'הארץ': אם נפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, תהפוך איראן לידידתנו

את התשובה לשאלה שבכותרת נותן העיתון במאמר שפרסם בו אתמול הפרשן והעורך הבכיר נחמיה שטרסלר. והתשובה היא שאין שקר כזה.

שטרסלר מאשים את נתניהו בכישלון במאבק מול איראן. מהו הכישלון? כך שטרסלר:

נתניהו, שמציג את עצמו כיחיד שמסוגל להצילנו מכוחות הרשע הללו, הוא זה שהביא אותנו למצב הביש הזה. הרי יש קשר ברור בין הסכסוך הלא נגמר עם הפלסטינים, לשנאה ולרצון של איראן והחיזבאללה לחסלנו. אמנם נכון שבאיראן יש שלטון שיעי קיצוני, שרואה בנו כופרים, אבל אם היינו מגיעים לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, התירוץ המרכזי להשמדתנו היה נעלם, והיחסים עם איראן היו משתפרים.

התירוץ המרכזי להשמדתנו היה נעלם והיחסים עם איראן היו משתפרים?

פרסום השקר הגס הזה חייב לנבוע מאחת משתי סיבות: בורות מוחלטת של שטרסלר ושל עורכי 'הארץ', או מחויבות ברמה דתית לתעמולה אנטי ישראלית, במסגרתה מותר לטעון שהשחור הוא לבן והחושך הוא אור.

האמת היא שהסכסוך עם הפלסטינים אינו קשור כלל לאיבה האיראנית לישראל, המתבססת על כתביו של מנהיג המהפכה האייתולה חומייני.

במאמרו "איראן וישראל האיבה האידיאולוגית ושורשיה", בתוך כתב העת 'עיונים בתקומת ישראל', מרחיב בנושא זה הפרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באונ' תל אביב. ליבק קובע ש:

גישתה של איראן נובעת מעצם שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ואינה קשורה למדיניות הספציפית שישראל נוקטת

ומדוע שוללת איראן את עצם קיומה של ישראל? את התשובה נתן חומייני בעמוד הראשון של ספרו ‘ולאית-י-פקיה‘ (שלטון איש הדת), ולפיה הביטוי הבולט ביותר למזימה היהודית כנגד האסלאם היא הקמתה של מדינת ישראל, והציונים הם שאחראים באופן ישיר לאסונות ולמצוקות שנחתו על העולם המוסלמי בעת החדשה.  

אל פרופ' ליטבק ואל כתבי חומייני מצטרפים גם חוקרי המכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה. במבט מדיני בטחוני שפרסמו, הם מסבירים את הרמות השונות של האיבה האידיאולוגית לציונות וליהודים, הגורמת לבכירי המשטר באיראן לחזור שוב ושוב על אמירת מייסד המהפכה חומייני, לפיה "ישראל היא גידול סרטני שיש לעקור מהאזור":

ברמה האידאולוגית יצר חומייני קשר בין היהודים והציונות לבין תהליכי החילון וההתמערבות שחלו במזה"ת במאה ה-20. הוא האמין כי שקיעת עולם האסלאם…היא תוצאה של מזימה רחבת היקף של המעצמות הזרות – בשרותן פועלת הציונות כחוד החנית… בעצם קיומה, ישראל מציבה מכשול של ממש על תהליך ההתעלות האנושית באסלאם ומובילה את המוסלמי המאמין לשמד רוחני.

ברמה ההלכתית קבע חומייני כי היהודים הם כופרים טמאים וכלל אותם בין אחד עשר דברים המטמאים את המאמין המוסלמי, לצד כלבים וחזירים.

ברמה המדינית-היסטורית ראה חומייני בשיתוף הפעולה של ישראל עם שלטון השאה מהלך לדיכוי העם האיראני, לרדיפת האסלאם באיראן ולהשתלטות ישראל על הכלכלה, הצבא והחברה.

ההתנגדות האיראנית המוחלטת לעצם הרעיון של מדינה יהודית, בכל גבול שהוא, היא שגם עומדת ביסוד  הכחשת השואה שהם מעודדים ומפיצים, שכן הם רואים בשואה את הצידוק להקמת המדינה.

יוצא אפוא ששטרסלר משקר לקוראיו. גם אם נתפשר עם הפלסטינים על שטחים ונכרות עמם הסכם שלום, השאיפה האיראנית לחסלנו לא תפחת כמלוא הנימה, שכן היא נשענת כאמור על יסודות אחרים לגמרי.

בהמשך מאמרו, אולי מתוך חוסר ביטחון בקביעה היומרנית שקבע, מגייס שטרסלר להגנתו גם את יצחק רבין. כך שטרסלר:

ב–1992, שנה לפני הסכם אוסלו, אמר רבין שצריך להגיע להסכם עם הפלסטינים, גם כדי למנוע איום של טילים מאיראן. הוא היה הראשון שדיבר על הקשר בין הדברים, ואף עשה מעשה: הסכם אוסלו.

אם כך, לפי טענת שטרסלר על רבין, היה על איראן לברך על הסכם אוסלו, למצער לא להתנגד לו, ואם לא זה, לכל הפחות להפחית במעט מהרטוריקה המאיימת שלהם כלפי ישראל בעת כינונו. האם זה מה שקרה?

בדיוק להיפך. למרבה האכזבה, מתברר שהאיראנים לא מיהרו להתרשם ממנחת השלום שהגיש להם רבין. כאן, בספר הזה (עמוד 175) ניתן להיווכח באיזו חריפות הם התנגדו להסכם אוסלו, ('עזה ויריחו תחילה') אותו הגדירו כ"צעד אובדני", ו"בגידת מנהיגי פלסטין וירדן בעמיהם". במרץ 1994, בתגובה להסכם המתגבש, אף אימץ הפרלמנט האיראני ברוב מוחץ עמדה בדבר "הצורך להעלים את ישראל ממפת העולם" בטענה שהעניין הפלסטיני נגד ישראל יוכרע אך ורק במאבק מזוין נגד ישראל.

שאלתי את שטרסלר איך נוכח מציאות חדה וברורה זו, עצם את עיניו ומכר לקוראי 'הארץ' אופיום "שלום" שקרי וחסר שחר. הוא בחר שלא להגיב