פרשת ה'ג'ואיש כרוניקל' מלמדת אותנו שיעור חשוב על מוסר וצביעות

מאת אדם לביק

ב-2016, העיתון הבריטי הנודע ה'גרדיאן' מחק 13 כתבות מאתר האינטרנט שלו, לאחר שהתגלה כי הכתב הפרילנסר ג'וזף מייטון זייף ציטוטים והמציא פרטים אותם הוא הציג לקוראים כעובדות. העיתון החליט אז לבדוק את הפרילנסרים שבשורותיו באופן קפדני יותר, והתחייב להחיל כללים מחמירים יותר במקרים בהם מקורות אנונימיים מצוטטים בכתבות.

אנשי ה'גרדיאן' ג'ונתן פרידלנד, דיוויד באדיל והדלי פרימן לא התפטרו מהעיתון לאחר החשיפה המרעישה.

למרות זאת, כל השלושה כן החליטו להתפטר לאחרונה מתפקידיהם ככותבי טורים בעיתון הבריטי-יהודי הוותיק ה'ג'ואיש כרוניקל', לאחר שהוא ניתק את קשריו עם עיתונאי פרילנסר ישראלי בשם אילון פרי, ולמחוק את הכתבות שהוא כתב. זאת לאחר שהתברר כי אותן כתבות שהכילו תיאורים "בלעדיים" ממבצעים של צה"ל, המבוססים על גישה לחומרים מודיעיניים, ככל הנראה פוברקו. ה'ג'ואיש כרוניקל' הבטיח לקוראיו שהוא יפעיל אמצעים שיבטיחו בדיקה הדוקה יותר לכתבות כאלו בעתיד.

סיפור התפטרותם של העיתונאים מה'כרוניקל' הביא גם את עיתון 'הארץ' לפרסם כתבה ארוכה על הפרשה מאת עידו דוד כהן, התוקפת את העיתון, מכנה אותו "זרוע של נתניהו" ותוקפת אותו על היותו ימני ופרו-ישראלי מדי.

מבין אותן כתבות שה'כרוניקל' הוריד, אחת עסקה במסמך שהתגלה בעזה, המוכיח שמנהיג חמאס יחיא סינוואר תכנן להבריח את עצמו יחד עם חטופים ישראלים מחוץ לרצועת עזה דרך ציר פילדלפי לאיראן – טענה שהושמעה גם על ידי ראש הממשלה נתניהו. כתבה אחרת התיימרה להציג פרטים מדהימים על המבצע לחילוצה של החטופה נועה ארגמני.

כלי תקשורת ישראלים בדקו והפריכו את הטענות הללו, מה שהוביל את ה'ג'ואיש כרוניקל' לבצע בדיקה משלו. נראה גם כי הכתב אילון פרי שיקר בנוגע לרקע של עצמו.

במכתב שכתב פרידלנד לעורך ה'ג'ואיש כרוניקל' ג'ייק ואליס סימונס, וצוטט על ידי הארץ, הוא מבהיר כי "השערורייה האחרונה המיטה חרפה גדולה על העיתון, שפרסם סיפורים בדויים והפגין את החרטה הקלה ביותר על כך — אך זו רק השערורייה האחרונה". הבעיה הגדולה יותר היא שהעיתון היהודי הוותיק ביותר בעולם הפך לכלי פוליטי-אידאולוגי, וכי "לעתים קרובות מדי שיקול הדעת של העיתון פוליטי יותר מאשר עיתונאי".

קשה להעלות על הדעת מקרה חמור יותר של היעדר מודעות עצמית.

פרידלנד הוא לשעבר העורך האחראי של ה'גרדיאן', וכיום כותב טור ומגיש פודקאסט בעיתון. באדיל גם כן כותב מאמרים בעיתון, ופרימן עבדה עבור ה'גרדיאן' במשך למעלה מעשרים שנה. עיתון 'הארץ', ראוי לציין, משתף פעולה עם ה'גרדיאן' לעתים תכופות מזה שנים, ומתרגם ומפרסם כתבות מהעיתון הבריטי באופן קבוע.

אין דרך אחרת לתאר את ה'גרדיאן' מאשר "כלי פוליטי-אידאולוגי" ששיקול הדעת שלו הוא פוליטי ולא עיתונאי. כפי שאנו ב-CAMERA-UK מציגים יום אחרי יום ב-15 השנים האחרונות, מדובר בעיתון המיינסטרים בשפה האנגלית האנטי-ישראלי ביותר בעולם. איבתו האובססיבית של העיתון לישראל, שלעתים כוללת קידום והפצה של מוטיבים אנטישמיים, הביאה את רוב יהודי בריטניה להאמין שהוא מעודד ומתדלק את האנטישמיות בארצם.

