התקשורת כבר לא יכולה לסתום לימין את הפה, אז היא סותמת לעצמה את האוזניים סיפור פסילת תוכניתו של גדי טאוב בערוץ הטלוויזיה 'רלוונט', כביטוי ומשל לשקיעתה של עיתונות הזרם המרכזי כולה מערכת פרספקטיבה | 01.08.24 | טלי בן עובדיה על גדי טאוב בטוויטר. קודם נסתום פיות, ואז נסתום אוזניים שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מאת: גדי טאוב ככל שהתקשורת פונה לאקטיביזם פוליטי על חשבון דיווח מאוזן, ככל שהיא מנסה לחנך את צרכניה במקום לעדכן אותם, היא מאבדת את אמון הציבור. עומקו של המשבר הזה נגלה לעינינו לפתע בעקבות העימות הנשיאותי בארה"ב בין הנשיא ג'ו ביידן, לבין הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. חוסר הכשירות של הנשיא ביידן נחשף באחת לעיני כל, ואיתו נחשפה, כמו בהבזק ברק, העובדה שכל עיתונות המיינסטרים שיתפה פעולה עם ההונאה של המפלגה הדמוקרטית, כאילו ביידן כשיר לבצע את תפקידו. במשך ארבע שנים סיפרו לנו ש"באחד על אחד" ג'ו ביידן "חד כתער". מאה אחוז, ועוד קצת. צלול ושואל שאלות קשות ונוקבות. אבל העימות קרע את המסכה. כמו שכתבה בארי וייס, מה Free Press רק לעיתים נדירות מופרכים כל כך הרבה שקרים באיבחה אחת. רק לעיתים נדירות, נחשפים רבים כל כך כשקרנים הסוף הרע הזה היה בלתי נמנע בארצות הברית, והוא בלתי נמנע גם אצלנו: כאשר האקטיביזם הפוליטי הופך למניע העיקרי, ההונאה תבוא בעקבותיו באותה ודאות שהחורף יבוא אחרי הסתיו. זה מתחיל בהטיית הדגש, ממשיך להשמטת אמיתות לא נוחות ונגמר בשקרים ממש. אנחנו הרי יודעים את זה על התקשורת שלנו. אנחנו יודעים גם, שככל שהתקשורת מפליגה למחוזות המניפולציה, כך היא צריכה למנוע מהנרטיבים שהיא מהנדסת לצרכניה לבוא במגע עם המציאות, או לעמוד מול עם טיעוני נגד. כי ככל שמגדל הקלפים עומד על בסיס צר יותר, כך קל יותר משב הרוח שיכול למוטט את כולו. כך נוצר מעגל קסמים: ככל שהנרטיב נעשה שביר יותר, גובר הצורך להגן עליו מפני אתגרים ועובדות. וככל שמגינים עליו יותר, כך הוא מתרחק מהמציאות, נעשה שברירי עוד יותר וחוזר חלילה. הנה סיפור קטן על איך זה קורה מניסיוני עם תכנית שלא נולדה, שאותה הייתי אמור להגיש בערוץ "רלוונט TV" יחד עם ידידי פרופ' ליאב אורגד. את עיקרי הדברים נעצתי אל הפיד בשרשור בטוויטר – מיד אחזור לעיקר הסיפור גם כאן – אבל מאז נדרש לו עדכון. כמה ימים אחרי הפרסום בטוויטר עזבה גיבורת הסיפור, העיתונאית טלי בן-עובדיה את רלוונט. עזבה או אולי הועזבה – אין לי מידע על הנסיבות – ואולי זה קשור לסיפור שאספר כאן, ואולי לא. גם בזה יש לי רק עדות נסיבתית. אבל אני משער שבין שהקשר ישיר ובין שאינו, הפרידה בין בן-עובדיה לבין רלוונט קשורה מניה וביה למחלוקת על החזון העיתונאי ולפיכך לתפישת תפקידה של העיתונות בכלל. כך לכל הפחות נרמז מהודעת הפרידה של בן-עובדיה, שהודלפה לעיתונאי דוד ורטהיים: "בטוחה", כתבה בן-עובדיה, "שתתנו בראש. תשפיעו על המציאות ותעשו טוב." יתכן אם כן שזה שורש המחלוקת. המטרה היא כמצוות קארל מארקס קשישא, לשנות את המציאות, לא לתאר אותה. ולכן, כמו שתראו, בן עובדיה רוצה לאטום את אוזני צופי רלוונט לכל מה שעלול להטות אותם מ"לעשות את הטוב" – שהיא כמובן תחליט