'הארץ': הישראלים חסרי שייכות ורוצים לברוח מכאן

ביום שישי קרה ב'הארץ' דבר משונה וחריג שלא קרה אף פעם בעבר: אחד מכותביו מרי הנפש, עפרי אילני במקרה זה, מעט התבלבל, ואת תחושתו הפרטית הציג, כעובדה כמובן, כתחושה ציבורית.

נכון שזה מוזר?

תחת הכותרת "רק דבר אחד עדיין מחבר בין ימין לשמאל: הרצון לברוח מהארץ", קבע אילני כעובדה שבישראל יש רצון קולקטיבי "להתחפף מפה בהזדמנות הראשונה".

אם אילני צודק, התופעה הגורפת שהוא מתאר אמורה להתבטא בנתונים, הלא כן?

ניגש אפוא לנתונים העדכניים:

ישראל אינה יוצאת דופן ושיעורי ההגירה ממנה ממוצעים ביחס למדינות מערביות אחרות.

ראוי לציין גם ששיעורי הירידה מהארץ מצויים במגמת ירידה קבועה, וכאמור, מגמת הירידה בעזיבה את הארץ אינה מראה סימני שינוי גם כעת.

יתכן שאילני ו'הארץ' יודעים צפונות לבם של הישראלים, אבל, מעשה שטן, הנתונים סותרים את טענתם.

מה גם שלפי מדד האושר העולמי של האו"ם, העוקב אחר רמות האושר של אזרחי מדינות העולם, לא רק שישראל היא באופן עקבי אחת המדינות המאושרות בעולם, (רק שלוש מדינות בעולם מאושרות ממנה), היא מעולם לא דורגה כה גבוה במדד זה.

כלומר הישראלים דווקא מאושרים מתמיד ביחס לאזרחי מדינות אחרות בעולם.

אכן היתה עליה משמעותית ברכישת דרכונים זרים, בעיקר בגלל האפשרות שפתחה פורטוגל "לקנות" דרכונים עבור ישראלים רבים, אבל היא לא הובילה לשינוי בשיעורי הירידה מהארץ ("ההתחפפות מפה בהזדמנות הראשונה" כלשונו של אילני) בשנה האחרונה.

ולסיכום – ישראל אינה שונה ממדינות מערביות אחרות בנושא שיעורי ההגירה, וגם לא השתנתה בשנים האחרונות.

ולאן בדיוק רוצים הישראלים "להתחפף בהזדמנות הראשונה"?

האם לארה"ב, בה האנטישמיות בשיא כל הזמנים ובה, לפי נתוני סקר של AIC ארגון הקהילה הישראלית אמריקאית 75% מילדי הישראלים פוגשים אנטישמיות בבית הספר?

שמא לאירופה, בה, לפי הנציבות האירופית, 38% מיהודי אירופה רוצים לעזוב בגלל אנטישמיות?

מה שכן קורה במקביל, וכנראה בקשר הדוק, הוא הגידול העצום בעלייה.

שנת 2022, היתה אחת משנות השיא בעלייה לישראל. 74 אלף עולים עלו ארצה בשנה זו, רובם המכריע כמובן זכאי חוק השבות מרוסיה ואוקראינה. לפי הנתונים המצטברים משנה זו – 2023 – המגמה נמשכת במלוא עוזה וגם 2023 תסתיים בנתוני עלייה פנומנליים.

גם חזרת ישראלים לשעבר בעלייה משמעותית, אם כי מדובר בעיקר בכאלה ששבו לרוסיה ואוקראינה לאחר שנים שחיו כישראלים בישראל, ובשנה האחרונה חוזרים לישראל.

בהמשך, אולי כדי לבסס את קביעתו המדומיינת הנ"ל, עובר אילני לקבוע קביעה נוספת:

כולם מרגישים לא שייכים — במעין מצב של גלות תמידית

ובמילים קצת יותר פיוטיות:

אנחנו נעים ונדים, מופעלים על ידי דחפים קמאיים להסתלק מהמקום שבו התקבצנו. נראה שלעולם לא נצליח להרגיש שייכים — אלא לתחושת חוסר השייכות. באופן פרדוקסלי, זה יוצר בינינו איזושהי שותפות גורל. ישראל, המקום של הלא־שייכים

לא מרגישים שייכים? הבל ורעות רוח.

הנתונים אמנם מצביעים על ירידה מינורית, בת אחוזים בודדים, אבל לא כאלה שבכוחם לשנות את התמונה הכללית המובהקת: רוב גדול מבין כלל הישראלים, 77.2%, דווקא כן חשים שייכות למדינה. וכשבודקים את תחושת השייכות בקרב היהודים, הנתון אף מזנק ל 86.2%, כלומר רוב מוחלט.

נסכם:

אין ספק שכותבי 'הארץ' אינם מרגישים שייכים, ושואפים "להתחפף מפה בהזדמנות הראשונה". הם מבטאים תחושות אלה מדי יום ביומו.

אבל אלה בעיקר הם. בניגוד למה שאולי היו רוצים, הישראלים לא איתם. ואת הנתונים הברורים והמובהקים לא יכסו כל השקרים כולם.