האם מי מהעיתונאים הנזכרים לעיל שקל להתפטר מה'גרדיאן' לאחר שהקריקטוריסט שלו סטיב בל פרסם קריקטורות אנטישמיות בוטות – כולל אחת על "כוח יהודי" שהייתה יכולה להופיע מעל דפי ה'דר שטרימר'? האם הם ערכו חשבון נפש כשהעיתון העניק לגיטימציה לעלילה שישראל גונבת איברים מפלסטינים? האם הם הוטרדו מהעובדה שהעיתון שלהם תמך במפלגת הלייבור של ג'רמי קורבין בשתי מערכות בחירות?

בנוסף, כיצד הם הרגישו לאחר שהעיתון ציין, כאחת השגיאות המערכתיות הקשות ביותר שהוא מצר עליהן בהיסטוריה בת 200 השנים שלו, את תמיכתו בהקמתה של מדינה יהודית? במילים אחרות, גם כשהם יודעים על זוועות השואה, וכמה יהודים היו ניצולים לו מדינת ישראל הייתה מוקמת לפני 1948, בדיעבד, הם עדיין היו מעדיפים שהיא לא הייתה מוקמת מלכתחילה!

ולבסוף, האם הם בחנו את יחסיהם עם ה'גרדיאן' לאחר השבעה באוקטובר, הטבח האנטישמי הנורא ביותר מאז השואה, כשהעיתון הרחיב את הפצת ההסתה והשנאה לישראל, ופרסם עוד ועוד כתבות שהיוו למעשה תמיכה בחמאס? זה כולל שלושה מאמרים שהעורכים אישרו לפרסום, אשר יוצרים אנלוגיה בין ישראל לגרמניה הנאצית.

למעשה, אחד ממאמרי הדעה הראשונים שפרסם ה'גרדיאן' על הטבח שביצע חמאס, ב-11 באוקטובר 2023, מאת דפנה ברעם, האשים בטבח את ישראל ויחסה לפלסטינים, וטען כי עזה היא "מחנה ריכוז". כשהתלוננו לעיתון על הטרמינולוגיה האנטישמית, הוא הגן עליה בטענה שגם איש 'הארץ' גדעון לוי משתמש באותו ביטוי.

כתבנו אז שאפילו אנחנו לא העלינו בדעתנו, שלאחר ההתוודעות לפוגרום מודרני בו תינוקות יהודים נרצחו בעריסותיהם; ילדים עונו ונהרגו לנגד עיני הוריהם; צעירים וזקנים נשרפו בחיים על ידי חוליות מוות אנטישמיות, שחבריהן התרברבו בכמות היהודים שהצליחו לרצוח; ושלאחר מכן התעללו והשחיתו את גופות הקורבנות, שאפילו ה'גרדיאן' יגיב לכך באמצעות פרסום תוכן שמסית לתיעוב עמוק יותר כלפי ישראל.

אז כיצד ניתן להסביר את המוסר הכפול של אותם עיתונאים, במיוחד לאור העובדה ששלושתם יהודים הגאים בזהות היהודית שלהם ושדיברו בעבר נגד האנטישמיות?

אנחנו מאמינים שהדבר נובע מגישתם האמביוולנטית (במקרה הטוב) כלפי ישראל. באדיל, למשל, שכתב ספר על אנטישמיות בשם 'יהודים לא נחשבים', מגדיר עצמו "לא ציוני", נוסחה מוזרה אותה הוא מסביר בכך שלא אכפת לו מקיומה של ישראל יותר מאשר קיומה של כל מדינה אחרת. את יחסו לישראל, בה חיים כמחצית מכל יהודי העולם, הוא ממצה בביטוי "meh".

בביקורת שלנו על ספרו של באדיל, כתבנו שחוסר נכונותו לבחון את הקשר בין שנאת מדינת ישראל לבין שנאת יהודים באשר הם יהודים, מהווה כשל אינטלקטואלי ומוסרי חמור.

אנחנו מאמינים כי החלטתם של פרידלנד, באדיל והדלי להתפטר מה'ג'ואיש כרוניקל' קשורה יותר לאיתות סגולה – רצונם להישאר חלק מהקהילה של "הטובים", היכן שהציונות נחשבת לרעיון נתעב המנוגד לקדמה – מאשר לשיקולים מוסריים אמיתיים. סביר להניח כי שלושתם חשו לא בנוח עם עמדתו הפרו-ישראלית הנחרצת של ה'כרוניקל' בשנים האחרונות, וזיהויים עם המותג הציוני היה כאבן ריחיים על צווארם. מסיבה זו, חשיפת השגיאות שביצע העיתון עם אילון פרי היוותה הזדמנות עבורם לעזוב אותו וליהנות מהילה מוסרית.

שלא יעבדו עליכם: בזמן הזינוק החד ביותר באנטישמיות מזה שנים, יהודי שמוטרד יותר מעיתון יהודי-בריטי פרו-ישראלי – אפילו אם עמדתו נחשבת ימנית – מאשר לכלי תקשורת גלובלי הידוע באיבתו הפתולוגית למדינה היהודית ונכונותו להפיץ סטריאוטיפים אנטישמיים, הוא יהודי שלא יכול לדבר בשם המוסר.

המאמר המקורי התפרסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA-UK. עיבד ותרגם לעברית: שלומי בן מאיר

להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.