אלימות זה ענין יחסי

שוב זוכים אנו לתיאור ההפגנות "החדשות" של פלסטינים ופעלי שמאל בבלעין, נעלין ושייח ג'ראח, כהפגנות של שוחרי שלום ומפריחי יונים.

בטורה של עינת ויצמן במעריב ("האינתיפאדה השלישית", 18.1.10) מתארת ויצמן ברומנטיות את ההפגנות מרובות המשתתפים הכוללות ערבים, יהודים וזרים כ"קרנבל" ו"חגיגה צבעונית" הכוללות "משרוקיות, תופים ודגלים". 

אכן בהפגנות ימי שישי האחרונים בשייח ג'ראח ישנם תופים ומשרוקיות, אולם מה שויצמן שוכחת ברוב נוחות, הוא שמאז החלו הפגנות ימי השישי בנעלין ובילעין אותם היא מכלילה תחת ההגדרה "התקוממות לא אלימה" נפצעו למעלה מ-200 חיילים ושוטרי מג"ב ושנוסף על משרוקיות, המפגינים גם זורקים אבנים על החיילים. רק בשבוע שעבר נפצעו שלשה חיילים בהפגנות בבלעין ובנווה צוף. פירוט נרחב יותר של מקרים מהעבר ניתן לקרא כאן. 

אצל מי שקורא על ההפגנות הללו בשבועות האחרונים נוצר הרושם כי מדובר במהפכה באופי ההתקוממות של הפלסטינים כנגד רשויות החוק – התקוממות עממית נטולת נשק. מעניין מה יאמר על זה חייל צה"ל שאיבד את עינו כתוצאה מהשלכת אבן בבלעין. 

ויצמן כותבת כי "התקשורת נותנת לאלימות כוחות הביטחון להיבלע בשגרת הכיבוש, בשגרת האלימות היומיומית". ויצמן ושכמותה נותנים לאלימות הפלסטינים ופעילי השמאל להיבלע במכבסה של מילים ובהתעלמות מהאופי האלים של ה"הפגנות" השבועיות.