האביב הערבי, ההיית או חלמנו חלום? המומחה משה אלעד כותב ש"ההיסטוריה מלמדת שבחברה המוסלמית והערבית אין מתקוממים נגד השליט". האמת היא שההיסטוריה מלמדת את ההפך. שלומי בן-מאיר | 19.06.17 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מאת שלומי בן מאיר אל"מ (מיל') ד"ר משה אלעד, מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כותב ב'ישראל היום' על התגלגלות משבר החשמל ברצועת עזה. אלעד לא אופטימי באשר לסיכוי שהמשבר יוביל להתקוממות עממית שתפיל את שלטון חמאס. עד כאן לא מוזר. זה נהיה מוזר כשאלעד מתחיל לנמק מדוע אינו רואה את תושבי הרצועה "מתקוממים נגד שליטיהם" מהחמאס. כך אלעד: ובכן, ההיסטוריה מלמדת שבחברה המוסלמית והערבית אין מתקוממים נגד השליט, גם אם הוא הרע שברעים, כי אז המתקוממים יואשמו בסיוע לאויב. התיאוריה של ד"ר אלעד מעניינת במיוחד כשנזכרים שארגון החמאס עצמו עלה לשלטון בעזה, לאחר שהתקומם שם נגד השליטים מהרשות הפלסטינית. אבל אולי מדובר במקרה חריג ויוצא דופן? הייתכן שלקח ההיסטוריה הוא שכטענת אלעד, לעומת חברות ותרבויות אחרות, מוסלמים וערבים אינם נוטים להתקומם נגד שליטיהם? התשובה לכך היא לא רבתי. למעשה, ההיסטוריה המודרנית של ארצות ערב והאיסלאם רצופה בהתקוממויות, מרידות, סכסוכים פנימיים ומלחמות אזרחים בין קבוצות אופוזיציה לשליטי המדינה. אכן, מקרים רבים נשכחו מלב ומתודעה בעולם המערבי; אולם חיטוט בין דפי ההיסטוריה מעלה אותם מן האוב. להלן רשימה חלקית מאוד. בינואר 1978, החלו מחאות ברחבי איראן כנגד משטר השאה. לאחר שנה של שביתות והפגנות, השאה נמלט מהמדינה וסלל את הדרך לעליית חומייני ומשטרו התאוקרטי. באוקטובר 1988 פרצו מהומות והפגנות ברחבי אלג'יריה, על-ידי צעירים שהשתלטו על הרחובות. ההתקוממות גרמה להפלת המפלגה השולטת והובילה לפרוץ מלחמת אזרחים. באפגניסטן, במרץ 1979 אירעה ההתקוממות בעיר הראט כנגד השלטון הקומוניסטי. בספטמבר 1996, לאחר מלחמת אזרחים בת 4 שנים, כוחות הטליבאן הפילו את הממשלה והשתלטו על הבירה קאבול, מה שהוביל להתקוממויות נגדם ולהתחדשות מלחמת האזרחים. בסוריה, ארגון 'האחים המוסלמים' הוביל מרד מזוין כנגד השלטון העלוואי, החל מ-1976. המרד דוכא לבסוף בטבח המוני שביצע המשטר בעיר חמה. תולדותיה של עיראק המודרנית רצופות בהתנגדות ומרידות של המיעוט הכורדי (אשר רובו מוסלמי) כנגד שלטון המדינה העיראקית. בנוסף, לאחר התבוסה במלחמת המפרץ ב-1991, פרצה ה'אינתיפאדה' העיראקית, שמטרתה הייתה הפלת שלטונו של סדאם חוסיין. בדרום