אלדר לגולדסטון: לא הבנת מה כתבת. אני אסביר לך

הודאתו של השופט ריצ'ארד גולדסטון כי היה מגיע למסקנות שונות לו כתב היום את הדו"ח הנושא את שמו, הפתיעה לא רק את מבקריו אלא גם את תומכיו. למרות שבשנתיים האחרונות הוצגה כמות גדולה של הוכחות וראיות למשוא הפנים של וועדת גולדסטון ולצורת העבודה הלקויה שלה ושל הארגונים הלא ממשלתיים שסיפקו לה "ראיות", המשיכו עיתונאים, ארגונים ואנשים פרטיים שונים לתמוך ולקבל את מסקנות הוועדה ללא שום ביקורת.

משהודה גולדסטון שמסקנת הוועדה אשר קבעה כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה היא כנראה בלתי נכונה, עמדו סנגוריו מול אתגר – כיצד להתמודד עם דבריו מבלי להודות שהם נפלו (או הפילו אותו) בפח. ואכן בשבוע וחצי האחרונים, התמלאו העיתונים בטורים שונים המפרשנים, מתרצים, ומנתחים את מאמרו של גולדסטון בכל דרך הנמנעת מלהציג את המסקנה הבלתי נמנעת – גולדסטון מודה כי ישראל כנראה לא ירתה במכוון על אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", בניגוד למסקנת הדו"ח.

כך למשל, מאמר מערכת של "הארץ" ("גולדסטון מתחרט", 4.4.11), קבע כי "טרם נשמע קולם של החברים הנוספים בוועדה", וכי "יש משקל מועט להרהורי חרטה בחלוף הזמן או בהשתנות הנסיבות". ישי מנוחין, מנכ"ל "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל", כתב ב"ידיעות אחרונות" ("הגולדסטון שלנו", 5.4.11) שיש עדיין פעולות שחשודות כפשעי מלחמה ושיש לחקור אותם. רחל ליאל, מנכ"לית "הקרן החדשה לישראל", כתבה ב"מעריב" ("טוב שהקשבתם, חבל שהתעכבתם", 6.4.11), כי גולדסטון בעצם שיבח את החקירות הישראליות, אשר הקרדיט להן מגיע לארגונים הלא ממשלתיים שהגישו תלונות נגד חיילים על ימין ועל שמאל.

גם עקיבא אלדר מ"הארץ" הצטרף לניסיון להסביר כי גולדסטון לא באמת התכוון למה שהוא כתב ("קושיות לגולדסטון" 12.4.11). אלדר השתדל להעניק מראית עין של עיתונאות חוקרת ורצינית בטורו, מכיוון שהסתמך על המקור על פיו ביסס גולדסטון את החרטה שלו לכאורה. כך אלדר:

[גולדסטון] מסתמך עתה על הדו"ח הסופי של ועדת מומחים עצמאיים של האו"ם. ממצאי הוועדה, בראשות השופטת הניו יורקית מרי מקגוויין דייוויס, שעקבה אחרי יישום המלצות דו"ח גולדסטון – פורסמו בחודש שעבר.

גולדסטון כתב, כי מהדו"ח הסופי של ועדת מקגוויין דייוויס עולה, שלישראל לא היתה מדיניות מכוונת של פגיעה מכוונת באזרחים. זאת אותה "חרטה", שכולם מתמוגגים ממנה.

ואולם, עיון בדו"ח הסופי מלמד, שהוועדה לא התקרבה אפילו למסקנה כזאת. נהפוך הוא. הוועדה קובעת שוב ושוב, כי על פי המידע שהוצג לפניה "ישראל כלל לא קיימה בדיקה כוללת של הדוקטרינה הצבאית ביחס למטרות צבאיות לגיטימיות" (כלומר, לא דנה כלל בשאלה באילו מטרות לגיטימי לירות ובאילו לא).

