה מ-1,000 תושבים לקמ"ר. חמש מתוכן הן ערביות. נתון מאלף יותר הוא החלוקה בקבוצה הבאה של יישובים נמוכי-צפיפות – בהם יש למעלה מ-1,000 ופחות מ-2,000 תושבים לקמ"ר. מתוך 41 רשויות מקומיות כאלה, רוב מכריע – 29 – הן ערביות. בסך הכל, לפי מחקר שנערך לאחרונה, צפיפות האוכלוסין הממוצעת בערים ויישובים יהודיים בישראל היא כפולה מזו שביישובים ערביים.

אלה הם רק מקצת השקרים, העיוותים והטיעונים הכושלים בלמעלה מ-200 עמודי הדוח. מענה מפורט לכל אחד מהם ידרוש לא פחות עמודים, וכאמור, זו כנראה הסיבה לאורך שלו. הדוח אינו באמת מיועד לעורר דיון במדיניותה של ישראל; למעשה, הוא אף אינו מיועד שיקראו אותו. המטרה שהוא בא לעולם היא ליצור רושם של רצינות ולגרוף כותרות בתקשורת.

דוח האפרטהייד של HRW והתקשורת הבינלאומית

וברוך השם, הדוח אכן קיבל כותרות גדולות רבות. הדוח פורסם ב-26 באפריל, ועד אז הוטל אמברגו על הדיווח התקשורתי אודותיו. בינתיים, הוא נשלח לעיתונאים והוכנו הודעות לעיתונות. המטרה: ליצור שטף בו-זמני של דיווחים, שלא יאפשר לאיש להתעלם ממנו, ולמנוע תגובה משמעותית מצדם של קולות פרו-ישראלים.

וזה הצליח. כך למשל נראו הדיווחים ב-CNN, New York Times ו- Washington Post:

מה המשותף לכל הדיווחים? כולם מצטטים את הדוח באריכות מרובה; כולם מפרטים רבות מהנקודות העולות בו; הנקודות מתקבלות ללא היסוס; אף אחד לא מעז להטיל טיפת ביקורת על HRW או לבדוק איזו מהטענות בדוח כיאה לעבודה עיתונאית; וכולם הוסיפו תגובה קצרצרה מאת משרד החוץ הישראלי, על מנת לצאת ידי חובה ולהימנע מדיון ביקורתי.

התקשורת הבריטית גם היא הצטרפה לחגיגה. ה- Times of London פרסם סקירה של הדוח שעיוותה את הגדרת האפרטהייד, עיוות שתוקן לאחר פניית CAMERA.

גם ה-Guardian הוציא כתבה שמעצימה את שקרי הדוח,  וכך גם ה-BBC. ה- Financial Times הגדיל לעשות, ופרסם טור שהדהד את שקרי הדוח של HRW והוסיף עליהם שקרים נוספים משל עצמו.

אלה הן רק כמה דוגמאות נבחרות. תמונת המצב שהן מעלות ברורה: המלים 'ישראל' ו'אפרטהייד' הופיעו באותה כותרת עשרות פעמים בדיווחים שונים, ואלה שזפו את עיניהם של מיליונים רבים של צרכני חדשות. והתווית הזו אינה מתייחסת לנעשה ב"שטחים הכבודים", אלא לכל ישראל, והיא לא תוסר בטרם ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית, והיהודים יפסיקו להתעקש על הגדרתם העצמית.

התעמולה האנטי-ישראלית עלתה מדרגה בזמן האחרון. כולנו יכולים לצפות לארגונים נוספים שיצטרפו בזמן הקרוב להפצת שקר האפרטהייד, ולכלי תקשורת שיתלהבו לאמץ אותו ללא היסוס.

למאמר זה התפרסמו 2 תגובות
Loading Gif... לפתיחת כל התגובות
  1. יש תמה אחת שחוזרת על עצמה באתר – והיא להציג כל ביקורת כלפי ישראל כ"תעמולה". יש לכם את זה ביותר "תעמולה" משלכם? חחח צפוי מאוד.

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות