'הארץ': ישראל מכריחה את הפלסטינים לאהוב את איראן

המילון המקוון הפופולארי Urban Dictionary מגדיר את המושג "הגזענות הרכה של ציפיות נמוכות" כך:

אי-ציפייה מאנשים מרקע מוחלש או ממיעוטים לעמוד באותו סטנדרט של התנהגות או הישגים כמו רוב האנשים. היא נקראת "גזענות רכה" משום שהיא מהווה צורה יותר עדינה ובלתי-מודעת של דעה קדומה.

המילון מספק דוגמא לשימוש במושג מתוך נאום של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' וו. בוש. טוב יעשו עורכי המילון אם הם יספקו גם קישור לטורו האחרון של עודה בשאראת ב'הארץ', כדוגמה חיה לגזענות של ציפיות נמוכות.

הטיעון המרכזי של בשאראת פשוט למדי. ישראל רעה כלפי הפלסטינים. איראן רעה כלפי ישראל. לפיכך, ישראל "מכריחה" (לא פחות!) את הפלסטינים לאהוב את איראן. זאת למרות ש"באיראן שולטת דיקטטורה חשוכה, המדכאת את בני עמה ומנתקת אותם מהעולם".

האהבה הפלסטינית כלפי איראן מספקת לישראל תירוץ נוח להאשים אותם באנטישמיות:

הפלסטינים הם לצד איראן — כי בים החידלון הערבי והעולמי לנוכח היחס הברוטלי של ישראל לעמם, רק איראן מצטיירת כמי שקוראת תיגר עליה. ואחר כך ישראל… ממהרת להיאחז במנטרה השחוקה "אנטישמיות".

כלומר, את העובדה כי 93 אחוזים מהפלסטינים אוחזים בדעות אנטישמיות – לפי סקר הליגה נגד השמצה – יש להסביר בכך שישראל דחפה אותם להאמין בהסתה האנטישמית של המשטר האיראני.

וזה לא הכל. אלמלא הכיבוש הישראלי, היינו יכולים לצפות מהפלסטינים להצטרף למחאות נגד דיכוי חופש הביטוי וזכויות האישה באיראן:  

לך תסביר למשפחת אסיר מנהלי פלסטיני…  שבאיראן לא שומרים על זכויות האדם. לך תדבר עם רועה פלסטיני… שבאיראן המשטר מדכא את חופש הביטוי. לך תלחש באוזנו של פלסטיני תושב שטח C… שיפגין למען זכויות הנשים באיראן.

אין בכוונתנו לטעון שלפלסטיני הממוצע אין בעיות דוחקות יותר משחרור האישה האיראנית. ועדיין, קביעתו של בשאראת – כאילו אלמלא הדיכוי הישראלי הוא היה יוצא במחאה נגד כפיית החיג'אב באיראן – נראית לנו תמוהה במקצת.

נמשיך. לישראל יש תרומה בלתי מבוטלת להיעדר הדמוקרטיה במזרח התיכון. עובדה, הרי המשטרים הערבים מדכאים את נתיניהם ומסיטים את תשומת ליבם מכך באמצעות ליבוי שנאה לישראל. המסקנה: ישראל "תורמת" להתעללות המשטרים הערביים באזרחיהם, זהו "כתם מוסרי" על ישראל, ישראל אשמה גם בזה.

תרומת ישראל במשך השנים למגמות אנטי־דמוקרטיות בקרב העמים הערביים היא כתם מוסרי. הרי הריאקציה הערבית, על כל מופעיה — הפנאטי הדתי, הלאומי והחברתי — ניצלה עד תום את הדיכוי הישראלי כדי להסיט את תשומת הלב ממעלליה נגד עמיה.

ישראל מוציאה שם רע לדמוקרטיה. אלמלא היא, השטחים שבשליטתה היו נקיים מקיצוניות ואלימות, ממש כמו בשאר המזרח התיכון:

הרי תחת כנפי הכיבוש הישראלי נזרעו ועדיין נזרעים זרעי קיצוניות בכל התחומים. דווקא ישראל היא שיצרה שם רע לדמוקרטיה ככובשת…

ולסיכום, בשאראת מאשים את ישראל בסיכול מהפכות דמוקרטיות באזור. נגיד לצורך הדיון שהוא צודק. ומה קורה כאשר המהפכות מצליחות, והמשטרים החדשים מתגלים כפחות דמוקרטיים מהמשטרים שהם החליפו? גם אז – כמובן – האשמה נופלת על ישראל:

בכל פעם שהיה סיכוי לשינוי באחת המדינות — החלפת דיקטטורה בכוחות דמוקרטיים — ישראל ניסתה למנוע זאת על ידי תמיכה בדיקטטורים. וכשהמהפכה בכל זאת התרחשה, המהפכנים היו פחות דמוקרטיים ופחות סובלניים גם לבני עמם וחשדו בכל דמוקרטיה מערבית, בעיקר משום שישראל, ידידת הדיקטטורים, הציבה את עצמה כסוכנת הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון, או, בלשון רבים כאן: "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

חשבתם שישראל אשמה רק באילוץ הפלסטינים לאהוב את איראן? אז חשבתם. מסתבר שישראל גם הוציאה ל-450 מיליון ערבים את החשק מהדמוקרטיה. עכשיו לכו תוכיחו את ההפך.