עיראק השיעים התקוממו והשתלטו על ערים, מורדים כורדים השתלטו על כורדיסטן העיראקית וחיילים עריקים רבים פנו נגד מפקדיהם לשעבר. האינתיפאדה דוכאה באכזריות על ידי סדאם חוסיין. בפקיסטן, בשלהי 1968 החלו לפרוץ מחאות המוניות כנגד שלטון היחיד של איוב קאן. הן הלכו והתפשטו עד לפרישתו ב-1969. לשלטון עלה המפקד העליון של הצבא יחיא קאן. לאחר שזה סירב לכבד את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות המדינה בדצמבר 1970, פרצו התקוממויות נרחבות בחבל בנגל. אלה הובילו למרד למען עצמאות החבל, מלחמת אזרחים, ג'נוסייד, התערבות של הודו בלחימה והקמתה של מדינה חדשה- בנגלדש. למקרים הנ"ל מצטרף מה שכונה "האביב הערבי", גל ההתקוממויות, המהפכות וניסיונות ההפיכה כנגד שליטי ערב. הוא החל בדצמבר 2010 – כשההתקוממות העממית בתוניסיה הפילה את הנשיא בן-עלי והחליפה את המשטר; ומשם התפשט לתימן, לוב, אלג'יריה, בחריין, מצריים, סוריה ועוד. האם המקרים הנזכרים לעיל (ועוד רבים אחרים שלא נזכרו) הנם חריגות לא מייצגות? הרי בהחלט ניתן לטעון כי הם לא מעידים על הכלל, וכי בארצות שאינן ערביות או מוסלמיות, הנטייה להתקומם כנגד השליט היא חזקה יותר. ובכן, מחקר שפורסם לפני שנתיים ע"י המכון למחקרי שלום באוסלו בחן האם מדינות מוסלמיות נוטות יותר מאחרות לסכסוכים פנימיים. סכסוך פנימי, חשוב לציין, הוא מצב בו הממשלה של מדינה נאבקת בקבוצת אופוזיציה אחת או יותר. ובכן, בשנים שמאז מלחמת העולם השנייה היו בעולם לפחות 463 ארגוני וקבוצות מורדים. מתוכן, יותר מ-200 קבוצות היו מוסלמיות- ורובן פעלו במדינות בעלות רוב מוסלמי. למעשה, ב-36 מתוך 50 מדינות מוסלמיות התנהל סכסוך חמוש בין הממשלה לבין קבוצות אופוזיציה בתוך המדינה – שיעור של 72%. מדובר בשיעור הגבוה באופן משמעותי מזה של מדינות בעלות רוב נוצרי או בודהיסטי, למשל. אם כן, בניגוד לדבריו של ד"ר משה אלעד, ההיסטוריה מלמדת כי בחברה המוסלמית והערבית, התקוממות נגד השליט הנה תופעה נפוצה למדי. 'פרספקטיבה': ד"ר משה אלעד, המוסלמים אינם מתקוממים הגד השליט? תוכל להבהיר? ד"ר אל"מ (מיל') משה אלעד: אני מדבר על התקופה האחרונה, כולל האביב הערבי. אין דוגמה בעולם הערבי למשהו נקי ואמיתי של ציבור שהצליח להפיל שלטון. גם רוב הדוגמאות שאתה מציין- אני מבין לאן אתה הולך, ולא לכך כוונתי. אני מבדיל בין הפיכה צבאית, התקוממות עממית ואינתיפאדה. אצל הפלסטינים אין את הסממנים מהדוגמאות שלך. זה ציבור הומוגני בעל רצון לכבד את רצון השליט. אלה שני דברים שונים בעיניי.
