האם העיתונות הבינלאומית מתעלמת מהחרם האירופי?

אתמול הדגימה 'פרספקטיבה' את אחריותה של התקשורת הישראלית להיסטריה שאפיינה את השיח הציבורי סביב ההנחיות החדשות של האיחוד האירופי בנוגע להתנחלויות. עם זאת, מסתבר שנעשו גם ניסיונות להמעיט בחשיבות פרסום הנחיות האיחוד, כפי שהדגים משה ארנס בטורו שלשום ב'הארץ' ("ומי זה האיחוד האירופי?", 22.7). כך ארנס:

כל מה שצריך לעשות הוא להציב את הכותרות הצעקניות של כמה מהעיתונים הישראליים מול האופן שבו סיקרה התקשורת הזרה את הסיפור. באתרי האינטרנט של “ניו יורק טיימס”, “וושינגטון פוסט” ו“לה מונד” הנחיות האיחוד האירופי לא הוזכרו כלל.

אמנם צודק ארנס לגבי הכותרות הצעקניות בעיתוני ישראל, אולם האם באמת לא הוזכרו ההנחיות של האיחוד באתרי האינטרנט של 'הוושינגטון פוסט' ו'הניו יורק טיימס'?

לא בדיוק. 'הניו יורק טיימס' הקדיש כתבה לנושא ביום רביעי (16.7), לאחר פרסום הסיפור ב'הארץ'. בנוסף הופיעו באתר העיתון עוד שני מאמרי דעה בנושא – אחד מהם מאת שר האוצר לפיד, והשני מאת דניאל לוי. התייחסות נוספת, רביעית, ראה העיתון לנכון לייחד גם במאמר נוסף מהשבת האחרונה.

גם 'הוושינגטון פוסט' לא הצניע את התייחסותו להנחיות האיחוד, ופרסם באותו היום שתי כתבות שונות על הנושא. הראשונה הוקדשה לפרסום ההנחיות, והשנייה לסיקור התגובות הישראליות למהלך האירופי. הכתבת השמרנית ג'ניפר רובין הוסיפה התייחסות שלישית לעניין באתר 'הפוסט', כשהקדישה לו מאמר בבלוג שלה, המתפרסם באתר העיתון, תחת הכותרת: "פעם נוספת זה האיחוד האירופי נגד ישראל". למחרת זכה העניין להתייחסות נוספת, רביעית, מצד העיתון, הפעם בנוגע לגינוי שפרסם הנשיא פרס להנחיות האיחוד. ביום שישי, לאחר הפרסום הרשמי של ההנחיות החדשות, פורסם מאמר נוסף.

הטענה, אם כן, כי העיתונות האמריקאית התעלמה מן העניין איננה עומדת במבחן המציאות. שעה שהביקורת על ההגזמה בתקשורת הישראלית היא במקומה, לא צריך גם להגזים לצד השני.