ישנם שני מישורים של ביקורת כלפי דבריו של עקיבא אלדר. ראשית, אלדר קובע כי גולדסטון ביסס את השינוי בעמדתו על סמך הדו"ח של וועדת דייויס. מנין לו? אמנם גולדסטון מזכיר את אותה וועדה במאמרו, אך כיצד יכול אלדר לקבוע שרק הוועדה היא זו שהשפיעה עליו? חזקה על השופט הדרום אפריקאי שהוא נחשף לתחקירים ולדוחות הרבים אשר קעקעו את מסקנת דו"ח גולדסטון; הוא גם ישב בפאנלים מול אנשים מכובדים אשר הוכיחו לו כי הוא טעה. יש להניח כי הוא עבר תהליך ארוך טרם פרסום מאמרו בוושינגטון פוסט, תהליך אשר החל לפני פרסום מסקנת וועדת דייויס.

כמה חקירות ישראל ביצעה?

ואולם, גם אם נקבל את נקודת המוצא של אלדר כי וועדת דייויס היא שהשפיע על גולדסטון, הוא עדיין אינו מדייק בדבריו. אלדר מנסה לצייר תמונה כאילו וועדת דייויס ממשיכה למעשה את הקו הנוקשה והביקורתי של דו"ח גולדסטון כלפי ישראל. הוא עושה זאת באמצעות הדגשה של משפטים מסוימים בדו"ח והשמטה של משפטים שאינם מסתדרים עם התזה שלו. כמו כן, הוא בוחר להסתמך על מסקנות חלקיות ושגויות של הוועדה, למרות שיש לו את הכלים לדעת מהי האמת. למשל, אלדר כותב:

[השופטת דייויס] מדגישה כי הוועדה לא הצליחה לברר אם ישראל אכן חקרה את כל 36 האירועים שבהם דן דו"ח גולדסטון.

השופטת דייויס אכן כותבת כי אין לוועדה נתונים לגבי 6 מתוך 36 האירועים המוזכרים בדו"ח גולדסטון. אך כל מה שהיה על אלדר לעשות הוא להרים טלפון לפרקליטות הצבאית, שם היו מאשרים לו שישראל אכן חקרה או חוקרת את כל 36 המקרים ואף יותר מהם. עמיתו לעיתון "הארץ", אנשיל פפר, לא התעצל, והוא כתב בעיתון יומיים לאחר פרסום מאמרו של גולדסטון:

בסופו של דבר, על פי נתוני הפרקליטות הצבאית, נחקרו יותר מ-150 תלונות שונות על חריגה מפקודות, כולל 36 מקרים נפרדים של חשד לפשעי מלחמה שעלו בדו"ח גולדסטון וכ-50 תיקי חקירה נפתחו במצ"ח. תשעה תיקים נותרו פתוחים גם היום, בהם שלושה שעלו בדו"ח גולדסטון, כשהבולט בהם הוא התקיפה מהאוויר של בית בשכונת זייתון בו נהרגו 21 מבני משפחת סמוני.

כלומר, ישראל כן חקרה את כל 36 האירועים המוזכרים בדו"ח גולדסטון, אך אלדר – בעל יכולות מוכחות בעבודה עיתונאית – מעדיף להדגיש משפט שגוי מתוך דו"ח דייויס, למרות שאין ספק כי הוא יודע שהוא שגוי. ואם לא, אזי הוא עיתונאי גרוע.

אלדר ממשיך:

בשני הדו"חות של האו"ם (21.9.2010, ו-18.3.2011) כתוב, שמכלל 36 חקירות צה"ל באירועים החמורים שהעלה גולדסטון הוגש רק כתב אישום אחד. "בהתחשב בחומרת ההאשמות", מסכם הדו"ח את הפרק המרכזי הזה, "החקירות הצבאיות הניבו עד כה תוצאות דלות ביותר".

נתחיל עם החטא העיתונאי של פסקה זו – ציטוט סלקטיבי ומניפולטיבי. אלדר ציטט מהדו"ח הראשון של הוועדה ולא מהשני. יש לכך חשיבות מכיוון שאינפורמציה רבה נוספה בין שתי הדוחות והמשפט ה"מודאג" אותו מצטט אלדר אינו מופיע בדוח השני והמעודכן יותר. שנית, הציטוט המלא של המשפט הוא:

למרות שלוועדה אין גישה למלוא הראיות, ולסיבות שמאחורי ההחלטות [של הפרקליטות], בהתחשב בחומרת ההאשמות, החקירות הצבאיות הניבו עד כה תוצאות דלות ביותר.