בשביל צופיה מהו. אז הסיפור הוא אישי – נפילתה לפני עלייתה של תכנית שהייתי אמור להגיש יחד עם ליאב. אבל הוא כמובן לא רק אישי, ואפילו לא רק על רלוונט. הוא דומה להפליא למה שקרה לי ב'הארץ'. ולכן אני מרשה לעצמי לומר שהוא בעצם גם כללי. זה סיפור על מה שקורה לתקשורת המיינסטרים במקומותינו. אבל ראשית לכל, הנה השתלשלות האירועים. איך זה התחיל? הזמנתי את ליאב לפודקסט שלי #שומר_סף (כאן בקישור. מוזמנים, היתה לנו אחלה שיחה). אנחנו חלוקים בדעותינו, אבל נעם לנו הויכוח הענייני, ואני מאד מעריך את ליאב (והראיה: עוד לפני שהכרנו אישית, הסטודנטים שלי קיבלו ממני חומרים שלו לקריאה). ליאב, חוץ משלל המשרות האקדמיות היוקרתיות שלו, בארץ ובחו"ל, הוא גם הפרשן המשפטי של רלוונט. והוא הציע בעקבות החוויה שהיתה לנו בפודקסט, שנעשה תוכנית שמעמתת את השמאל והימין. ויכוח ענייני, מכבד. זו היתה הכוונה. ההנהלה הבכירה היתה בעד. רובה. לא כולה. חלק הובילו שם אינתיפאדה נגד התכנית. אשכרה. טלי בן-עובדיה, עיתונאית ותיקה, הובילה מאבק סוער כדי שדעתי לא תשמע. אוריאל דסקל התקומם גם הוא, וכפי שהבנתי מהפניית גב זעופה בחצר רלוונט, גם ליאור שליין לא היה בעד. זה הזמן להזכיר את אמירתו האלמותית של עמוס שוקן: העמדה של גדי טאוב לא לגיטימית ולכן צריך להפסיק להשמיע אותה הוא התכוון לעמדה לגבי הרפורמה. הוא התכוון שהדעה של חצי מהציבור "לא לגיטימית" וצריך להפסיק להשמיע אותה, הליברל הדגול הזה. אבל האמת מאחורי סגירת הטור שלי ב'הארץ' היתה כמובן אחרת. האמת היתה שהטור שלי חשף באופן אפקטיבי מידי את השקרים של 'הארץ' ולכן הוא נסגר. מיד נחזור לזה ואסביר למה זה לא רק משהו שאני משער. זה משהו שאני יודע בוודאות. חזרה לרלוונט. בהתחלה נראה היה שטלי בן-עובדיה נכשלת בניסיונה למנוע מצופיהם את דעותי (אתם מכירים את הטענות: ביביסט, קונספירטור, פייק ניוז, סוכן של אורבן, כל מיני דברים שאומרים כדי למנוע את הצורך להתמודד עם גופן של הטענות). אז בן-עובדיה – זה היה מפתיע ובדרך מסוימת קצת קומי אפילו – עלתה על גדותיה מרוב זעם, ובעוד אנחנו מקליטים פיילוט ועוד פיילוט, התחילה לנאץ אותי בטוויטר. אשכרה. אני לא יודע מה היא קיוותה להשיג בזה. אולי זה היה צורך לאו בר שליטה להוציא קיטור. לא ברור. בהתחלה חשבנו על מרואיינים. עשינו פיילוט אחד עם ח"כ שמחה רוטמן, ופיילוט אחד עם העיתונאי בן-דרור ימיני. אחר כך הגענו למסקנה שהאורח זה לא העניין, ואנחנו צריכים לנהל ויכוח ישיר בינינו. עשינו גם פיילוט אחד כזה. יצא אחלה. או ככה חשבנו, ליאב ואני, וגם העורכת שמינו לנו ברלוונט, שירלי האקר, שהיא אמנם לא בדיוק אוהדת לדעותי, אבל היא מקצועית ומבינה עניין בעסקי הטלוויזיה. גם היא, כמונו, ככל שיכולתי להתרשם, כיוונה לזה שהתכנית תהיה טובה. אבל אז התחילו לגרור רגליים שם ברלוונט. לא מכינים פתיח, לא מתנהל דיאלוג. דממה. מה מתברר? התכנית בוטלה. לא קיבלנו בהתחלה שום הודעה ישירה, רק עדכנו אותנו שהאולפן שקבענו בוטל "עד שנקבל תשובה" לגבי עתיד התכנית. אבל אי-התשובה היה כמובן התשובה. לא הייתי בישיבות בהן נפלה ההחלטה הסופית. אבל אני יכול להגיד לכם מה אמר לי חבר שמכיר את הזירה עוד בטרם התחלנו להקליט. אתה תראה, הוא אמר לי. הם יתחילו את התכנית, ואז הם יגלו שאתה רהוט ועלול חלילה להיות משכנע, ואז יורידו את התכנית. צדק. רק טעה בתזמון. הורידו את התכנית עוד לפני שעלתה. חוץ מטלי בן-עובדיה, שטאקט ועידון אינם הצד החזק שלה, באמת שאין לי תלונות על יחס. אנשים נחמדים, וענייניים, כל אלה שבאתי איתם במגע. אבל תבינו לאן הגיעה תקשורת השמאל. הטיעונים שלה לא יכולים לעמוד בויכוח. הנדסת התודעה התרחקה כל כך מהמציאות, מהעובדות, מההיגיון, שהיא הפכה שברירית. הסידן ברח מעצמותיה. היא לא יכול לבוא במגע עם שום דבר שמאתגר אותה. כידוע, סכין מתקהה אם אינה מתחדדת על ירך חברתה. וזה מה שקרה לזרם המרכזי בתקשורת הישראלית. אנשי מקצוע עם שכל (ויש כאלה ברלוונט – מודי פרידמן ושילה דה בר, למשל) מבינים את זה. ולכן, או כך אני משער לפחות, רצו את התכנית. אבל אולי מאוחר מידי להציל את הסכין הקהה. אולי היא הרחיקה לכת ומכאן ואילך היא תוכל לחתוך רק חמאה. ולכן היא תאלץ להשלים עם הקהות, להמשיך לסתום את אזניה ולהשמיע לעצמה מונולוגים של ליאור שליין, שהם בעצם כמו שירת הסירנה ברוורס: משמיעים אותם מהספינה, ובמקום לפתות אותך להתקרב, הם מפתים אותך להתרחק עוד ועוד מאי העובדות המוצקות. וזה בדיוק מה שהיה גם ב'הארץ', שהפך מבמה ציונית-ליברלית תחת שוקן האב, לפשקוויל אנטי-ציוני בולשביקי ירוד ברמתו תחת שוקן הבן. איך אני יודע שגם שם הבעיה היתה סתימת האוזניים, כלומר הבעיה היתה שאני עלול להיות משכנע מידי? כי כשהתחיל הויכוח על הרפורמה, ממש בשבועות הראשונים, כתבתי מאמר על ההונאה שבמחאה נגדה: המחאה, הסברתי, היא מאבק נגד הדמוקרטיה, כלומר לשימור הסידור הישראלי המוזר והייחודי שבו בית המשפט הלא נבחר נמצא מעל המוסדות הנבחרים. בהתחלה ניסו להכשיל את המאמר מפני שהטענות שלי כביכול כוזבות – פייק ניוז! – או למצער בלתי מבוססות. שלחו לי רשימת "שאלות" – פאקט-צ'קינג – שהיו בעצם ניסיון לטעון שהמאמר מופרך. כאילו הם מנסים להסביר לעצמם למה צריך לא לפרסם את המאמר. לא התעצלתי ושלחתי להם תשובה מסודרת לכל אחת מהטענות באופן מפורט שהבהיר שדברי הם אמת, או לכל הפחות דעה מבוססת ולגמרי לגיטימית. ואז הודיעו לי שמדורי נסגר. דע עקא: המאמר נדחה בגלל שהוא אמת, לא בגלל שהוא שקר. הוא נדחה כי הדעה מבוססת ולגיטימית, לא כי היא מופרכת. הנה הקטע הרלוונטי מתוך האימייל של אלון עידן, שהודיע לי על הפסקת הטור שלי: היי גדי, תודה על התשובה המפורטת. אבל: אני נאלץ לכתוב לך את המייל הזה, אחרי שנות עבודה משותפות רבות, בהן לצד הקושי בפרסום מאמריך שלא נעמו לרבים מקוראי הארץ, חשבתי שהרמת תרומה חשובה לחופש הביטוי ב"הארץ" ולאפשרות להיחשף לעמדות אחרות ושונות. ובכל זאת, שני דברים אירעו לאחרונה והם משנים את העמדה של העיתון לגבי מאמריך. האחד הוא חילופי השלטון האחרונים, שלוו במתקפה אגרסיבית ומיידית על הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו ב'הארץ' תופשים אותה. הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד צדדי וללא מעצורים, מאלצים גם אותנו, ככלי תקשורת, להתגונן בפני מה שנתפש בעינינו כהפיכה משטרית. במובן הזה, אנחנו מוצאים קושי רב ליישב את הדיסוננס: מצד אחד להיות בחוד החנית נגד ההפיכה