This is the most ridiculous critisizing article that I have ever read. I am wondering if Mr. Presspectiva has the ability to cope with such great pieces, expecially those of the author who is very much known in the media.He, Prof. ALAD might have been missed some clarification words to his point, but the total production is excellent. How come that you guys can't see that and wo is the editor who helped publishing this awful "counter article". Booooooo!!! הגב
חברים יקרים, צריך גם צריך לדעת לבקר. אם המאמר כולו היה שגוי – ניחא. אם חציו היה שגוי או לוקה עובדתית – ניחא. אבל אתם שם בפרספקטיבה, יושבי מגדל השן האינטרנטי נוטלים חצי שורה ומבססים עליה תיאוריה שלמה של טעויות. אינני יודע מיהו מר בן יאיר, ומה הוא מבין בנושאים הללו שכבר מותר לו לבקר ולכתוב אבל גם אם נניח שהוא ד"ר וחוקר היסטוריה – "כך לא בונים חומה"! כך לא מבקרים. למדו מהבריטים – הכל בunderstatement, אל תמהרו לנעוץ סכינים, התחילו בפיסות נייר. לא כל מי שעט או מקלדת בידו יכול להיקרא מבקר. ולבסוף, אכן צריך גם…פרספקטיבה. וחבל שאין! הגב
עורך פרסקטיבה מר בן יאיר הנכבד כמזרחן, חוקר וכותב אני מבקש להגיב כך: אתה כותב: "בינואר 1978, החלו מחאות ברחבי איראן כנגד משטר השאה. לאחר שנה של שביתות והפגנות, השאה נמלט מהמדינה וסלל את הדרך לעליית חומייני ומשטרו התאוקרטי". צא ולמד. ראשית מדובר במשטר שיעי ולא סוני ולמיטב הבנתי הכותב התכוון בדבריו לסונים גם אם לא סייג זאת. המהפכה השיעית איננה מקרה קלאסי של עולם ערבי ומוסלמי שמתקומם. מדובר בשיעים פונדמנטליסטים שביקשו להחליף שלטון מסיבות שונות לגמרי, נעזרו בגורמי חו"ל ואולי אף בגורמי מערב (חומייני גלה לצרפת) והרקע הוא בכלל ולאיאת פקיה (הנאמנות למנהיג השיעי) ששהה בחו"ל, לחומייני. אתה לא מכיר זאת ולכן כתבת מבלי להבין… אתה כותב: "באוקטובר 1988 פרצו מהומות והפגנות ברחבי אלג'יריה, על-ידי צעירים שהשתלטו על הרחובות. ההתקוממות גרמה להפלת המפלגה השולטת והובילה לפרוץ מלחמת אזרחים". טוב שלא הבאת דוגמאות מהFLN של שנות ה-60…נו באמת. פה היו מעורבים גופים חיצוניים….זו איננה התקוממות קלאסית של עם נגד מנהיגו/שליטו אלא מעורבות חיצונית שדרבנה את המורדים וסייעה להם..ניו עוד ניסיונות של מרידה שטופלה מחוץ למדינה הערבית, זה נחשב בעיניך להחלפת שלטון על ידי מורדים. מורדי אמת? אתה כותב: "באפגניסטן, במרץ 1979 אירעה ההתקוממות בעיר הראט כנגד השלטון הקומוניסטי. בספטמבר 1996, לאחר מלחמת אזרחים בת 4 שנים, כוחות הטליבאן הפילו את הממשלה והשתלטו על הבירה קאבול, מה שהוביל להתקוממויות נגדם ולהתחדשות מלחמת האזרחים". – שוב, אתה נתלה בנושא דתי פונדמטליסטי והכוונה במאמר של הכותב, כפי שאני מבין אותה , הייתה למנהיגות סונית ולא שיעית שהיא מיעוט באסלאם (20 – 25%), ללא מעורבות חיצונית, ללא שיקולים זרים, ללא קיצוניות דתית לכן גם ה"מרד" במצרים לא תופס כאן…. כללית, אתה פשוט תפסת את הכותב בשתיים שלוש מלים שהוא הכליל, אולי בטעות, אולי מתוך פליטת קולמוס, ואתה מנסה לפסול את כל המאמר שהוא מאמר שמלמד משהו, לא? במיוחד לא מצא חן בעיני שאתה לועג במלה מומחה ומנסה לטפס עליו…מציע לא לנקוט בשיטה פסולה כזו…אלעד ידוע ומוכר כמומחה . הצעה לי אליך ואליכם בכלל, של נעליך מעל רגליך כשאתה מבקר , עשה זאת באנדרסטייטמנט ולא בעוז מצח וחוצפה. רק תרוויח מכך. וזו דוגמה יפה!! אתה כותב: "האם המקרים הנזכרים לעיל (ועוד רבים אחרים שלא נזכרו)" – כך כותב מישהו בדרך כלל שנגמרו לו הדוגמאות ומסב את הפער ל"עוד מקרים, "שתקצר היריעה מלהזכירם" "ועוד רבים אחרים שלא נזכרו"…כמילותיו של ביבי "אין עוד כי לא היו עוד". בסוריה, ארגון 'האחים המוסלמים' הוביל מרד מזוין כנגד השלטון העלוואי, החל מ-1976. המרד דוכא לבסוף בטבח המוני שביצע המשטר בעיר חמה. תולדותיה של עיראק המודרנית רצופות בהתנגדות ומרידות של המיעוט הכורדי (אשר רובו מוסלמי) כנגד שלטון המדינה העיראקית. בנוסף, לאחר התבוסה במלחמת המפרץ ב-1991, פרצה ה'אינתיפאדה' העיראקית, שמטרתה הייתה הפלת שלטונו של סדאם חוסיין. בדרום עיראק השיעים התקוממו והשתלטו על ערים, מורדים כורדים השתלטו על כורדיסטן העיראקית וחיילים עריקים רבים פנו נגד מפקדיהם לשעבר. האינתיפאדה דוכאה באכזריות על ידי סדאם חוסיין. בפקיסטן, בשלהי 1968 החלו לפרוץ מחאות המוניות כנגד שלטון היחיד של איוב קאן. הן הלכו והתפשטו עד לפרישתו ב-1969. לשלטון עלה המפקד העליון של הצבא יחיא קאן. לאחר שזה סירב לכבד את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות המדינה בדצמבר 1970, פרצו התקוממויות נרחבות בחבל בנגל. אלה הובילו למרד למען עצמאות החבל, מלחמת אזרחים, ג'נוסייד, התערבות של הודו בלחימה והקמתה של מדינה חדשה- בנגלדש. למקרים הנ"ל מצטרף מה שכונה "האביב הערבי", גל ההתקוממויות, המהפכות וניסיונות ההפיכה כנגד שליטי ערב. הוא החל בדצמבר 2010 – כשההתקוממות העממית בתוניסיה הפילה את הנשיא בן-עלי והחליפה את המשטר; ומשם התפשט לתימן, לוב, אלג'יריה, בחריין, מצריים, סוריה ועוד. הגב
קראתי שוב ושוב את מאמרו של ד"ר גלעד. לדעתי זהו מאמר מצוין, ממש מאמר לדוגמה. יתכן והיה מקום לסייג ולרשוםשהתופעה הזאת נכונה "בהיסטוריה הערבית הפלשתינאית" ולא להרחיב לגבי כל החברה והערבית העולמית בודאי לא הערבית. נו, טוב. לקחת שלוש אבע מלים ותקפת את המאמר כולו וכאן העוול שעשית מר בן מאיר לכותב. למסתכל מן הצד נוצר רושם כי פסלתם שם בפרספקטיבה את כל המאמר….לא הוגן. הגב
שלום ג'מבו. אני מוכן לתת לד"ר אלעד את הקרדיט שהוא למד ומכיר את הפלסטינים טוב יותר ממני. במקביל, אני ממליץ ללמוד על הנושא של התקוממויות ומרידות באופן רחב יותר. במקרה למדתי וחקרתי את הנושא לא מעט. אזכורם של מאפיינים פרטיקולריים למקרה של השתלטות חמאס אינו מעלה ואינו מוריד לעצם העניין. לכל מקרה בהיסטוריה היו התנאים הייחודיים שלו, ועדיין ישנם מספיק מאפיינים דומים. השתלטות חמאס על עזה דומה מספיק למקרים רבים אחרים המכונים בספרות ההיסטורית והמקצועית כ"התקוממות". העובדה