חדשות לא טובות מכיוון ה'וול סטריט ג'ורנל' תחת עורכת חדשה עובר העיתון המכובד שינוי פנים מואץ, המתבטא גם בעוינות גוברת בסיקור ישראל מערכת פרספקטיבה | 31.07.24 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מאת אנדריאה לוין העורכת הראשית של ה'וול סטריט ג'ורנל', אמה טאקר, משנה את פניו של העיתון האמריקני המוערך. היא מקדמת יותר "כתבות לייף-סטייל עם כותרות שנונות" בעמודי החדשות. במקביל נראה שהיא צמצמה, אם לא ביטלה לגמרי, את הדסק הסטנדרטי העוסק בתיקוני טעויות. היא גם חיסלה את הצוות "האחראי לבחינה טרם הפרסום של כתבות רגישות". אמה טאקר הכיוון החדש, שפרטיו תוארו לאחרונה בכתבה ב'נשיונל רוויו', מעורר דאגה בקרב רבים מקוראי העיתון שבמשך שנים סמכו על הכיסוי החדשותי הרציני שלו, המתמקד בעובדות, אך כעת מקבלים מוצר שונה מאוד. ובעבור רבים, ישנה עוד אינדיקציה למהפך התוכני העובר על העיתון: הסיקור של מדינת ישראל, שהפך פגום מבחינה עובדתית והולך ונעשה יותר ויותר מוטה. הכתב עמר עבד אל-באקי יכול להיות נער הפוסטר של ה'וול סטריט ג'ורנל' החדש. כתבה "רגישה" אחת שלו, מה-15 ביוני, שנראה כי אף עורך לא טרח לבחון אותה לעומק או להעביר אותה תחת בדיקת עובדות, התמקדה באכזבותיהם של פלסטינים צעירים. הרבה מההטייה בכתבה נובעת מהשמטה עקבית של מידע חיוני. ההטעיות והעיוותים מופיעים כבר בכותרת: פלסטינים מדור ה-Z רואים את הדלת נטרקת על האפשרות של דו-קיום עם ישראל בעוד הפלסטינים עצמם הם טורקי הדלת – המסרבים באלימות לדו-קיום בשלום עם ישראל – בכתבה אין כל רמז לכך שההנהגה הפלסטינית סירבה באופן חוזר ונשנה למדינה עצמאית החיה בשלום לצד מדינת ישראל. אין כל אזכור לאפשרות שאותם פלסטינים צעירים, המוצגים כסובלים מטלטלה ואי-וודאות, צריכים להאשים את מנהיגיהם האוטוקרטיים שהרסו את חייהם. הכתבה מלווה בתמונות בולטות לעין. נערה עזתית בת 15 ממשפחה אמידה, לבושה כולה בשחור ועטוית כאפייה, צפה על גבה במפרץ הפרסי, מביטה אל השמיים. במקום אחר היא מצולמת עומדת בתוך המים, פניה ללא מבע. כל העסק נראה כמו מוסף אופנה במגזין לבני נוער. עבד אל-באקי מתאר אירועים קשים שעיצבו לכאורה את חייהם של הנערים הפלסטינים, אך הוא ממשיך להשמיט עובדות מפתח החיוניות להבנת האופן בו הפלסטינים הם האשמים במצבם. הוא כותב: למרות שהוריהם זוכרים את שנות התשעים והסכמי אוסלו, פריצת הדרך האחרונה בין שני הצדדים, כתקופה של תקווה, פלסטינים מתחת לגיל 25 – המהווים רוב האוכלוסייה – אומרים שהדלת לדו-קיום עם ישראלים תמיד הרגישה סגורה כמעט לחלוטין. היא נטרקה לגמרי מאז השבעה באוקטובר. הדלת המטאפורית המוזכרת שוב ושוב מסתירה כיצד בדיוק התקווה והדו-קיום של אוסלו באו לקיצם. איך פריצת הדרך, בה יאסר ערפאת זנח לכאורה את דרך הטרור כשהוא לחץ את ידו של יצחק רבין, נכשלה? מי טרק את הדלת? אין כל אזכור לטרוריסטים הפלסטינים שפוצצו אוטובוסים ישראלים, בתי קפה והתכנסויות אחרות לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. מתקפות