אלדר לא ציטט את ההסתייגות שבראש המשפט. מעבר לכך, ראוי להזכיר כי המנדט של ועדת דייויס הוא רק לבדוק האם ישראל מיישמת את המלצת וועדת גולדסטון לחקור את האירועים החשודים כפשעי מלחמה, ולא לבדוק את התוצאות של החקירות הללו. ואכן, על פי הדו"ח, 19 חקירות הסתיימו בלא חשד לפשעי מלחמה, שתי חקירות הופסקו מסיבות שונות, שלש חקירות הובילו לענישה משמעתית, שש חקירות עדיין מתנהלות (כולל אחת בה חייל מואשם בהאשמות פליליות) והסטאטוס של שש נוספות "אינו ברור".

אם גולדסטון מצא 36 חשדות, האם זה אומר כי באופן אוטומטי צריכות להיות 36 הרשעות? מאיזו בחינה התוצאות "דלות ביותר"? אלדר בחר לצטט (באופן חלקי) דווקא את המשפט שהכי פחות קשור למנדט של ועדת דייויס. מכיוון שכותבי הדו"ח יודעים זאת, הם הוסיפו את ההסתייגות, אך אלדר בחר להעלים אותו מהקוראים.

הכל בגלל הלחץ היהודי

דוגמא נוספת של בחירה סלקטיבית של אלדר מתוך דברי דו"ח דייויס:

ובכלל, הוועדה קובעת בצער, כי לאחר שהחקירה נמשכה שנתיים והתנהלה בעצלתיים ובחוסר שקיפות, הסיכוי להגיע היום לחקר האמת קלוש ביותר. גם לכך אין זכר במאמרו של גולדסטון.

אמנם הוועדה הביעה צער על כך אך היא גם ציינה:

[…] הוועדה מצאה כי ישראל הקדישה משאבים משמעותיים על מנת לחקור מעל 400 חשדות של התנהגות אופרטיבית בלתי הולמת בעזה עליהן דיווחה וועדת גולדסטון ואחרים. בהתחשב ברוחב היריעה של מטלה זו, אין הפתעה כי ב-2011 יש עוד הרבה מה לבצע.

לסיכום, עקיבא אלדר לא רשם בטורו מילה אחת בלתי נכונה. כל ציטוטיו מדויקים. ולכן, מאמרו הוא דוגמא לאופן בו בחירה סלקטיבית של ציטוטים והשמטה מוקפדת של ציטוטים אחרים יכולים ליצור תמונה מאד מסוימת. מכיוון שרוב קוראיו של אלדר לא יחפשו ויקראו את הדו"ח המלא, הם נתונים לחסדיו ולמניפולציות שלו.

רק בסוף טורו, חושף אלדר את הסיבה האמיתית שבגללה לדעתו גולדסטון כתב את מאמר החרטה:

חבל. קיוויתי שאוכל לשאול אותו [את גולדסטון] אם המאמר קשור ללחצים הכבדים מנשוא שהופעלו עליו מאז פרסום הדו"ח. הוא עצמו הרי סיפר לי לפני פחות משנה על הניסיון להרחיקו מטקס הבר-מצוה של נכדו ביוהנסבורג. אולי ראוי לחפש את המניע למאמר המשונה שלו ברצונו להבטיח לעצמו מקום מכובד ליד שולחן הסדר.

כמה לא מפתיע. אלדר מצטרף לעדר המבקרים (אשר כולל, אגב, את החמאס) הטוענים כי בסך הכל גולדסטון לא עמד ב"לחץ היהודי", ומאמר החרטה שלו לא נבע מסיבות ענייניות. זוהי תזה מוזרה ביותר. האם לדעת אלדר, השופט גולדסטון, בעל המוניטין הבינלאומי אותו בנה במשך כל חייו, יסכן את יושרו המקצועי ויחזור בו בפומבי מדו"ח שכתב, בגלל מניעים כל כך לא ענייניים? הפרדוקס גדול עוד יותר – אם זהו האיש, אז כיצד מקבל אלדר את דבריו המקוריים של גולדסטון בדבר חשדו כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה?