אירועי ה"נכבה" – קריאה לחיסול המדינה או פראנויה ישראלית? (18.5.11) עיתון "הארץ" ממעיט בערכו של ציון "יום הנכבה" ומסביר בשם הפלסטינים כי מדובר בהבעת מחאה לגיטימית נטולת כל סכנה לעתיד מדינת ישראל. יצאנו לבדוק כיצד הפלסטינים עצמם מסבירים את אירועי ה"נכבה". האם דבריהם הברורים והפומביים עולים בקנה אחד עם הסברי "הארץ"? אפרת רוט-הלוי | 18.05.11 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס עיתון "הארץ" ממעיט בערכו של ציון "יום הנכבה" ומסביר בשם הפלסטינים כי מדובר בהבעת מחאה לגיטימית נטולת כל סכנה לעתיד מדינת ישראל. יצאנו לבדוק כיצד הפלסטינים עצמם מסבירים את ארועי ה"נכבה". האם דבריהם הברורים והפומביים עולים בקנה אחד עם הסברי "הארץ"? רק יומיים לאחר ציון אירועי "יום הנכבה", אשר כללו פיגוע דריסה בתל אביב, ידויי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר בית החולים הדסה הר הצופים, חדירת סורים לשטח ישראל והפגנות והתפרעויות בגבול לבנון, פרסם עיתון "הארץ" מאמר מערכת בשם "המשט הסורי" (17.5.11). במאמר נכתב להגנתו של "יום הנכבה": אירועי יום הנכבה אינם "תזכורת" ולא "איום", ודאי שלא ניסיון לחסל את מדינת ישראל. הם משקפים את דרישת היסוד ההיסטורית של הפלסטינים למדינה עצמאית, שריבונותה מוכרת ובמסגרתה תבוא לפתרון גם בעיית הפליטים. האירועים מבטאים באופן שונה את הדרישות שהציגה ההנהגה הפלסטינית במשך שנים, וישראל התחמקה מהן. אם כן, על פי "הארץ" אירועי יום הנכבה הם בשום פנים ואופן לא ניסיון לחסל את מדינת ישראל, אלא מחאה לגיטימית ומוצדקת השואפת לפתרון מוסכם עם ישראל. טענה מעניינת, השאלה היא אם היא נכונה. על מנת לבדוק זאת כדאי לשמוע ולקרא מהי מטרת ציון ה"נכבה" עבור הפלסטינים במילים שלהם, ולא כפי שאחרים טוענים במקומם. ראשית, חשוב להתייחס לבחירת התאריך של היום. כפי שהדגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו, יום הנכבה מצוין ב-15 במאי – יום כינונה של מדינת ישראל – ולא ב-5 ביוני – יום פתיחת מלחמת ששת הימים. כלומר, המחאה היא לא על הכיבוש של שטחי יהודה, שומרון ועזה, אלא על הקמתה של המדינה היהודית לפני 63 שנה. אם נתייחס לציטוטים ישירים, נראה שראש ממשלת חמאס היה מעדיף שמערכת "הארץ" לא תדבר בשמו. איסמעיל הנייה נאם בעצרת לציון "יום הנכבה" בפני אלפי תומכים ואמר כי ציון "יום הנכבה" נעשה הפעם "בתקווה גדולה להביא לקצו את המפעל הציוני בפלסטין". בדרשה שנשא במסגד "אל-עומרי" בעזה, שיבח הנייה את הסכם הפיוס עם הפת"ח ואמר כי על מנת להשיב את רכושם ואדמתם של הפלסטינים, שנגזלו ב-1948, יש צורך בהנהגה אחת חזקה. הוא הדגיש בתחילת נאומו כי חמאס לא מתכוון להכיר במדינת ישראל. אם נתעלם מדברי החמאס, בתואנה כי מדובר בארגון קיצוני, ונבחן את האמירות של הרשות הפלסטינית "המתונה", נראה כי רק יומיים לפני "יום הנכבה" שידרה הטלוויזיה הפלסטינית שיר החוזר על המסר של שלילת זכות הקיום של ישראל. אלה מילות השיר מתוך קטע הוידיאו "בדרך לירושלים": יפו, עכו, חיפה ונצרת שלנו. על הגליל והגולן, [אני,] מוחמד שר. יפו, עכו, חיפה ונצרת שלנו. על הגליל והגולן, [אני,] כבהא שר. מבית לחם עד לג'נין – פלסטיניות, רמלה, לוד וסח'נין – פלסטיניות.. אין יפה יותר מירושלים, כמה שלא נסתובב [בעולם]. מצפת ועד בד'אן (ואדי באזור שכם) – פלסטיניות, טבריה ואשקלון – פלסטיניות. (לצפיה בסרטון לחץ כאן). בנוסף, תוכנית לילדים בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית הציגה לילדים את החלק הצפוני של ישראל בתור "אדמות 1948" ו"האדמות הכבושות." באחד הפרקים בתכנית "בית הבתים" בטלוויזיה הפלסטינית, יוצאת קבוצת ילדים לסיור מצולם באזורי הגליל. במהלך הטיול, מנחת התכנית אומרת לילדים כי הם נמצאים על "האדמות הכבושות", ו"אדמות 1948" – בשום נקודה לא נאמר לילדים שהם נמצאים בשטחי ישראל, וכאשר מנחת התכנית מתארת את האתרים שמסביב, היא אומרת "כמה שארצנו יפה." בביקור ברמת הגולן, המדריך הערבי-ישראלי אומר לילדים כי הם נמצאים "בדיוק בגבול בין פלסטין וסוריה". שוב מצטיירת לילדים תמונה של עולם שבו ישראל אינה קיימת, ובמקומה יש רק את "פלסטין". כיצד מסבירים ב"הארץ" כי בשידורי הטלוויזיה הפלסטינית לא מדברים על החזרה לשטחים שנכבשו ב-1967, אלא מדברים במוצהר ובגלוי על חזרה ליפו, עכו, טבריה ונצרת? הדרישה לגבולות 67' – "אנכרוניסטית" זאת ועוד. במאמר שפורסם לפני כחודש בעיתון "הגרדיאן" הבריטי, כתב האינטלקטואל הפלסטיני אחמד סאמיח חאלידי כי הדרישה למדינה פלסטינית בגבולות 67' היא לא רלוונטית, אנכרוניסטית ולא משקפת את השאיפות הפלסטיניות. לדעתו יש להחזיר את הלגיטימיות למאבק על החזרה לגבולות "פלסטין" שלפני 48'. חסן חיג'אזי, האזרח הסורי שהסתנן מסוריה לשטחי ישראל ב"יום הנכבה" הצהיר בפני התקשורת כי הוא אינו רוצה לשוב למולדתו. "אני רוצה להישאר פה בכפר שלי, איפה שאבי וסבי נולדו". חיג'אזי התכוון ליפו. הוא הוסיף עוד ואמר "החלום שלי היה להגיע ליפו, העיר שלי," וכשנשאל לגבי ישראל ענה "זו אינה ישראל, זאת פלסטין, זאת האדמה שלי […] המדינה הזו חייבת להיות לא יהודית". דוגמאות נוספות לכך שמטרתה האמיתית של ההנהגה הפלסטינית היא לחזור לגבולות שלפני 1948, כלומר שלילת קיומה של מדינת ישראל, לא חסרות. למשל, במחקר מיוחד שערך האתר "מבט לתקשורת פלסטינית" לרגל ה-15 במאי הובאו הציטוטים הבאים השוללים את זכות קיומה של ישראל: שר ההקדשים הפלסטיני, מחמוד אל-הבאש: ההיסטוריה מוכיחה את הזכות הערבית, האסלאמית והפלסטינית בארץ הזאת ומפריכה את כל הטענות הישראליות על כך שיש להם זכויות דתיות והיסטוריות בארץ הזאת(ראיון לטלוויזיה הפלסטינית, 2.3.2010). חברת המועצה המחוקקת מטעם פת"ח, נג'את אבו-בכר, אמרה מפורשות: אני בטוחה כי מדינת ישראל – הישות הזאת, שהעולם שתל אותה בגופנו, בעצמותינו ובהיסטוריה שלנו, מכאן מתחיל הסוף של הישות העושקת הזאת (הטלוויזיה הפלסטינית, 1.6.2010). ראש הוועד הלאומית לביצוע זכות השיבה ברשות, זיאד אבו עין: אנחנו רוצים לחזור ללוד, רמלה יפו וחיפה. שיישמעו כולם, זוהי אדמתנו, אלו הן ערינו ואלו הם כפרינו ואנו נחזור אליהם. הפלסטיני לא יקבל שום גן עדן מלבד גן העדן שלו, בביתו, בבית שאן, באשקלון, בלוד, ברמלה. אנו נחזור, בעזרת אללה, אל הארץ אשר מבקשת את תושביה (13.5.2008). האם עורכי "הארץ" לא מודעים לציטוטים הנ"ל, או שמא הם מתעלמים מהם? אם הקריאות הנ"ל אינן קריאות לחיסולה של מדינת ישראל (אשר באות לידי ביטוי באירועי "הנכבה") – אזי מה הן בדיוק? קריאות לתמיכה בפתרון שתי מדינות לשני עמים? נראה שהפלסטינים יודעים היטב לבטא את עמדתם. אולי במקום להתנשא מעליהם ולהחליט שאנחנו יודעים יותר טוב מהם למה הם מתכוונים, כדאי פשוט לתת להם להסביר את עצמם?