הטרור החלו שישה חודשים בלבד לאחר החתימה על ההסכם בספטמבר 1993 – ב-1994 בעפולה, ולאחר מכן בתל אביב. נהרות הדם התגברו ב-1995 וב-1996, כשפיגועי התאבדות מחרידים יצאו לפועל בירושלים, רמת גן, בית ליד ועוד. כל אותו הזמן, ישראל ניסתה ליישם את הבנות אוסלו במטרה להביא ל"קץ הסכסוך", בהסתמך על התחייבותו של ערפאת לפתור מחלוקות בדרכי שלום. כמובן, הכתבה לא מציעה שהוריהם של הפלסטינים מדור ה-Z היו צריכים לקוות למנהיגים פחות אכזריים ומושחתים ולקבל את ידה המושטת של ישראל. ההורים מוזכרים רק כדי לציין את אכזבתם משנות התקווה של אוסלו – תיאור מעוות ומטעה לחלוטין, האופייני לכתבה כולה. כשהוא כותב על הכאב והאכזבה של פלסטינים צעירים נוספים, עמר עבד אל-באקי מתייחס לסגירת הגדה המערבית לאחר השבעה באוקטובר וכיצד היא מונעת אינטראקציות ידידותיות עם ישראלים. לפני כן כתב על בנייתו של "מכשול לאורך חלק גדול מהגדה המערבית הנתונה בכיבוש צבאי", בעקבות "התקוממות פלסטינית הידועה כאינתיפאדה השנייה". הכתב מציין שהסקפטיות הישראלית "גברה במהלך האינתיפאדה כשחמושים פלסטינים שיגרו פיגועי התאבדות ברחבי ישראל והעמיקה לאחר השבעה באוקטובר, מה שהוביל ישראלים רבים להסיק כי הם אינם יכולים לבטוח בפלסטינים". שוב, אין ולו רמז קל לכך שהאינתיפאדה השנייה וגדר הביטחון היו תוצאה של הסרבנות הפלסטינית. הפלסטינים בני דור ה-Z ומשפחותיהם מתוארים כמסכנים שרק מייחלים לפתיחתה של דלת הדו-קיום, לו רק ישראל תואיל לפתוח אותה. מדובר בחצי אמת הגרועה משקר, הסתרה של עובדות חשובות שבלעדיהן מתקבלת תמונה מעוות של המציאות ההיסטורית. עמר עבד אל-באקי עבד אל-באקי יכול היה לכתוב כתבה חשובה באמת, על מצוקתם של פלסטינים צעירים שנבגדו על ידי מנהיגים כגון יחיא סינוואר, שבמקום לקדם את אושרם וביטחונם משתמשים בהם כמגינים אנושיים למחבלי החמאס, ומציבים רקטות ופתחי מנהרות בבתיהם. כידוע, לוחמי החמאס עצמם מסתתרים במנהרות ומשאירים את הנשים והילדים הפלסטינים חשופים למתקפות הישראליות נגד הטרוריסטים, משגרי הרקטות שלהם ואמצעי לחימה נוספים. איך זה לחיות כנער במציאות שכזו? כיצד פלסטינים צעירים בעזה ובגדה המערבית חשים בנוגע למשטר שמתנגד לדו-קים ולמנהיגים החוטפים ילדים ישראלים, נשים צעירות וזקנים כבני ערובה ומענה אותם, חלקם במרתפים תת-קרקעיים? מה בדיוק לימדו אותם על יהודים? האם עבד אל-באקי שאל מי מהם מה דעתם על אונס המוני של נשים ישראליות בשבעה באוקטובר? האם פלסטינים צעירים עברו אינדוקטרינציה קשה כל כך עד כי אונס, רצח ילדים וחטיפת בני ערובה מקובלים עליהם? אלה היו יכולות להיות שאלות ראויות. בנוסף, בהינתן האמונה הנפוצה שיהודים הם פולשים זרים בארץ ישראל, אולי היה כדאי לבדוק מה פלסטינים מדור ה-Z חושבים על אינספור האתרים והממצאים הארכיאולוגיים הפזורים בכל רחבי האזור, פשוטו כמשמעו, ומצביעים על הנוכחות היהודית העתיקה והארוכה בו. מספרים להם שליהודים אין היסטוריה בארץ ויש לסלקם. האם שאלות כאלו אינן