שיש לכך מילה מיוחדת בערבית גם היא אינה משנה דבר. כמו כן, שים לב שטענתו של אלעד כללה הכללה רחבה יותר (ושגויה בעליל) לפיה "בחברה המוסלמית והערבית אין מתקוממים נגד השליט". נתתי מספיק דוגמאות סותרות והוספתי מחקר כמותי-השוואתי כדי לבסס את הטיעון שלי. כמובן, ניתן לציין ניואנסים שונים ומשונים- שלמרבה הצער אינם מצוינים במאמרו של אלעד, ולכן ביקורתי עומדת בעינה. ניתן גם לטעון כי מקרה אחד לא היה באמת "התקוממות עממית", במקרה אחר הייתה "היעלמות של משפחות עזתיות" ובמקרה שלישי הצבא התערב. לכל מקרה יש את פרטיו, ובכל מקרה גם אתה וגם אלעד מדמיינים לעצמכם איזו התקוממות עממית "טהורה" שכמעט ולא התרחשה בהיסטוריה המודרנית, באף חברה שהיא. בשורה התחתונה: בחברה המוסלמית והערבית מקובל להתקומם נגד השליט, לא פחות ואף יותר מחברות אחרות. יש דוגמאות רבות לכך (ואחת היא אם ההתקוממויות היו מוצלחות אם לאו- הרי אלעד לא כולל את הסייג הזה במאמרו). יש לא פחות קבוצות אופוזיציוניות בעולם הערבי והמוסלמי מאשר בציביליזציות אחרות. במדינות אסיה הלא-דמוקרטיות הפיכות, מרידות והתקוממויות הן שכיחות הרבה, הרבה פחות מאשר בעולם הערבי. ועדיין, אני מהמר שלא תמצא אף מלומד מומחה בתחום שיוציא ממקלדתו משפט מופרך כגון "בחברה האסייתית לא מקובל להתקומם נגד השליט". הגב
מבק רהמאמר כותב: "התיאוריה של ד"ר אלעד מעניינת במיוחד כשנזכרים שארגון החמאס עצמו עלה לשלטון בעזה, לאחר שהתקומם שם נגד השליטים מהרשות הפלסטינית". – איזו חוסר הבנה!! בעזה זו הייתה פתנה, מלחמת אחרים, ללא קשר לשליט ברמאללה, זה היה ריב חמולות בין החמולות והתומכים של דחלאן לחמולה של כמה משפחות עזתיות שכבר נעלמו עקב תפיסת השלטון על ידי החמאס, שכמה פרשנים לא בקיאים קרו לכך הפיכה נגד הרש"פ. זה שהרגו 109 איש מהרש"פ/פת"ח לא עושה זאת מפגם כוח נגד השליט. מציע לכותב ללמוד קצת על הפלסטינים לפני שהוא מוציא מתחת ידיו אמירה כה לא מדויקת. אין לכם שם מה לעשות בפרספקטיבה אלא לכתוב שטויות? הגב
כמי שמכירה את משה אלעד ונוכחת בהרצאותיו הרבות באזור הצפון (הוא אכן נחשב לאחד המרצים המבוקשים והטובים ששמעתי) והוא באמת מומחה לנושא גם אם אתם רוצים להקניט אותו, מכל מקןום, לא השתכנעתי מנימוקי "המבקר" הספרותי שלכם שמתחבא מאחורי השם "מערכת פרספקטיבה". אני חושבת שאלעד צודק והפלסטינים מעולם לא התקוממו נגד שליטיהם. הגב
שלום מזרחנית. המבקר אינו מתחבא ושמו מופיע באופן מודגש למדי בתחילת המאמר. לעצם העניין, זכותך כמובן לא להשתכנע, אם כי את משתמשת באיש קש לצורך הטיעון שלך: אלעד לא טען כי "הפלסטינים מעולם לא התקוממו נגד שליטיהם". טענתו הייתה רחבה ומופרכת בהרבה מכך. הגב
והתקומם נגד שליטים מרשות בלסטינית סותרת את הקרדו של האתר בו אתם טוענים שמטרתכם "חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות…" "…לבסס עובדות…". מה ההסבר שלכם לטקטיקה זו? הגב
אתה יכול לנמק מה כוזב בטענה הנ"ל? אני דווקא זוכר את אנשי הפת"ח מושלכים מבנייני קומות גבוהים, על ידי אנשי החמאס. הגב