הזאת, ובמקביל לפרסם מאמרים שנותנים רוח גבית לאותה הפיכה. במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, אנו מאמינים שכעת זהו זמן של מגננה. אתרגם לכם לעברית: כרגע אנחנו משקרים לגבי הרפורמה, ואמירת האמת מפריעה לנו להתגונן מסכנת הדמוקרטיה שהרפורמה עלולה להביא בכנפיה. המאמר שנפסל פורסם לבסוף באתר 'מידה'. ועכשיו נוכל להסיק מסקנה כללית יותר. תקשורת השמאל שוקעת, מפני שהיא קודם השתיקה את הימין (אוסלו – זוכרים? בית המשפט העליון, מגן זכויות האדם ונוטר חופש הדיבור, סגר את ערוץ 7, והממשלה והפרקליטות והשב"כ והמשטרה דיכאו את המחאה ביד קשה). אחרי שההשתקה הפסיקה לעבוד, בעידן הרשתות, בעידן ערוץ 20 (עכשיו 14) וגלי ישראל, תקשורת המיינסטרים שינתה את הטקטיקה. היא אוטמת את אזניה, ועושה דה-לגיטימציה לכותבים ימנים כדי שלא תצטרך לנהל איתנו ויכוח בתנאים הוגנים. בגטו של הקהל שלה, לא ידעו חלילה שיש לנו טיעונים לא מבוטלים. אנחנו הרי ביביסטים, קונספירטורים, מפיצי פייק ניוז, וכו'. כלומר היא לא מצליחה לנצח אותנו בויכוח, או בכל אופן לא יכולה לנצח אותנו בנוקאאוט שהיא היתה רוצה בו, אז היא פשוט לא תקשיב, ותשתדל שאחרים יעשו כמוה. התוצאה היא שקיעה. תקשורת השמאל רדודה ומתדרדרת באיכותה, בזמן שערוץ 14 למשל מספק מידע ופרשנות – אמנם מפרספקטיבה ימנית אבל באיכות גבוהה לאין שיעור מערוצי המיינסטרים. לוקח בהליכה. תפתחו פעם את התכניות של ברדוגו, אראל סג"ל ושמעון ריקלין, שרון גל, ליטל שמש, יערה זרד, שלא לדבר על המהדורה המרכזית האיכותית תחת שרביטה הבטוח של מגי טביבי – ותבחינו מיד ברצינות ובמחויבות לויכוח הוגן. אבל התקשורת ממשיכה לאטום את אזניה, ולומר לעצמה שערוץ 14 רק נמוך, מסית, שופר, וכו' וכו'. כלומר אל תדאגו, לימין אין טענות רציניות, ולכן לא צריך להתמודד איתן. תראו! הנה ציפור: יאיר נתניהו צייץ הלך לבריכה במיאמי. וזה לב העניין וכאן הכישלון שגורם לספינת המיינסטרים לשקוע אט אט כאונייה מחוררת תחתית. כי לתקשורת יש תפקיד. היא אמורה לתווך ולהסביר לציבור את המציאות. כשהיא אוטמת את אוזניה ומדקלמת נרטיב אידיאולוגי בלי להתמודד עם מה שעלול שלא להתיישב איתו, כשהיא מעלימה עובדות לא נוחות ודעות מאתגרות, התוצאה היא שהיא לא מסבירה לאנשים את העולם סביבם. ולכן – במוקדם או במאוחר – אנשים יפנו למי שכן יכול להסביר להם את העולם. ובימים האלה – יש ממש הרבה מה להסביר. בשורה התחתונה, לא כואב לי הלב מידי על התוכנית שלא היתה ברלוונט. אבל אם ברלוונט רוצים יום אחד להפוך לרלוונטיים, זעמה של טלי בן-עובדיה כנגד עצם האפשרות לאתגר את הנרטיב לא יהיה להם מדריך טוב במיוחד. כנ"ל 12, ו 11, ועוד יותר מזה 13, שצנח מפני שהתמכר לאקטיביזם אוטם אוזניים במידה גדולה יותר מכל כלי תקשורת אחר, שפמפם יותר מכל האחרים את הבל הסיקור האוהד בתמורה להטבה רגולטורית, ושעכשיו קיבל הטבה רגולטורית בלי שום בסיס בחוק, שנראית עוד פחות טוב על רקע הסיקור האוהד, אם סיקור זו אכן המילה המתאימה לשירותי הדוברות שהערוץ מעניק לאנשים שהוא אמור לסקר. בשוק הדעות הפתוח, כאשר לא מצליחים לסגור ליריב את הפה, אטימת האוזניים היא לא מתכון לניצחון. להפך. בטווח הארוך היא מתכון להפסד.