חשובות ומעניינות לקוראים? במקום לספק תובנות חדשות, הכתבה של עבד אל-באקי סיפרה אגדה אודות התמימות הפלסטינית המוחלטת, העומדת למול הרוע הישראלי. באופן צפוי, התנחלויות ומתנחלים יהודים מוצגים כגורמים מכריעים לקורבנות הפלסטינית. שוב, העובדות אינן שלמות, הן מעוותות או מומצאות, גם בהצגת התמונה של פלסטינים בלתי-אלימים הסובלים מנחת זרועם של מתנחלים אלימים, אבל גם בפרטים העובדתיים ההיסטוריים. עבד אל-באקי מזכיר את ההרג המצער של בילאל סאלח בידי מתנחלים זמן קצר לאחר השבעה באוקטובר, בתקופה פה הפחד והכעס של הישראלים על הזוועות חסרות התקדים של חמאס והשמחה בקרב הפלסטינים בגדה המערבית עקב הטבח, ליבו את המתיחויות. אך הוא לא מספק הקשר שיסביר כי האזור הקצין ונעשה אלים יותר, עם נשק רב שזרם אליו וצמיחתן של מיליציות בתמיכת איראן המאיימות להצית סכסוך נרחב אף יותר. אין אזכור לכך שרוב האבדות הפלסטיניות היו חמושים פלסטינים שנהרגו בקרבות עם צה"ל, או פלסטינים שנהרגו בעת שירו, השליכו מטעני חבלה, דקרו, דרסו או תקפו ישראלים בדרכים אחרות. באווירה הזאת, אזרחים לפעמים נקלעים לקו האש באופן טראגי. גם אין כל ציון לאלימות המופנית כלפי יהודים חפים מפשע בגדה המערבית או הסכנות עמן הם מתמודדים, כמו למשל במקרה של משפחת די, אמא ושתי בנותיה שנרצחו באפריל 2023 בעת שנסעו בבקעת הירדן לבקר קרובי משפחה. הן נורו מרחוק, ולאחר שרכבן התרסק המחבל שב וירה בהן מקרוב. אין כל אזכור לחטיפתו ורציחתו של רועה ישראלי, בנימין אחימאיר בן ה-14. מידע שכזה היה מספק הקשר לעלילות החד-צדדיות של עבד אל-באקי. כחלק מהתיאור הלוקה בחסר של ההתנחלויות, כיתוב תמונה בכתבה טוען כי "מספר ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית התעצם מאז שנות התשעים". ההפך הוא הנכון. רוב ההתנחלויות הקיימות כיום הוקמו כבר בשנות השבעים והשמונים (116 בסך הכל). רק שבע התנחלויות נוספו בשנות התשעים, ועוד חמש נוסדו ב-24 השנים האחרונות, ועוד חמש זכו להכרה רשמית. בסך הכל, ישנן 133 התנחלויות שעשר מתוכן נוסדו "מאז שנות התשעים". נראה כי כוונתו של ה'וול סטריט ג'ורנל' היא לצייר תמונה של התרחבות עצומה של ההתנחלויות – ללא קשר לעובדות. כשהתרענו בפניו כי קצב הגידול במספר ההתנחלויות הישראליות לא "התעצם מאז שנות התשעים", אלא ירד באופן דרמטי בהשוואה לעשורים הקודמים, עורך התיקונים של ה'ג'ורנל' סירב לתקן או לפרסם הבהרה. CMERA, עמותת האם של 'פרספקטיבה', ציינה בהתכתבות עימו כי הכתב ככל הנראה בלבל בין הקמה של התנחלויות חדשות לבין גידול באוכלוסיית המתנחלים בתוך ההתנחלויות הקיימות, שאכן התרחש, וקראה לו לתקן את הטעות. עם זאת, העיתון היה נחוש בדעתו להטעות את קוראיו, ובהתכתבות דיבר על "מאחזים בלתי חוקיים" – שממילא אינם "התנחלויות" והכיתוב המדובר בעיתון כלל לא עסק בהם – וציטט טענות פוליטיות של 'שלום עכשיו'. הלקח שלמדנו מההתכתבות הינו שה'וול סטריט ג'ורנל' החדש אדיש באופן בוטה לסטנדרטים מקצועיים הדורשים דיוק בדיווח. וישנה שגיאה נוספת, חמורה אף יותר, שעורכי ה'ג'ורנל' בחרו לקדם בסיקור המוטה שלהם. עמודי החדשות של העיתון העניקו את הגדה המערבית כולה לפלסטינים – אין דרך אחרת לתאר את ההחלטה להתייחס לכל הגדה המערבית כ"אדמה פלסטינית" (Palestinian land) או "שטח פלסטיני" (Palestinian territory). כמובן, האדמה אינה פלסטינית אלא נתונה במחלוקת עד אשר, לפי הסכמי אוסלו עליהם חתמו ישראל והפלסטינים, ייחתם ביניהם הסכם הקובע את מעמדה של הטריטוריה. למרות זאת, העיתון עומד מאחורי קביעתו השגויה של ירוסלאב טרופימוב מה-1 לדצמבר 2023 לפיה ישראל "מטילה כיבוש צבאי על השטחים הפלסטיניים מאז 1967". מאז נחישותו של העיתון רק גברה, והוא מפרסם את הטרמינולוגיה השגויה הזאת באופן שגרתי. דוגמה לכך היא כתבתו של עבד אל-באקי מה-19 ליולי, בה המונח השקרי מופיע שוב ושוב. בעבר, ב-17 במאי 2020, העיתון דווקא תיקן את השגיאה הזאת, וציין כי "תמונה בעמוד השער התייחסה לחלקים אלו בגדה המערבית כשטח פלסטיני. לפי הסכמי אוסלו, הריבונות בגדה המערבית מצויה במחלוקת, וכך עד לחתימת הסכם שלום סופי". כלי תקשורת רבים אחרים, כולל ה'ניו יורק טיימס', פרסמו את אותה שגיאה ולאחר מכן תיקנו אותה. גם ה'לוס אנג'לס טיימס' תיקן לאחרונה את אותה טעות עובדתית. עם זאת, לאורך השנה האחרונה, ובתדירות הולכת וגוברת התואמת לשאר השינויים שחוללה אמה טאקר, עמודי החדשות ב'וול סטריט ג'ורנל' סירבו להתייחס לשגיאות מהותיות שפורסמו בהם ותוקנו על ידי כלי תקשורת אחרים. יתר על כן, השגיאות תמיד מופיעות בכיוון אחד: נגד ישראל, ולטובת ערעור עמדתה בסכסוך עם הפלסטינים. בכל הנוגע לתיאור השקרי של כל הגדה המערבית כשטח פלסטיני, עורכי ה'ג'ורנל' מסרו לנו בבוטות: אנחנו מקבלים את השימוש ב'שטחים פלסטינים' כתיאור כללי של הגדה המערבית ועזה. שאלנו אותם בתגובה: בהינתן שה'ג'ורנל' מכנה את הגדה המערבית כ'שטחים פלסטיניים', האם תוכלו לציין… את התאריך ותנאי ההסכם לפי הסכמי אוסלו בו הרשות הפלסטינית וישראל הגיעו להסדר קבע בנוגע למעמד השטח, לאחר שישראל נסוגה מ-40% מהגדה המערבית בהסכם אוסלו ב'? מה הם קווי הגבול החלים על 60 האחוזים הנותרים, הם שטחי C שהכתרתם כ"שטח פלסטיני", עליהם הוסכם בהסדר הקבע? ה'ג'ורנל' לא ענה לשאלותינו אך השיב: הכתבות הן מדויקות; אין בהן כל שגיאה שיש לתקן. נראה כי הבוז שחשים עורכי ה'ג'ורנל' לקוראי העיתון ולנורמות של אתיקה עיתונאית, בהחליטם להעניק את הגדה המערבית לצד המועדף עליהם בסכסוך, הוא חלק מהמשטר החדש שהחילה העורכת אמה טאקר. דיוק, אי משוא פנים ואחריותיות – המרכיבים רבי הערך של עיתונאות מכובדת שהציבור מסתמך עליה כדי ללמוד על העולם ולעצב את דעתו אודות האירועים – מצויים בדעיכה בעמודי החדשות של ה'וול סטריט ג'ורנל'. אנדריאה לוין היא מנכ"לית ונשיאת CAMERA, הוועדה לדיוק בדיווח ובניתוח המזרח התיכון. מאמרה הופיע לראשונה באנגלית. עיבד ותרגם לעברית: שלומי בן מאיר. להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.
